סיפורי הגבורה והאומץ סביב ה-7 באוקטובר כל כך רבים וגדולים. יש אין ספור כאלה. לרגל ציון יום השנה לאירוע הקשה ביותר שחוותה המדינה שלנו, הפרויקט של ONE יביא לאור מכתב מרגש וקורע לב אותו כתבה ספיר פורטוגל לאחיה אדיר פורטוגל ז”ל, שב-7.10 היה בטיול בדרום אמריקה עם בת הזוג שלו, ראה את התמונות והחדשות מהארץ והחליט מיד לחזור ולצאת למלחמה. כחודש לאחר מכן הוא נפל בקרב. אדיר ז”ל, כמו ספיר אחותו ומשפחתם, היו אוהדי מכבי תל אביב ואת האליפות האחרונה הקדישו הצהובים בין היתר גם להם. זה המכתב של ספיר לאחיה.
“היי אדירי. עברה שנה מהיום בו התהפכו החיים של כולנו פה בישראל, התערערנו, פחדנו, כעסנו, בכינו. מאותו בוקר בו ישר החלטת שאתה חוזר. 6:29, אזעקה ראשונה. 7:31, הודעה ממך: ‘הזמנתי טיסה’. ולמה אני לא מופתעת? לא היית נשאר בדרום אמריקה, היית מגיע להילחם גם אם היה לוקח לך שבוע, בכל כלי התחבורה האפשריים. לא היית משאיר את החיילים שלך, את המפקדים שלך, את החברים שלך, את הצבא ואת המדינה שלך בלי להילחם בשבילה ולתת לה הכל. גם אחרי חמש שנים בצבא, בשירות קבע, בהן היית בכל גזרה אפשרית והתמודדת עם המון אתגרים, החלטת לחזור כבר ברגע הראשון של המתקפה.
“באוגוסט 23, אחרי שהבנת שאין תקן מ”פ בסיירת, ויתרת על קריירה צבאית לבינתיים, השארת לך דלת פתוחה למקרה שתרצה לחזור, אפילו הוצע לך תפקיד בסיירת מטכ”ל שלא התפנה בסוף. אז החלטת ללכת על קריירה בשירות הביטחון, אבל קודם טסת והצטרפת לדניאל, דני בת הזוג שלך בשבע השנים האחרונות, בטיול הגדול שלה למרכז ואז לדרום אמריקה, במשך חודשיים שלמים ומלאים נהניתם וצברתם חוויות, אתה רדפת שקיעות, חיפשתם הרפתקאות, גלשתם, עשיתם סקי ונהניתם אחד מהשני כמו שהכי אהבתם.
“כמעט שנה עברה מה-19 בנובמבר, היום שלפניו חשבתי שאני אופטימית למול הכול, אתה כרגיל הראית לי מזה. לא בכוחן של מילים לספר מה היית בשבילי. אני חושבת שאם היית יכול להביע רגש באותו רגע שנפלת, היית מצטער שאתה לא יכול להמשיך להילחם. אם הייתה מתקיימת שיחה בינך לבין אלוהים היית אומר לו ‘אה אלוהימוס, נכון כבר נתתי את הכול, אבל חיילים שלי בפנים! אין מצב אני משאיר אותם לבד, חכה איתי חודש חודשיים, תן לי עוד קצת בפנים’, נשמע כמו משפט שאתה מסוגל להגיד.
“כמה שהעריכו אותך בכל מקום שהיית, איזה מקצוענות, אין מצב שהיית מתחיל משהו בלי לסיים אותו בהצטיינות. איזה מפקד טוב היית, איך ראית כל חייל שלך כבן אדם לפני הכול. ראית כל אחד באשר הוא ודאגת לכולם מהפרט הכי קטן. מאז שהלכת כל דבר זה סיפור, כל דבר מצריך כוחות, כוחות אדירים, זה להתעורר בבוקר ולרצות לשקוע בתוך המיטה כל היום, זה לראות אותך בכל הליכה ברחוב, ובכל אדם.
“זה לחשוב מה אתה היית בוחר לעשות, מה אתה היית אומר, זה להפוך מבחורה סבלנית להפך הגמור, זה לדמיין אותך רואה את כל האנשים שאתה הכי אוהב בבית יושבים איתנו, זה לשמוע כל שיר ששמענו ביחד אי פעם ולחשוב שאתה לידי ושר איתי, זה לחבק מיליון אנשים כשהדבר שאני הכי רוצה בעולם זה חיבוק, אבל אף אחד לא מתקרב למלא את המקום שלך. זה לדעת שהחיים צריכים להמשיך בלי לרצות את זה. זה לקום בבוקר ולבדוק שלא חלמתי מאותו 19 בנובמבר, זה שאלות אם הכול בסדר ותשובה כן עם עיניים אדומות למרות שאין דבר אחד בסדר.
“זה לראות זבוב ולהתרגש וישר לבכות. זה לקנות לאימא כל זר פרחים סגול. זה לנסוע נסיעה שלמה מאחורי האמר קרבי על 60 קמ”ש גג בלי לעקוף כי יש חייל עם הפנים אליי ואני מדמיינת אותך במקומו. זה לרצות לגלות כל תמונה שלך שצולמה אי פעם, זה להכיר כל אדם שהשארת בו חותם, זה לב בוער ושורף וחסר אונים בכל שנייה ביום מכל מקום בעולם. זה לדמיין אותך מחייך את החיוך החינני שלך ומושיט ידיים לחיבוק דוב שתמיד היה הכי מוגן שהרגשתי.
