אנדרס אינייסטה הכריז אתמול (שני) על פרישה ממשחק פעיל באופן רשמי באמצעות סרטון שפרסם ברשתות החברתיות. אחרי 22 שנות קריירה, שאת עיקרה העביר כמובן ככוכב וקפטן בברצלונה, הספרדי האגדי תלה את הנעליים בגיל 40 וקיים היום מסיבת עיתונאים חגיגית בה נפרד סופית מהמגרש.
“תודה לכל מי שהגיע וגם למי שלא הצליח להגיע, תרשו לי להיות נרגש היום. מעולם לא חשבתי שהיום הזה יגיע, אבל כל הדמעות האלה הן דמעות של רגש, של גאווה, לא של עצב. אלה דמעות של הילד ההוא מפואנטלבילה שהיה לו חלום להיות כדורגלן. עשיתי את זה עם הרבה הקרבה והרבה מאמץ. לעולם לא ויתרתי, אלה ערכים מהותיים בחיי. אני מרגיש מאוד גאה בדרך הזאת. שמחתי מאוד לקבל את הפרס, את החלום, להיות כדורגלן".
“הסיפור הזה החל בפואנטלבילה. גדלתי בשדות העפר. למרות שמעולם לא שיחקתי באופן מקצועני באלבסטה, תמיד היו לי שתי קבוצות: אלבסטה וברצלונה. שם היו הצעדים הראשונים. המשפחה תמיד הייתה הכוח המניע והכוח שלי, עליהם תמיד נשענתי. ההורים שלי ואחותי היו הכל בשבילי, מגיע להם תודה על כל מה שנתנו לי והעבירו לי. היום יש לי את המשפחה הגדולה שלי, עם אנה וששת הילדים שלנו. מגיע אזכור מיוחד לאבי, שהיה ההשראה שלי. תמיד היה לנו קשר מיוחד. אני חייב את התשוקה שלי לכדורגל ואת מה שעשיתי לו. תודה רבה על העצות”.
אנדרס אינייסטה ממרר בבכי (רויטרס)"לה מאסיה שינתה אותי לנצח, זה המקום הכי טוב שיכולתי להיות בו כדי להעצים את הערכים שהיו לי בחיים. תודה למורים, לחברים לכיתה, זה מקום שסימן את מסלול חיי. להגיע לבארסה היה חלום והתמקדתי בלא להידחק הצידה. הגעתי למקום הכי טוב שאפשר. לראות את הקאמפ נואו כל אחר הצהריים, כל בוקר, מלה מאסיה ואז להגיע לשם עם כל השחקנים כמו פויול, פיקה, ריבאלדו, לואיס אנריקה. זה היה הצעד הראשון בלהגיע לאן שרציתי להגיע. התאמנתי איתם, התחלתי לשחק. כל המאמנים השפיעו עליי, לא יכולתי לסמן מישהו שהיה מעל כולם, אבל אני לא רוצה לשכוח את לואי ואן חאל, שנתן לי את הבכורה בבוגרים. תודתי על האומץ, זה היה רגע לא קל".
“החלום השני שלי היה להיות בנבחרת. אין ספק שתמיד כולם יזכרו את ההישגים האחרונים, אבל בשבילי זה התחיל בגיל 15. כל אותם אחה"צ של אימונים, חברים לקבוצה שגדלתי איתם. אני מודה לכל האנשים שפגשתי. הייתה לי הזכות להיות בתקופה הכי טובה של הנבחרת. מגיע אזכור מיוחד ללואיס אראגונס, דל בוסקה ולופטגי על הכבוד שהיה להם כלפיי. הכל מסתכם בתמונה אחת – השער ההוא בגמר המונדיאל, אבל כולנו הבקענו את השער הזה. הצוות, האוהדים, השחקנים. הקסם של כולם איפשר את זה. והקסם של דני חארקה ז”ל, שעזר לנו מכל מקום שבו הוא נמצא. זה היה כבוד להיות במעמד כזה”.
צ'אבי בקהל (רויטרס)"אני שמח שהייתי חלק מהתקופה הטובה ביותר עבור המועדון שלי, בארסה, שנים שבהן נהנינו מאוד. זה לא היה רק עניין של משחק, אלא איך עשינו את זה. זה היה קסום וייחודי. מה שאני לוקח קדימה זה את מה שאנחנו נהנים ממנו, את כל מי שהיה חלק מזה ואת האוהדים שלנו. זו תקופה שמסמלת עבורי הכל. להיות במועדון של חיי, להיות במחלקת הנוער, להגיע לקבוצה הבוגרת, לייצג את בארסה, זה משהו ייחודי ויש לי את הזיכרון הכי טוב בעולם. בארסה שינתה את חיי והייתה הכל בשבילי. אני לא יכול לשכוח את חבורת השחקנים והמאמנים מאותן שנים שהפכו אותן לייחודיות".
"ב-2018 אני ומשפחתי קיבלנו את אחת ההחלטות הקשות, עם סיכון מסוים, לעזוב את בארסה ולנסוע ליפן. חמש השנים האלה היו חוויה נפלאה, סיפור יפה עם מועדון צנוע שהשיג את שני התארים הראשונים שלו שגרמו לו לצמוח, אבל מעבר לכך, ברמה המשפחתית זה היה הסיפור הכי יפה שהיה לנו. קובה ויפן קיבלו אותנו בצורה מדהימה. ואז הסתיים השלב הזה ביפן ועם מבט על הצעד הבא, נסענו לאיחוד האמירויות, שיחקתי שם עוד שנה אחת והתחלתי לחשוב על הצעד הבא".
