הקבוצות בכדורגל העולמי בכלל והספרדי בפרט משופעות בכוכבי ענק על המגרש. לאורך השנים, את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו החליפו בברצלונה וריאל מדריד לאמין ימאל, ויניסיוס, ג’וד בלינגהאם וקיליאן אמבפה, אך יש קבוצה אחת בספרד, ואולי באירופה כולה, שהכוכב הגדול ביותר שלה הוא דווקא המאמן שלה, והקבוצה הזו היא כמובן אתלטיקו מדריד.
קדנציה של 13 שנים במועדון כמאמן (והיד עוד נטויה), היא דבר שנדיר למצוא כיום בכדורגל. בעוד שיורגן קלופ מיצה את תפקידו בליברפול לאחר 9 שנים ובזמן שפפ גווארדיולה נראה כמי שלא ימשיך עוד הרבה זמן במנצ’סטר סיטי, דייגו סימאונה נראה כמו הגרסה הכי קרובה לאלכס פרגוסון וארסן ונגר של ימינו. צ’ולו הגיע לאתלטיקו אי שם ב-2011 ומאז שינה את פני המועדון, כשהפך אותו לצלע השלישית לריאל מדריד וברצלונה ולכוח עולה גם בכדורגל האירופי עם שתי הופעות בגמר ליגת האלופות.
הגדולה של סימאונה, היא שבכל פעם שנדמה היה שהגיע למיצוי, הצליח “להמציא עצמו” מחדש, ולבנות שוב קבוצה תחרותית שתיתן פייט לשתי הענקיות של הכדורגל הספרדי, מה שקורה גם העונה ויגיע לשיאו במשחק העונה מול ברצלונה הערב (שבת, 22:00, שידור חי בערוץ ONE), בו יוכל לעלות לפסגה על חשבון האנזי פליק וחבורתו.
לאורך רוב שנותיו באתלטיקו, כרטיס הביקור של סימאונה היה המשחק ההגנתי הקשוח בשילוב תכליתיות בחלק הקדמי. זו הייתה הדרך שלו לצמצם את הפערים מריאל ובארסה הנוצצות, ופעמיים אפילו הספיק לאליפות. זה אולי נשמע מעט ל-13 שנים, אך לא כשמסתכלים על ההיסטוריה של הקולצ’ונרוס, שהאליפות האחרונה שלהם לפני זו של 1996, הגיעה אי שם ב-1977. מעבר לשתי אליפויות, שתי זכיות בליגה האירופית, גביע ספרדי ושתי הופעות בגמר הצ’מפיונס, סימאונה יצר באתלטיקו את מה שבכדורגל אוהבים לכנות “DNA”. הבסיס תמיד יקום וייפול על המשמעת הטקטית והקשיחות במשחק ההגנה בו משתתפים כלל שחקני הקבוצה, אלא שבשנתיים האחרונות, נדמה שגם אצל סימאונה משהו השתחרר, והשחרור הזה ניכר על המגרש.
בראיון ל-ESPN עוד מחודש פברואר האחרון, סימאונה כבר דיבר על “חילופי הדורות” שצריכים לקרות באתלטיקו. “אני זוכר מה קיבלתי מדייגו גודין, ז’ואן מירנדה, סאול, גאבי. הדור הזה הולך ונגמר. אנחנו צריכים לבנות מחדש” סיפר הארגנטינאי, שהבין שהגיע הזמן לריענון השורות. “אני מתרגש משחקנים צעירים כמו פבלו באריוס, סמואל לינו, רודריגו ריקלמה. אני מתרגש גם ממה שנשאר ב’טנק’ של אנטואן גריזמן, קוקה ויאן אובלק, כדי שהם יוכלו להצטרף אלינו לתהליך הזה”.
ואכן, עושה רושם שהסוד של סימאונה הוא לבנות כל כמה שנים מחדש, על הבסיס החזק והוותיק שנשאר בקבוצה. הבסיס הזה כיום מורכב מאובלק בשער, הבלם חוסה מריה חימנס (“גודין החדש”), גריזמן ורודריגו דה פול שהפך גם הוא לוותיק, כאשר אליהם הצטרפו בשנתיים האחרונות שחקנים שהשיא עוד לפניהם, דוגמת חוליאן אלברס (24) שהגיע ממנצ’סטר סיטי וכבר נכנס לעניינים ובגדול, הקשר שהצטרף מצ’לסי קונור גלאגר (24), הבלם רובין לה נורמאן (27), סמואל לינו הנפלא (24) ואלכסנדר סורלות’ (28), שקרע רשתות בוויאריאל ואפילו ג’וליאנו סימאונה (21), כן, בנו של צ’ולו, שמפגין יכולת נפלאה.
