לא כולם שמעון גרשון
יש כדורגלנים שכסף גדול לא משגע אותם, והאהבה לקבוצה גוברת על כל דבר אחר. איציק זוהר ואלון מזרחי לא ברשימה הזאת, אבל הגדולים באמת, כאן
יזהר קישון
|
מאלדיני. 23 עונות בקבוצה אחת. מדהים (צילומים: רויטרס)
פעם, אלי אוחנה למשל, לא היה אפילו חושב ללבוש חולצה בצבע אדום. מה חושב? הוא אפילו לא היה מעז לחלום על זה, גם לא בימים הקשים ביותר שלו. גילי לנדאו, אחרי השער ביד והאליפות שהביא במו רגליו לא ידע מה זה חולצה שהיא לא אדומה ולא מספר 9. זאהי ארמלי היה ירוק, בני טבק היה צהוב, ואייל ברקוביץ' אמר שהוא ישמח לסיים את הקריירה בווסטהאם. ובסלטיק. ובבלקבורן. ובמנצ'סטר סיטי. ובפורטסמות'. ובסאותהמפטון. ובמכבי תל אביב. ובמכבי חיפה. בקיצור, היה סדר בעולם הזה.
והיום? שמעון גרשון, עד לפני שנתיים היה הסמל של הפועל תל אביב ואף כתב לכבודה שירים, משמש כקפטן מחליף של בית"ר ירושלים. שלומי ארבייטמן מנשק את הסמל של הפועל ת"א שבוע אחרי שהגיע אליה כתחנה רביעית בקריירה בת חמש השנים שלו. ה"אווירון", אלון מזרחי ואיציק זוהר כבר נישקו בקריירה שלהם סמלים שספק אם הם זוכרים היום את הצבע שלהם.
זה לא שיש לנו משהו נגד המעשים האלה. גם בעולם לא חסרות דוגמאות לשחקנים שמזגזגים לאיפה שהכסף קורא להם. רונאלדו הספיק לזכות בתארים עם שתי היריבות הגדולות בספרד, ולהיפצע בשתי המילאנזיות אינטר ומילאן. זידאן עזב את יובנטוס, הנרי את ארסנל, בקהאם את מנצ'סטר יונייטד וזה כאמור רק חלק פיצפון. טיפה בים.
הבעיה האמיתית היא למצוא סמלים, שחקנים שמזוהים עם קבוצה אחת ולעולם לא יעברו ממנה.
 |
| אין לו דאגות כלכליות. שמעון גרשון (גיא בן זיו) |
שחקנים שהם גדולים מהמערכת עצמה, שכל מאמן חדש שיגיע, כל שחקן שיעבור בקבוצה לא יצליח להזיז אותם מההרכב ולא יוכל לסכסך או לגרום לשנאת הקהל כלפיהם.
ראול (ריאל מדריד)
כבר בשנת 1996 כשהוא רק בן 20, היה ברור שהשחקן הצנום הזה לא יזוז לעולם מהבלאנקוס של מדריד ויסיים שם את הקריירה. השחקן שגורם למיליוני צופים בעולם הכדורגל לקרוא לקבוצה שלו "ראול מדריד" ולא רק בזכות הדמיון בין השמות. ראול הוא באמת ריאל. אין שחקן שמזוהה יותר ממנו עם הקבוצה, וכאשר רונאלדו יצא נגד הקהל של ריאל כאשר שיחק בקבוצה, ראול מיד נעמד בינו לבין הקהל ותמך באוהדי הקבוצה.
השחקן שכבש כבר 200 שערי ליגה בריאל מדריד וזכה עימה בחמישה תארי אליפות והוסיף שלוש זכיות בליגת האלופות, לא יעזוב את ריאל מדריד לעולם וייזכר כאחד הגדולים של המועדון בכל הזמנים. אגב, ממש לא מזמן הוא חתם על חוזה מיוחד שבנו בשבילו בקבוצה, חוזה בו הוא חתום לכל החיים, או עד שהוא יחליט אחרת. ושום מילה על זה שהוא הגיע בגיל 16 מאתלטיקו מדריד...
 |
| חתם על חוזה לכל החיים. ראול (מדריד) גונזאלס |
פאולו מאלדיני (מילאן)
ב-26/6/08 בעוד שלושה חודשים, כאשר כולנו נתלבט אם ללכת לים או לבריכה בעוד יום שמש חמים וכאשר הנבחרות הגדולות של אירופה יתמודדו ביורו, למאלדיני תהיה התלבטות גדולה הרבה יותר. באותו יום ממש יחגוג הבלם שכונה "היפה" 40 ויצטרך להחליט האם הוא ממשיך במילאן לעוד עונה, 24 במספר או מסתפק ב 23 עונות נפלאות.