האנזי פליק בקהל (רויטרס)"הכדורגל נגמר כעת, אבל ממשיך. אני לא יכול להיות רחוק מדי מהכדורגל, אלה היו החיים שלי וימשיכו להיות. אנחנו עובדים על פרויקטים שונים. בשלב הבא יש לי מוטיבציה להמשיך לאמן. אני צריך ללמוד, לעשות טעויות והשתפר ואני כבר מתחיל עם קורס האימון. אלה מכם שמכירים אותי יודעים שאני די עקשן. אני מקווה לעשות עבודה נהדרת, הפעם זה לא לרוץ אחרי הכדור, אלא מהצד השני, אבל עם הרבה רצון. אם יש מילה אחת שיכולה לסכם את הקריירה מבחינתי זו גאווה. גאווה על כך שנלחמתי עד היום האחרון שלי ככדורגלן. השאר היסטוריה: תארים, תבוסות, רגעים רעים, אבל תמיד הייתי עם גאווה ולעולם לא ויתרתי וזה מה שעושה אותי מאושר. אני שמח שהגשמתי את החלום להיות כדורגלן".
“אני רוצה להודות לכולם על מחיאות הכפיים והאהבה. הכדורגלנים עוברים, אבל אנשים נשארים. יש עוד מישהי שלא אוהבת שאני מדברת עליה, אמא שלי. היום כשאני פורש, אני רוצה להודות לך על האמא שאת. רציתי לעשות את זה עכשיו ולשתף את זה. על כל ההקרבה והמאמץ ועל אחותי תמיד אודה לך. ולאנה, אשתי, באמת שאין לי מילים לתאר איך אני מרגיש כלפייך. אבל מעל לכל, אני רוצה לומר לכם שאני מרגיש זכות לחלוק איתך את החיים האלה. במיוחד בגלל האדם שאת, אני מכבד ומעריץ אותך. הקמנו את המשפחה היפה הזו. אני מודה לך שהשלמת איתי ואני האיש הכי מאושר ולא הייתי מוצא אישה ואמא טובה יותר לילדים שלנו”.
אנדרס אינייסטה (רויטרס)כשנשאל האם הוא רוצה לאמן את בארסה בעתיד, ענה: “אני מקווה שהאנזי פליק יוכל להישאר המאמן של בארסה לעוד הרבה שנים, זה יהיה נהדר. אין לי ספק שהעבודה שלו תהיה פנטסטית. אני לא התחלתי אפילו לאמן, אבל הכוונה שלי היא להיות מסוגל בעתיד לקבל את התואר מאמן בארסה”.
מה היה אומר לאנדרס הצעיר: "כנראה שטעיתי הרבה פעמים, אבל הייתי אומר לו לחזור לעשות את מה שהוא עשה ואיך שהוא עשה את זה. לא הייתי משנה דבר. מה שעשיתי היה כי הרגשתי את זה". האם בארסה לא יכולה לשחזר את השנים של 2008-2012: "נראה שקשה לחזור על השנים האלו מבחינת תארים כי הזה היה גדול, אבל שום דבר לא בלתי אפשרי בכדורגל ובחיים”.
אנדרס אינייסטה (רויטרס)אם היה יכול לתת לבארסה עוד כמה שנים אחרי התצוגה שלו בגמר הגביע הספרדי ב-2018, אחריו עזב: "גמר הגביע ההוא נגד סביליה היה נהדר, אחד המשחקים הכי טובים ששיחקתי. כמובן ששאלתי את עצמי שאלות. הרעיון שלי תמיד היה לפרוש בבארסה, אבל לפעמים צריך לקבל החלטות, עם כל ההשלכות. בארסה צריכה שתיתן 300% והרגשתי שזה לא יכול להיות".
מספר הפעמים בהן ראה את השער בגמר המונדיאל: "השנים יעברו ונמשיך להתרגש. אין מילים לתאר את הרגע הזה. כולנו הבקענו את השער הזה, אני מרגיש ככה. זה היה הרגע". משהו שהיה רוצה לעשות שלא עשה: “כלום. לא הייתי משנה כלום כי היה לי מזל שההחלטות שקיבלתי היו בגלל שרציתי אותן".
אנדרס אינייסטה ומשפחתו (רויטרס)האם ‘חייבים לו’ כדור זהב: "אני לא בוחר דבר כזה או אחר. הדבר החשוב הוא החיבה והאהבה של הקהל. כדור הזהב זה נחמד מאוד אבל בשבילי זה לא העיקר. עבורי גאווה זה לא רק התארים אלא להיות כדורגלן ולהיות אהוב על הקהל”. מה השער האהוב עליו, בגמר המונדיאל או מול צ’לסי בסטמפורד ברידג'?: “אי אפשר לבחור מביניהם. אלה שתי נקודות שמסמלות את החיים שלי: בנבחרת הלאומית ובבארסה".
עולם הכדורגל אומר תודה לאנדרס אינייסטה