הכירו את "מימו" עוואד: נמאס לנו להיות אנדרדוג

היא נולדה בחיפה לפני 19 שנים והספורט תמיד היה אצלה במקום הראשון. אחרי ששחתה, שיחקה כדורסל, קרעה לגזרים בקראטה ואפילו גלשה על סקייטבורד, מצאה מריאן עוואד, הידועה בכינויה "מימו", את המקום בו הלב שלה הרגיש הכי שייך - הכדורגל. רגע לפני אליפות אירופה 2015 בכדורגל נשים לנבחרות עד גיל 19, קבלו טעימה של החומר האנושי שמרכיב את הנבחרת שהולכת לייצג את המדינה, הפליימייקרית מהמגזר, שאי אפשר להישאר אליה אדישים.

עוואד מגיעה מבית תומך, שם הספורט תופס משבצת רחבה ביותר. "בכיתה תמיד הייתי ספורטאית. אמא שלי הייתה שחקנית כדורסל, ואבא וסבא שיחקו כדורגל, אז האהבה לספורט מגיעה מהבית בטבעיות", מספרת מימו ומוסיפה: "הכי הרבה תמיכה אני מקבלת מהבית. ההורים תמיד אומרים לי, לאן שתלכי אנחנו נהיה איתך. גם אם ארצה לשחק בחו"ל ההורים שלי יתמכו. כשהיו בגיל שלי, לא הצליחו להגיע למטרה למרות שאהבו את מה שעשו ולכן הם מאחוריי כי מאמינים שיש לי לאן להגיע". 

הקשרית בעלת העיניים הירוקות גדלה במכבי חדרה מאז שהייתה בת שבע. כשהגיעה לכתה יב', נפצעה בברך, קרעה את הרצועה הצולבת ונאלצה לשבת בבית שנה. בעקבות הפציעה, עברה ניתוח קשה שהשבית אותה ואף גרם לה לעלות 10 קילוגרמים במשקל. גיא עזורי, שלפני שנתיים גייס את סגל הפרויקט, החליט לתת לעוואד צ׳אנס למרות הפציעה. "הגעתי לפרויקט אחרי שיקום זוועתי ולכן גיא המליץ שאעשה את השיקום פה. גיא הרים אותי כל כך גבוה ואני חושבת שעם מאמן אחר הייתי קורסת. הוא עזר לי גם כשנשברתי. אני מקווה שאני מחזירה לו את זה במשחק, כי בזכותו אני כאן. הוא מאמן גדול", מוסיפה.

אוהדת את ברצלונה ובעיקר את צ׳אבי, עוואד מוקסמת מסגנון המשחק הספרדי וחולמת שכדורגל הנשים בארץ יעשה קפיצת מדרגה משמעותית: "חבל מאוד שבארץ לא ממש סופרים את כדורגל הנשים כי הוא מעניין ואני חושבת שבנות פה משקיעות ואוהבות את מה שהן עושות. הכל התחיל מסגל הזהב ואתנה, ובפרויקט הזה החליטו להשקיע בענף ואני חושבת שעשינו שיפור גדול. יש יותר אימונים, יותר מקצועיות, מאמנים ברמה גבוהה וכל הדברים האלו מקדמים אותנו".

גיא עוזרי. "מימו" חייבת לו הרבה (איתי כהן)

ובכל זאת, הנבחרות האירופאיות שיתחילו להגיע לכאן בשבוע הבא מנוסות בהרבה מהנבחרת הצעירה שלנו ואין לדעת מה יקרה. אך אל תדאגו לעוואד, היא לא מאבדת תקווה: "אישית, הייתי רוצה להגיע כמה שיותר רחוק, אבל אני לא אשקר לעצמי, לקבוצה או לקהל. אנחנו מגיעות כאנדרדוג, והישג בשבילי זה לעבור את שלב הבתים ונראה מה יהיה. אני לא חושבת על תבוסה. אני גם בטוחה שזה לא יקרה, אנחנו חבורה של בנות עם תשוקה למשחק, ונמאס לנו להיות אנדרדוג". 

לנבחרת של עזורי שתי מטרות, להגיע לאליפות אירופה הכי טוב שאפשר ולעשות מהפכה בכדורגל הנשים. כדי להגיע במצב אופטימלי, הבנות נמצאות כל השבוע בווינגייט ומתאמנות ללא הפסקה. על הוויתורים בדרך: "יש מלא ויתורים. ויתרתי על המשפחה, הבית, על חברות וכל החוויות שיש לנערה צעירה, בין אם זה לצאת לבלות, למסיבות, או סתם להיות בבית. אנחנו פה מתאמנות ומתאמנות, מגיעות ביום שישי הביתה ואני כבר גמורה מעייפות ואין לי כוח לצאת. איך אפשר גם להנות וגם לנוח ביומיים? אבל בסופו של דבר, זה שווה". 

אימון נבחרת הנשים עד גיל 19 (איתי כהן)

במדינת ישראל, בחורה כמו מריאן עוואד היא הדוגמא המובהקת לישראלית פטריוטית. היא נערה בת 19 שבחרה לתת את הלב והנשמה שלה למדינה, ללא הבדלי גזע, דת ולאום והיא מספרת: "אף פעם לא נתקלתי במקרה שמישהו לא פרגן לי כי אני שחקנית ערבייה. כולם תומכים בי, זאת המדינה שלי ואני נולדתי פה ואייצג את המדינה בכבוד ואני אוהבת את זה ונהנית. גם פה בנבחרת מהבנות ומהצוות, אף פעם לא נתנו לי הרגשה שאני שונה".

סימן היכר מיוחד: "יש לי קעקוע ברגל. אחרי הפציעה, אמרתי לאמא שלי שאם אני חוזרת לשחק כדורגל, אני רוצה לעשות קעקוע שקשור לאהבה שלי למשחק. בקעקוע כתוב שאני בן אדם אוהב שהוא לא לוחם, אבל שאלחם על מה שאני אוהבת. וזה מה שקרה. אני אוהבת את המשחק הזה כל כך ונלחמתי עליו חזק".