מאלדיני זכה עם קבוצתו בשבעה תארי אליפות וקינח ב-5 גביעי אלופות. פאולו מאלדיני חגג לפני חודש בערך (16/2/08) את הופעתו ה-1000 במדי מילאן. לא נראה שבזמן הקרוב יהיה שחקן שיתקרב למספר הופעות כזה, בטח לא באותה קבוצה כל הקריירה. ה"כישלון" של מאלדיני הוא בצד הבינלאומי שם הפסיד בשני הגמרים שהשתתף (מונדיאל 94 ויורו 2000). דווקא במונדיאל האחרון, בו זכתה איטליה, הוא היה בחוץ. מסתבר שלא הכל מושלם...
 |
| כשמדברים על סמל אמיתי, מדברים עליו. מאלדיני |
אלסנדרו דל פיירו (יובנטוס)
נכון, דל-פיירו הגיע ליובה רק בגיל 19 אחרי עונה וחצי בפאדובה מהליגה השנייה. אבל עדיין, האם יש שחקן שמזוהה עם קבוצה יותר מאשר דל-פיירו עם "הגברת הזקנה"? 15 עונות ה"נסיך" משחק בקבוצה ולא עזב אותה גם בימיה הקשים ביותר. בעונת 06/07 הורדה יובה ליגה בגלל פרשת השופטים ודל-פיירו מיהר להצהיר: "ג'נטלמן לא עוזב כ"כ מהר את הגברת הזקנה שלו".
על רקע הבריחה של כוכבים כמו קנאברו, זאמברוטה, ויירה, איברהימוביץ', וטוראם לקבוצות שנמצאות במצב טוב יותר, היתה השארותו של דל פיירו בקבוצה כסמל לאהבה ואהדה אמיתית. הנסיך העלה את הקבוצה ליגה בעונה מצוינת, זכה סופית לתואר יקיר הקבוצה. ביחד עם קבוצתו זכה דל פיירו ב-6 תארי אליפות ובליגת אלופות פעם אחת.
 |
| גם זקנות הוא לא עוזב כל כך מהר. דל פיירו |
סטיבן ג'רארד (ליברפול)
אז מה אם הוא עדיין באמצע הקריירה. זה לא יהיה הימור גדול לנחש שסטיבי ג'י, שכבר עכשיו מוגדר כאליל באנפילד, יסיים את הקריירה שלו באדום של ליברפול. מייקל אואן, רובי פאולר וסטיב מק'מנמאן עזבו את אנפילד מסיבות אלו ואחרות והשאירו את במת ה"מנהיג" לג'רארד שלקח את התפקיד בשתי ידיים.
המון לב ולא מעט שערים מכריעים הביאו את את ג'רארד למעמד שהוא זוכה לו. את השער מול אולימפיאקוס שהעלה את ליברפול לשמינית הגמר בדרך לגמר הבלתי נשכח מול מילאן, שם גם כבש את השער הראשון שהחל את הקאמבק המדהים לא ישכחו לו לעולם. את השער מול ווסטהאם בגמר הגביע בדקה ה-90 שהוביל לפנדלים ולניצחון של ליברפול זוכרים לו עד היום. סטיבן ג'רארד נכנס להיכל התהילה של ליברפול בעודו משחק והוא יותר מראוי לכך.
 |
| אחרי שאואן הלך, נשארה לו הבמה להנהיג. ג'רארד |
קרלס פויול (ברצלונה)
גם פויול בן ה-30 עדיין לא בסיום הקריירה שלו, אבל כבר עכשיו ברור שהסיכוי שפויול יחליף את צבע החולצה שלו, זהה לסיכוי של אדם ממוצע לזכות בלוטו בלי לשלוח טופס. פויול עלה לבוגרים מאוד מאוחר ואת הופעת הבכורה שלו ערך רק בגיל 21. מאותו יום "קנה" פויול את מקומו בהרכב הפתוח והוא בהחלט אחד מחביבי הקהל בקאמפ-נואו.
רק לפני 3 עונות קיבל פויול את סרט הקפטן כאשר לואיס אנריקה פרש. ברצלונה ידועה כקבוצה שלא מרבה לקנות שחקנים ספרדים, אלא מסתמכת בעיקר על שחקני בית. בדור הנוכחי ואלדס, אולגר, צ'אבי ואינסייטה הם דוגמאות מצוינות אבל מעל כל אלו נמצא כאמור קרלס פויול שלדעת רבים הוא שחקן ההגנה הטוב בעולם ולדעת אוהדי ברצלונה הוא הסמל והלב של הקבוצה. האיש והתלתלים.
 |
| אומרים ברצלונה, אומרים פויול. האיש והתלתלים |
פרנצ'סקו טוטי (רומא)
כשאתה עורך את הופעת הבכורה שלך בגיל 16, או שאתה נהיה בן לוז או שאתה הופך להיות פרנצ'סקו טוטי. השחקן, שבעוד שבוע (28/3/08) יחגוג 15 שנים מאז הופעת הבכורה שלו ברומא, הוא בהחלט הכוכב הגדול שלה והשחקן הנערץ ביותר על האוהדים באולימפיקו.
עונת 2000/1 היתה הטובה ביותר שלו כאשר עזר לקבוצתו לזכות באליפות וזכה בתואר שחקן השנה באיטליה. השנה מנסה טוטי לעזור לקבוצתו לזכות בפעם הראשונה בליגת האלופות ובכך להטביע את חותמו כשחקן הגדול של רומא בכל הזמנים. מעבר ליכולת המקצועית שלו, קנה טוטי את לב קהל אוהדי הכדורגל באיטליה ובעולם כולו בזכות התנהגותו הצנועה מחוץ למגרש, ותנועת מציצת האצבע שלו אחרי כל שער שכבש (ויש הרבה מאוד מזה) הפכה לסמל המסחרי שלו.
 |
| כוכב רומא והסמל המסחרי שלו. פרנצ'סקו טוטי |
כל הזכויות שמורות 2026-1999 © סיטינט בע"מ
/* LAST / NEXT ROUNDs */