כאמור, לאורך שנים, משחק ההגנה שהציגה אתלטיקו הפך לטיקט של סימאונה. מאמנים בכל רחבי העולם שואפים השראה מהדרך שבה הקולצ’ונרוס יודעים לשחק בלי הכדור, אך נדמה שבשנתיים האחרונות, הקבוצה של צ’ולו מציגה רבדים נוספים שלא ראינו ממנה עד כה בכהונתו. מצד אחד, היא עדיין ממש לא תתבייש “לשחק על תוצאה” עם משמעת הגנתית טקטית ויציאה למתפרצות מבריקות, כפי שעשתה למשל העונה בניצחון 1:2 על פאריס סן ז’רמן בליגת האלופות, במשחק בו החזיקה בכדור 29% מהזמן ובעטה 3 פעמים למסגרת, בדרך לניצחון 1:2 בבירת צרפת, אך מנגד, היא מראה בלא מעט משחקים, כולל בדרבי המדרידאי מול ריאל (1:1), שהיא מסוגלת ליזום גם מול קבוצות בטופ העולמי והדבר לא יבוא על חשבון תוצאה. אתלטיקו תוקפת יותר וכובשת יותר, כשב-11 המשחקים האחרונים, בהם ניצחה את כולם, כבשה 31 שערים, ממוצע של כמעט 3 שערים למשחק.
“אנחנו ננסה להניע את הכדור בצורה מסודרת מהחלק האחורי ולהחזיק יותר בכדור, הפרופיל של השחקנים שיש לנו יעזור לנו לעשות את זה” אמר בראיון בתחילת העונה שעברה אנטואן גריזמן, שהמשיך וסיפר על השינוי שחל בצ’ולו: “ברור שסימאונה מתרגל לקבוצה שיש לנו ושינינו גם אלמנטים באימונים שלנו. המאמץ הקבוצתי והעבודה הקשה של כל השחקנים בקבוצה לא תשתנה, אבל הדרך שבה אנחנו מניעים את הכדור תשתנה”. ואכן, היא השתנתה.
אם צריך לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה סימאונה “שינה דיסקט” בכל הקשור לסגנון המשחק, הרי שזה הגיע אחרי המונדיאל האחרון. זה בא לידי ביטוי גם בסטטיסטיקה. אם לדוגמה בעונת 2021/22, אתלטיקו רשמה ממוצע של 370 מסירות למשחק, מהן 187 בחלק האחורי ו-187 בחצי היריבה, הרי שהעונה, חלה עליה דרמטית בקטגוריה הזו, כשהקבוצה של סימאונה רושמת 444 מסירות למשחק, מהן 230 בחלק האחורי ו-218 בחלק הקדמי. בקיצור, יותר מדי מספרים כדי להסביר שאתלטיקו הנוכחית היא קבוצה שנוהגת להניע את הכדור מהקו האחורי, דרך הקשרים ועד למוציאים לפועל בהתקפה – גריזמן ואלברס.
השינוי הזה מורגש יותר בקרב השחקנים הוותיקים בסגל, אלה שהתרגלו לסימאונה המעט יותר שמרן. “השרירים שלך לא סובלים כל כך כשאתה מוסר את הכדור למגן במקום לבעוט אותו למעלה. אני אוהב את השינוי הזה” סיפר בראיון השוער יאן אובלק. גם נשיא המועדון, אנריקו סרזו, העיד: “הוא יודע טוב מאוד מה לעשות בכל משחק. הוא הבין שעם השחקנים שיש לו, הוא יכול לשחק כדורגל שונה ממה ששיחק עד כה”.
מעבר לחכמה הטקטית שלו וליכולת שלו לשפר שחקנים תחתיו, הגדולה של סימאונה באתלטיקו היא הדרך שבה הוא יצר למועדון הזה אופי משלו. הוא הדביק את הקהל והשחקנים בטירוף שלו על הקווים והשתמש ב”אנדרגדוגיות” המובנות כדי לסגל את סגנון המשחק שלו. ולמרות זאת, גם בליגה שבה היריבות הגדולות שלו הן שתיים מהקבוצות הגדולות בעולם, סימאונה לא מחפש תירוצים וממשיך להדגיש שהמטרה של אתלטיקו בכל עונה היא ללכת על כל התארים.
“כמובן שאנחנו יכולים לזכות בעוד אליפויות, כבר עשינו את זה בעבר” אמר סימאונה בראיון לשחקן העבר מקסי רודריגס, “אנחנו מודעים לקשיים, כי איפה שלא נשחק, אם זה בליגה, באלופות או בגביע – ריאל וברצלונה יהיו שם. אבל הציפייה לנצח אותם קיימת וזה מה שאנחנו דורשים מעצמנו” הוסיף המאמן.
בראיון ב-ESPN, סימאונה דחה על הסף את ההשוואה לסר אלכס פרגוסון, שאימן את יונייטד במשך 26 שנים. “זה בלתי אפשרי” אמר הארגנטינאי, “המטרה עכשיו היא לראות האם הבנייה מחדש שלנו מסוגלת להביא את האליפות השלישית בעידן שלי” אמר. ובכן, עושה רושם שלפחות על פי מה שאנחנו רואים עד עכשיו, ה”אנרגיה” שצ’ולו מדבר עליה בהחלט קיימת בקבוצה שלו. כעת, גם הוא יודע שמעבר לאנרגיה, כדי לנצח את ברצלונה השחקנים שלו יצטרכו להביא את האיכות שהם הביאו ב-11 המשחקים האחרונים. אם זה יקרה, ספק אם יהיה אחד שייפול בטעות ולא יספור את הקולצ’ונרוס.