סדרי עולם השתנו: על שנת המהפכה של הטניס

2024 ללא ספק תיזכר כאחת השנים הכי משמעותית ומהפכניות בטניס העולמי, סדרי עולם השתנו, ובגדול. אחרי שנים רבות בשליטה אבסולוטית של הביג 3 או לפחות של אחד מהם, לראשונה מאז שנת 2002 – נובאק ג’וקוביץ’, רפאל נדאל ורוג’ר פדרר, שכבר פרש שנתיים אחורה, לא הצליחו לשים את ידם על תואר גראנד סלאם (66 מייג’ורים בצוותא).

יותר מזה, זו הייתה שנה שסימלה את תחילת הסוף של עידן הפנומנים, אחרי שפדרר הפך לשחקן עבר, בסוף השנה הנוכחית, וגם עם הרבה דמעות, הצטרף אליו יריבו הגדול וחברו הטוב, רפא נדאל. על הבמה הגדולה נשאר ג’וקוביץ’ (הצעיר מבין השלושה), אבל קרלוס אלקראס ובעיקר יאניק סינר הזיזו אותו יותר ויותר אחורה.

יאניק סינר, שנה מושלמת (רויטרס)

מנדאל רווי הפציעות כבר לא הייתה ציפייה שיצליח לזכות במייג’ור נוסף (חתם את הקריירה על 22), אבל מנובאק בהחלט כן, על אחת כמה וכמה אחרי 2023 האדירה שלו, אותה סיים עם שלושה תארי גראנד סלאם ופתיחת פער בפסגה הנוצצת עם 24 מייג’ורים בסך הכל.

אבל בסוף הגיל, הרעב והשחיקה עושים את שלהם, נובאק התקשה מאוד מאוד השנה והשאיר את כל הפוקוס לשני הכוכבים הגדולים של ההווה, האחד מאיטליה, השני מספרד. השניים חילקו ביניהם בצורה יפה את השלל, כשהאיש והגזר מאיטליה חגג במלבורן ובאליפות ארצות הברית הפתוחה (שני המשטחים הקשים).

קרלוס אלקראס (רויטרס)

השור החדש והצעיר מספרד הרשים בווימבלדון וברולאן גארוס ובארון התארים שלו יש כבר ארבעה מייג’ורים, והוא רק בן 21 כן? עבור סינר זו הייתה שנה של התפוצצות והוא ללא ספק הכוכב הבלתי מעורער של השנה הנוכחית. מלבד שתי זכיות בגראנד סלאם, האיטלקי הוביל את נבחרתו לזכייה בגביע דייויס שנה שנייה ברציפות ועל הדרך גם קינח בניצחון בגמר אליפות סוף הסבב לעיני הקהל הביתי בטורינו.

עכשיו הבק-טו-בק הזה באיטליה אולי נשמע ככה באהלן אהלן, אבל ממש ממש לא. איטליה הייתה במשך עשורים רבים כלום ושום דבר בטניס הגברים, לא קרובה לכלום, בטח לא לזכייה בתואר הנבחרות. אחרי שפרץ את המחסום הגבוה בשנה שעברה, האיטלקי הצנוע טיפס מעל כל מכשול אפשרי השנה – גראנד סלאם ראשון, מקום ראשון בעולם וכמובן הובלת נבחרתו לפסגת הטניס העולמי.

נחזור לרגע לג’וקוביץ’. הג’וקר ממש לא סיים את השנה באכזבה, להפך. הוא סוף סוף הצליח להגשים את החלום הגדול ולהביא את הזהב האולימפי הביתה, התואר היחיד שהיה חסר לו וזה שרצה אותו יותר מכל. את החגיגות שלו עם עשרות האלפים בבלגרד יהיה קשה לשכוח, נובאק הוא ספורטאי שיש לו מדינה, בגדר של אל בסרביה, ואם היינו צריכים חותמת אחרונה (ולא היינו) היא הגיעה עם ההתעלות בפאריס והזהב המתוק.

נובאק ג'וקוביץ' (רויטרס)

אז היו חגיגות, היו זכיות, היו רגעים גדולים, נקודות אדירות (טיאגו סייבות’ ווילד עם חבטת לוב בין הרגליים תוך כדי ריצה, זה כאילו חיברו את פדרר ונדאל לרגע), משחקים מותחים, הפתעות וגם לא מעט דמעות. אם יש את הביג 3 אז מי שרץ איתם לכמה שנים טובות וניסה בכל כוחו לתת פייט, ואפילו הצליח לא מעט, זה סר אנדי מארי. הבריטי שעשה היסטוריה עבור הממלכה עם הזכייה ההיא בווימבלדון ב-2013, גם נפרד מהענף הלבן.

