שמונה מדליות היו לנבחרת השחייה במשחקים הפראלימפיים בטוקיו לפני שלוש שנים. עמי דדאון ענד על צווארו שלוש מדליות, שתיים זהב ואחת מכסף, מארק מליאר הוסיף שתי מדליות מכסף ועוד אחת מארד ואיאד שלבי הוסיף שתי מדליות מזהב. מאחורי כל הפרויקט הזה עומד בן אדם אחד, המאמן יעקב ביננסון, שבכלל החל את הקריירה שלו כמציל. הוא זה שמזהה את הפוטנציאל של אותם שחיינים עוד כשהם ילדים ומגיעים לשיקום ומשם הצליח להרים אותם אל הרמות הגבוהות ביותר בעולם.
ביננסון הפך לשם דבר בעולם השחייה הפראלימפית, הוא מאמן, הורה, ואח בוגר לכל השחיינים שלו. מאז טוקיו הוא עבר תקופה קשה ורגע לפני המשחקים בפאריס הוא פותח לראשונה את מה שעבר עליו, על הציפיות, המוטיבציה, מחנות האימון במקומות לא אידאליים לישראלים, העזרה לפצועי המלחמה ומה החלום הכי גדול שלו.
איך אתה מסכם את שלוש השנים של ההכנות מאז טוקיו?
”שלוש השנים הכי קשות שהיו לי מאז העיסוק בספורט פראלימפי. קודם כל להגיע עם ההישג שלנו בטוקיו, של שמונה מדליות מתוך תשע של מדינת ישראל ומתוכם שש מדליות זהב, אלו היו מדליות הזהב הראשונות שלי. לחזור ולהיות עם שתי רגליים על הקרקע זה מאוד קשה.
“אתה מצפה לחזור ולקבל יחס אחר, אתה חושב שאתה מגיע והכול משתנה לטובה, זה נתן תאוצה כמו בפורמולה 1 ואז אתה מבין שכל מה שציפית אליו לא יקרה. וההפך אפילו, אז אני אפילו לא רוצה לחזור ולחשוב על שלוש השנים האלה. אני מקווה שאלו היו שלוש השנים הכי קשות שלא יחזרו ולמדתי מהם מאוד, אני חושב שגם הספורטאים הבינו הרבה דברים ואנחנו ממשיכים הלאה”.
בטוקיו הגעת עם שחיינים צעירים, חסרי ניסיון, שמצד אחד הפתיעו ומצד שני גם היו מהם ציפיות והפעם הציפיות גדלות, איך מתמודדים עם זה?
”הרבה דברים השתנו מטוקיו. אז היה להם רף כזה שלא היית צריך מוטיבציה בשבילם, עכשיו אני לא אומר שהם השתנו ואין להם מוטיבציה, אבל להגיע אחרי מדליות וזכיות זה שונה לגמרי. קודם כל אני לומד איתם ביום יום ואני חושב שזה עוד אחד מהשלבים שהם צריכים לעבור ולהתמודד. זה לא רק הם, גם אני, לכל אחד יש עכשיו ניסיון שזה פלוס וחשש מה יקרה אם אני לא אצליח, זה גם פלוס וגם מינוס”.
לטוקיו הגעת אחרי שבזמן הקורונה לקחת את השחיינים שלך למחנה אימונים ואמרת שזה היה היתרון על נבחרות אחרות, הפעם דווקא אנחנו במצב לא אופטימלי בגלל המלחמה. המצב פגע בכם?
”החזקים יקבלו את זה שאנחנו מייצגים את המדינה ורואים מה קורה פה, עם מה המדינה מתמודדת. כל פעם שאנחנו בחו”ל, בכל מחנה אימון ובכל תחרות היינו מסיימים יחד במסעדה, הפסקנו לעשות את זה. אמרתי להם והם הסכימו שאין זמן לחגוג, המדינה שלנו עכשיו בכאלה בעיות אי אפשר לחגוג.
