למפגש ביתי מול יוון יש משמעות מיוחדת מבחינת אוהדי נבחרת אנגליה. הם זוכרים היטב את האופוריה בקרב הרשמי הקודם בין שתי הנבחרות, לפני 23 שנה בדיוק, באוקטובר 2001. היה זה במחזור האחרון במוקדמות המונדיאל, והאנגלים היו עקרונית זקוקים לניצחון על מנת להקדים את גרמניה במאבק על הכרטיס הישיר לטורניר. אלא שהגרמנים לא הצליחו לנצח בבית את פינלנד ולכן התברר בזמן פציעות לאנגליה שגם תיקו יהיה טוב לה. הייתה רק בעיה קטנה אחת – היא הייתה בפיגור. היוונים, עם אוטו רהאגל על הקווים, נתנו פייט אדיר במנצ'סטר והובילו 1:2 למרות שנאבקו אך ורק על כבודם. ואז ניגש דייויד בקהאם לכדור חופשי ושם אותו בחיבורים.
אי אפשר לשכוח את הרגע הזה. חודש קודם לכן הביסה אנגליה את גרמניה 1:5 במינכן עם שלושער של מייקל אואן, באחד המשחקים הגדולים ביותר בתולדותיה, ובכל זאת החגיגה של בקהאם באולד טראפורד (כן, אולד טראפורד, כי וומבלי הוקם מחדש) הותירה רושם חזק אפילו יותר. היה משהו קסום במיוחד בשער השוויון הזה וכל אנגליה הרגישה שזה פשוט הולך לה אחרי יותר מדי מקרים של חוסר מזל. הכול הסתדר לפתע ואפשר היה לחלום בגדול לקראת הנסיעה ליפן ודרום קוריאה.
בסופו של דבר, זה נגמר בדמעות, כמובן. גרמניה, שנאלצה לעבור דרך הפלייאוף, הגיעה כידוע לגמר ב-2002, בעוד האנגלים הודחו ברבע הגמר כאשר רונאלדיניו הקפיץ את הכדור הגאוני שלו מעל ראשו של דייויד סימן. אבל זה כבר סיפור אחר. השער של בקהאם היה ונשאר אייקוני, ואם תגידו "יוון" לאוהד אנגלי ממוצע הוא יחוש מיד התרוממות רוח.
דייויד בקהאם בטירוף אחרי השער המפורסם (רויטרס)2001 הייתה גם השנה הראשונה והטובה ביותר של סוון גוראן אריקסון כמאמן אנגליה. השבדי היה חתום על הרמיסה של הגרמנים בביתם, והיה פופולרי מאוד עד שהצהובונים העדיפו למרר את חייו בשלל שערוריות. גם הוא הזכיר לא פעם את האושר שחווה כאשר הבעיטה של בקהאם נשקה לרשת היוונית. אריקסון הלך לעולמו לפני חודש וחצי, ולכן המשחק מול יוון בליגת האומות היה אמור להיות גם קצת לזכרו – עד שהגורל בחר בתפנית חדה בכל הקשור למוות.
יום לפני המשחק טבע ג'ורג' בולדוק בבריכה בביתו באתונה. לטרגדיה הזו הייתה סמליות גדולה, כי מדובר במגן אנגלי שקיבל הזדמנות מאוחרת למדי בקריירה לייצג את נבחרת יוון בזכות השורשים של סבתו. את דרכו הוא החל במילטון קיינס דונס, במדיה היה שותף לניצחון 0:4 מפורסם על מנצ'סטר יונייטד של לואי ואן חאל בגביע הליגה, לצידו של דלה עלי. לאחר מכן, הוא בילה 7 שנים תמימות בשפילד יונייטד.
מדובר בשחקן לא רע, אך רחוק מאוד מהרמה הבינלאומית הגבוהה, ולכן העובדה כי גויס לנבחרת יוון העידה עד כמה מצבה לא מזהיר. בנבחרת של רהאגל, זו שזכתה באופן סנסציוני ביורו 2004, בוודאי לא היה לו מקום. באופן כללי, יש בעייתיות לא מבוטלת בתקנות של פיפ"א שמאפשרות לשחקנים לקבל זימונים לנבחרות מבלי שיהיה להם קשר מינימלי למדינה, כפי שהיה במקרה של בולדוק. אבל הנה לכם – הוא הפך ליווני, קיים 12 משחקים, הפך לחבר טוב של רוב כוכבי הסגל, ואחרי מותו ביקשו דווקא היוונים לדחות את המשחק. אופ"א סירבה, והמוטיבציה של יוון עלתה מאוד. הם רצו לנצח בלונדון ולהקדיש את התוצאה לזכרו של החבר האנגלי שלהם. הם גם הצליחו.