בגיל 37 מארי נעל את הקריירה עם שלושה מייג’ורים, המון פציעות ובעיקר לב ונשמה, עוף מיוחד בענף הטניס. רגזן, וכחן, אבל פייטר מהגדולים שהיו, כזה שהיה כבר פסע מפרישה מוקדמת יותר בעקבות אותה פציעה בירך, אבל לא ויתר ומשך עוד כמה שנים, עד שהשנה הגוף והראש הכריעו, זהו. הבריטי אמר שלום בתום הטורניר האולימפי ולמעשה היה הקדימון לפרישה הגדולה של 2024.

זה היה באוויר כבר תקופה ארוכה, אולי אפילו שנתיים, אבל אחרי שהודח יחד עם ספרד מגביע דייויס גם רפא נדאל אמר ביי. אחד הטניסאים הגדולים בהיסטוריה ואחד הספורטאים הגדולים אי פעם החליט לסיים את הקריירה הפנומנלית שלו, אמנם לא כגדול מכולם, אבל כשחקן שייזכר לעד כלוחם האולטימטיבי, מודל לחיקוי וכמובן למלך החימר הבלתי מעורער, עם שליטה אבסולוטית במשטח ספציפי, שספק גדול אם תשוחזר, בטח לא בקרוב.

רפאל נדאל, נפרד בפעם האחרונה (רויטרס)

השור ממיורקה, עם 22 מייג’ורים ו-92 תארים בסך הכל, משאיר אחריו מורשת גדולה, הרבה מעבר לעוד טניסאי, ועל כך העיד באחד הפוסטים היותר מרגשים שנראו בענף, רוג’ר פדרר. הפנומן השווייצרי הודה שללא נדאל הוא לא היה הופך לאותו שחקן, ושרפא מהווה מודל לחיקוי למיליונים ברחבי העולם. הפציעות כבר הקשו עליו מאוד והוא כבר התבזה במשחקיו האחרונים, אבל כלום לא יעיב אפילו בפסיק על מה שעשה במהלך כל הקריירה שלו.

ב-2024 השתנו סדרי עולם והם ימשיכו אל תוך השנה החדשה, נובאק כבר לא מגיע כפייבוריט הברור, השליטה בידיים של אלקראס ובעיקר של סינר, שנראה כשחקן השלם ביותר כרגע, כמעט ללא נקודות חולשה. יפתיע מאוד אם השניים המוכשרים הללו לא יזללו תארים גם בשנה הקרובה, ויתרה מכך, כבר יפתיע אם ג’וקוביץ’ יצליח להניף תואר גראנד סלאם נוסף.

ארינה סבאלנקה לקחה שליטה על העניינים

בנשים, מאז שתם עידן סרינה וויליאמס הטניסאיות מתקשות מאוד להשיג מעל זכייה במייג’ור אחד באותה שנה, אך מי שעשתה זאת ב-2024 היא ארינה סבאלנקה. זו ללא ספק הייתה השנה הגדולה של הבלארוסית בת ה-26. היא שמרה על התואר מהשנה שעברה באליפות אוסטרליה ונעלה את השנה עם חגיגה גדולה בארה”ב, שהיה גם הגראנד סלאם השלישי שלה בקריירה.

האמריקאים החזיקו אצבעות בגמר לגיבורה הלאומית שלהם, ג’סיקה פגולה, אולם הבלארוסית עם טניס איכותי, התקפי והמון אופי לקחה את התואר אחרי 5:7, 5:7. בתווך איגה שפיונטק זכתה בבאנקר שלה – הרולאן גארוס, עם זכייה שנה שלישית ברציפות בתואר החימר בפאריס, אך איבדה מהדומיננטיות הגדולה שלה, וגם נפרדה מפסגת הדירוג העולמי.

איגה שפיונטק (רויטרס)

בטורניר ווימבלדון קיבלנו את הפתעת השנה עם הניצחון של ברבורה קרייצ’יקובה. הצ’כית שחגגה ברולאן גארוס ב-2021 רשמה מסע קסם אדיר על הדשא הירוק בלונדון, בסיומו גברה בתום שלוש מערכות על ג’סמין פאוליני האיטלקייה. קוקו גוף, שכבר מרגיש שאיתנו איזה עשור והיא רק בת 20, נעלה את השנה עם שלושה תארים ובמקום השלישי בעולם.

פאוליני רביעית וקינוואן ז’אנג, המרעננת הרשמית של טניס הנשים השנה מדורגת במקום החמישי, אבל את השיא שלה היא עשתה בטורניר האולימפי בפאריס, שם הטניסאית בת ה-20 הדהימה את כולם וחגגה עם הזהב הנוצץ אחרי 2:6, 3:6 על דונה וקיץ’ הקרואטית.

ארינה סבאלנקה מאושרת (רויטרס)

אז יחסית לטניס הנשים, שהוא בשנים האחרונות מאוד לא יציב, מפתיע ובכלל לא צפוי, קיבלנו שנה יחסית יחסית יציבה, בעיקר בגלל הכוכבת הבלארוסית, שאמורה להסתער על כל התארים (טוב נו, לפחות על אלה במשטח הקשה), גם בשנה הבאה עלינו לטובה, בתקווה גדולה כמובן.