“זה יכול להיות מוטיבציה לכל ספורטאי שהוא יוצר ויודע שהרבה פעמים אנחנו לא רצויים, אנחנו היום הולכים ונלחמים על קיומה של מדינת ישראל, אנחנו הנציגים וזה פלוס גדול. ברור שמבחינת תנאים הייתה לנו פגיעה בגלל כל המצב. בינואר היה אמור להיות לנו מחנה אימון בטורקיה שהתבטל, היו הרבה תחרויות שלא יצאנו אליהם בגלל המצב. זה כן השפיע, אבל אני חושב שכל ספורטאי שהוא באמת חזק ויש לו רצון, זה לא יפריע לו”.
אתה מרגיש שיש שינוי בהתייחסות אליך ולשחיינים מאז טוקיו?
”בארץ? מאוד קשה לי להגיד. ולהיות אובייקטיבי, אני מסתכל על זה אחרת. אני לא רוצה להתבכיין ולהגיד משהו שלילי, אבל בעולם כן, ההכרה הייתה גדולה. מכירים את הספורטאים, מסתכלים על ישראל כעל משהו אחר לגמרי ממה שהיה לפני טוקיו. הוכחנו שאנחנו קיימים ובכל מקצה איפה שיש ישראלי מתייחסים ומסירים את הכובע.
“במדינה אני לא יכול להגיד למה זה לא קרה, מאוד קשה לי להסביר ואני גם לא רוצה להתחיל להיכנס לשם. המטרה שלי היום זה להמשיך הלאה. יש המון נכי צה”ל חדשים, אני רוצה מהניסיון האישי שלי ללמד אותם לשחות, לתת להם תקווה שלא הכול נגמר. לא יודע אם הם יהיו אלופים פראלימפיים, אבל לכל ילד שמגיע ושאני נפגש איתו, אני מסתכל לא כאלוף בפוטנציאל, אלא כמישהו שאחד מהמטרות שלי זה לתת להם דרך, מוטיבציה ואני חושב שגם דרך להצלחה”.
מה הציפיות שלך מהמשחקים הפראלימפיים האלה?
”כל הזמן דורשים ממני ביחידה לספורט הישגי לכתוב מה הציפיות, זה הדבר שאני הכי שונא. כל דבר קטן יכול להתהפך, אני מאוד מצפה שנגיע למה שאנחנו צריכים להגיע. שכל אחד מהספורטאים ייתן את המקסימום, שאני אהיה במיטבי. שאני לא אצטרך להתעסק בדברים מסביב שמושכים את תשומת הלב, שנגיע לטופ של הטופ, את גל האנטישמיות שמאוד שונאים אותנו, זה נותן לנו להתגבר ולהוכיח שאנחנו קיימים. אני מייצג את הדגל וכל פעם שאנחנו בחו”ל אני אישית אעשה את הכול שכל ספורטאי יעשה את המקסימום של המקסימום”.
הצלחת לגדל דור של מארק ועמי, אם אתה מסתכל למטה, אתה רואה עתיד לענף?
”כן, אבל זה הרבה עבודה. אחרי טוקיו הגיעו כל כך הרבה אנשים שחשבו שאפשר לעשות קיצור דרך, לשחות שלוש פעמים בשבוע צ’יק צ’ק והם אלופים, והם נפלו כי הם לא הבינו שגם עמי, גם מארק וכל הספורטאים הם חיים במים, 150 יום הם נמצאים בחו”ל ולא במקומות אטרקטיביים כל כך, אין שם כלום. בריכה, חדר כושר, חדר אוכל בסיסי וזהו. חזרנו עכשיו מ-21 יום ממקום שכוח אל, 120 קילומטר מגבול איראן, ראינו מאיפה שהיינו מכוניות איראניות נוסעות, אבל התנאים היו מאוד טובים כדי להתאמן”.
אם אתה עוצם עיניים, מה הרגע שאתה חולם עליו בפאריס?
”חולם על התקווה בפאריס, מאוד רוצה את זה. אני מאוד רוצה שהעם הצרפתי בקהל יעשו סקוואטים, ישבו ויקומו כדי להריע לנו, מאוד מקווה. לא יודע אם זה יקרה אבל אם זה יקרה אני אהיה מאוד מבסוט. לא צריך להתכונן לצעקות מהקהל, זה לא ישבור אותנו, ההפך זה ייתן לנו עוד תיאבון לנצח”.