“ספורט זרם לאדיר בוורידים, זה לקח חלק ענק בחיים שלו. בתור ילד בגילאי יסודי, היה בקביעות מגיע שעה לפני השעה הראשונה כדי לשחק כדורגל במגרש, שהיום נקרא על שמו. לאורך השנים בבתי הספר, השתתף ואף הצטיין בתחרויות אתלטיקה קלה, ריצות קצרות ומרוצי שליחים בעיקר ועלה לפודיום בתחרות ארצית. היה ‘הג’וקר’ של הנבחרת, איפה שהיה צורך במישהו טוב הוא יהיה שם, בכל מקצה. אדיר אהד את מכבי תל אביב מגיל קטן, כמו כל המשפחה, בעקבות אבא. מועדון שמוכיח את עצמו בכל פעם מחדש, כמועדון שהוא מעבר לקבוצה, במועדון דואגים להנציח ולהזכיר את החללים והחטופים אוהדי הקבוצה, וגם בארגון האוהדים”.
“היית מנוי עד שהתגייסת להיות לוחם בסיירת גבעתי בגיל 18 כמו שחלמת. בהמשך גם יצאת לקבוצה ושירתת כמ”מ וסמ”פ בגדוד שקד, בנוסף לתפקיד מפק”צ צוערים בבה”ד 1. אני כמו תמיד הערצתי אותך יותר מכל אחד אחר, את האהבה שלך למדינה, ההתמסרות לצבא, האהבה לחיילים שלך והחלטתי לצאת לקצונה בהשראתך. בדיוק כשהשתחררת. אתה זה שנתת לי את הכוחות לעשות הכל, נהנתי כל כך לעשות אותך גאה ובזכותך יצאתי לקצונה. אפילו כשלא ראית אותי על רחבת המסדרים, אתה מלווה אותי תמיד”.
“אדיר גם מאוד אהב לשחק כדורגל, שיחק בגילאי נוער בקבוצות של מזכרת בתיה ומרמורק, ובמיוחד עם חברים בשכונה. גם במגרש וגם מחוצה לו היה לו אופי של שחקן נשמה אמיתי, אחד כזה שטוב על המגרש וגם בחדר הלבשה, ויותר מהכול – הדבקות במטרה, והפייטריות הן שבלטו בו. אדירי שלנו, בכל מקום שיכולנו אמרנו – אתה ילד של גליצ’ים על אספלט. כשיש לך מטרה מול העיניים כלום לא עוצר אותך, אתה לא מרגיש כאב, גם לא כשהקרסול שלך שבור מדקה 10 ואתה נשאר עד תוספת הזמן.
“היו לך רעל ואש בעיניים היפות שלך שתמיד עזרו לך להצליח בכל מקום שהגעת, בתוספת עם החיוך החינני זה מתכון מנצח להגיע ללב של כל בן אדם. כל יום אני חופרת לעצמי בזיכרון, חושבת על חוויות שעברנו ביחד ותוהה אם אתה זוכר את החופש הגדול? זוכר את ערוץ ההיסטוריה? משחקי הקופסה שהמצאנו? זוכר את הקורנפלקס בבוקר? ‘התחלתי אחרייך וסיימתי לפנייך ספספ’, את ההקרנות של הצ’מפיונס אצלנו בבית?
“זוכר את המשחקים של מכבי? זוכר כמה הייתי מדברת איתך בזמן המשחקים?את השניצלים בשישי שהגנבנו תמיד לפני הקידוש? השיחות על הצבא? את הארוחות שישי ורולטת השתייה? ההליכות לבית הספר, את קרבות ההיאבקות בסלון? את הדרך לבית הספר? את מפעל הדגדוגים? את האוינק אוינק? את האימונים בחצר? את הקפיצות על הספה? את הגליצ’ים בסלון? מתגעגעת אפילו לרעש של הרגליים שלך במדרגות. זוכר שאמרת שאתה תמיד פה בשבילי? מאמינה לך, למרות הכול.
“אתה יודע כמה אני אוהבת אותך? כמה אני מתגעגעת? כמה הסתכלתי עליך עם מבט מעריץ בעיניים? כמה רציתי תמיד להיות צל שלך? כמה שאפתי להיות כמוך? כמה אומרים שאנחנו דומים מאז הלכת? כמה אתה חסר לי בכל צעד, ואני מחפשת את העקבות שלך כדי לדעת באיזו דרך ללכת? כמה אני מנסה לראות אותך בכל מקום בכל אחד? כמה אני מחפשת סימנים? כמה איבדנו חלק מעצמנו שהלך ביחד איתך?
“אדיר, מאז שהלכת כל דבר נהיה קשה, אפילו לקום בבוקר נראה לפעמים חסר משמעות. אני, אימא, אבא, עדן, ועוז מחפשים ועושים את הכול כדי לתת לך את כל הכבוד הראוי לך, כדי שכולם יכירו אותך, וילמדו ממך, כי יש הרבה. השארת משהו ממך בתוך כל אדם שפגשת בדרך. אתה לא נמצא, אבל אתה נוכח בכל אחד מאיתנו. אומרת תודה כל בוקר וערב, על שזכיתי ב-19 שנים ו-3 חודשים לצידך. אוהבת ומעריכה יותר מהכול, ספיר”.