ג'ורג' בולדוק (רויטרס)העניין הוא כי המוניטין של יוון נמצא בשפל בימים אלה. אנגליה, שמצאה את עצמה איכשהו בדרג ב' בליגת האומות, הייתה אמורה לטייל מול כל יריבותיה. ניצחונות על אירלנד ופינלנד הושגו ללא בעיות מיוחדות בספטמבר והביטחון העצמי של המאמן הזמני לי קארסלי עלה. במשחק מול האירים, הרעש התקשורתי היה בעיקר סביב סירובו לשיר את ההמנון – כי הוא, אנגלי יליד ברמינגהאם, ייצג במהלך הקריירה את נבחרת אירלנד בזכות סבתו. כלומר, המקרה שלו דומה מאוד לזה של בולדוק, וגם כאן יש סמליות.
היו שגרסו כי התנהלות זו פוסלת אותו מלקבל את התפקיד באופן קבוע, אבל להתאחדות עשויות להיות תוכניות אחרות. היא מתקשה לאתר מועמד עדיף, ובליגת האומות יש לקארסלי הזדמנות אמיתית להוכיח את עצמו. הרי גם גארת’ סאות’גייט אימן, בדיוק כמוהו, את הנבחרת הצעירה כאשר קיבל לפתע את התפקיד הזמני בנבחרת הבוגרת – ונשאר בה במשך 8 שנים. אז אחרי שני ניצחונות, הוא בחר לבדל את עצמו מסאות’גייט שספג ביקורת קשה מאוד על משחק מבוקר ומשעמם מדי. נגד יוון, שלא היוותה לכאורה יריבה שקולה, הלך קרסלי על הרכב הרפתקני ושלח שחקנים יצירתיים לחלק הקדמי כדי לעשות שמח.
בהיעדרו של הארי קיין שקיבל מנוחה על מנת להחלים עד הסוף מפציעה קלה, שובץ ג'וד בלינגהאם על תקן תשע מדומה. לצידו עבד פיל פודן, באגפים התרוצצו בוקאיו סאקה ואנתוני גורדון, ומאחוריהם היה גם קול פאלמר – השחקן הכי כיפי של האנגלים שלא קיבל מספיק דקות ביורו 2024. הפעם הוא היה בהרכב, ולפיכך נותר דקלאן רייס על תקן הקשר האחורי היחיד שאמור לסגור את כל החורים. והתוצאה? היא הייתה קטסטרופלית בשני הכיוונים.
לי קארסלי (רויטרס)בהתקפה ניכר כאוס, וכל הכוכבים הגדולים לא הצליחו לייצר מצבי הבקעה משמעותיים. במחצית הראשונה נרשמה בעיטה אחת למסגרת של יוון, והמצב לא השתפר אחרי ההפסקה – עד שאולי ווטקינס נכנס כמחליף על תקן חלוץ. בלינגהאם חזר אחורה לעמדה הטבעית שלו בקישור, ומשם הפציץ את שער השוויון הנאה, אבל בקרב הפרשנים ניכר קונצנזוס שזה פשוט לא הגיע לאנגליה, כי העורף שלה היה פרוץ.
השוער ג'ורדן פיקפורד ביצע טעות לא ממש אופיינית כאשר יצא לטייל ולכדרר באמצע המגרש, וזה היה סימפטום לבלגן הכללי. רייס לא הצליח לעשות את העבודה לבדו, והאורחים הגיעו לעמדות קורצות בתדירות גבוהה יחסית. 3 שערים שלהם נפסלו, אבג'לוס פאבלידיס כבש בקלילות יחסית בתחילת המחצית השנייה והוא גם זה שהשלים צמד בזמן פציעות אחרי רצף של טעויות מגוחכות של שחקני אנגליה ברחבה שלהם. את שני השערים הקדישו היוונים לבולדוק עם דמעות בעיניים, והיה זה הניצחון הראשון שלהם בהיסטוריה על אנגליה, בכל המסגרות כולל משחקי ידידות.
הייתה כאן גם סגירת מעגל יפה, אחרי הספיגה המאוחרת לפני 23 שנה. ויש השלכות תחרותיות, כי יוון מובילה לפתע את הטבלה עם מאזן מושלם ולאנגליה אסור לאבד נקודות בהלסינקי ביום ראשון. המשחק מול הפינים הפך לחשוב מאוד מבחינת קארסלי, כי מטרת המינימום היא חזרה לדרג א' בליגת האומות, ואם היא לא תושג יהיו סיכוייו של המאמן הזמני לקבל את המשרה הקבועה קרובים לאפס. הציניקנים יגידו כי יהיה זה לטובה כי המשחק אתמול הראה כי אינו מתאים לתפקיד, ונשמעים אפילו געגועים לסאות’גייט. איתו הנבחרת אמנם לא הייתה מלהיבה, אך הארגון היה מעל הכל. אתמול לא היו לאנגלים מצבי הבקעה, וגם הסדר נעלם כלא היה.