"אנשים לא חיים ביום-יום עם מה שרז עברה"

באולימפיאדת פאריס שני הרשקו הפך לגדול המאמנים בספורט האולימפי הישראלי. מאמן הנבחרת הג׳ודו לנשים זכה בארבע מדליות אולימפיות מאז מונה לתפקידו, לאחר שביומיים האחרונים ענבר לניר ורז הרשקו זכו במדליות הכסף. מה שהיה מיוחד אמש (שישי) זה שהוא הוביל לפודיום את אחייניתו שסיימה במקום השני על הפודיום האולימפי במשקל הפתוח לנשים.

באותו הזמן, ישבה בבית שלו אחותו לילך, אמא של רז, והחזיקה תמונה של סבתא שלהם עם אבא שלהם ז״ל. שני קיבל את התמונה וחייך. “זו תמונה של סבתא רוזליה שעל שמה קרויה רז”, חייך שני. “אבא שלי ניצול שואה יתום מרומניה ואמא שלי ניצולת שואה שגדלה כנוצריה במרתף בהונגריה. אני תמיד שואל את עצמי מה דוחף אותי כל כך לנצח, וכנראה שזה הסיפור, להוכיח שבאנו משואה לתקומה. אנחנו בתקופה קשה וגם לי יש כמה במשפחה שנלחמים עכשיו במקומות כאלה ואחרים, זה לא פשוט”.

למרות זאת, הוא לא הביע רגשות יותר מידי. "יש לי רגשות. אני מאוד מאושר כשהספורטאיות שלי מצליחות וקשה לי כשהן מפסידות, אבל עכשיו אני בעיקר עייף”, אמר שני הרשקו בראיון ל-ONE. “פגשתי את המאמן הצרפתי והוא אמר לי שלהם אין גמר אחד ולנו יש שניים, אז פתאום קיבלתי פרופורציות. אנחנו שמים את כל החיים שלנו על הדבר הזה, זה מטלטל מאוד. אתה חייב לעלות לקרב עם תחושה שאתה מאמין בספורטאית שלך ובדרך שלך, ויש לי תפקיד ואחריות כך שאני תמיד רציני, אבל אני באמת מאושר מההישגים האלה בתוך תוכי".

איך אתה מסכם את יום התחרות עם רז?
"הייתי בטוח שרז זוכה במדליית זהב. אני מכיר אותה וידוע מה היא שווה, הייתי בטוח שכל הכוכבים יסתדרו לה, אבל אז אתה מגיע לקרב הגמר ורואה שזה לא מסתדר. גם אם עדיין חשבתי שיכול להיות נס, בסוף יש רק מנצחת אחת ולצערי זו לא הייתה היא, אבל מגיעות לה כל המחמאות על כך שזכתה במדליית הכסף. זו תוצאה של עבודה קשה ומחויבות גדולה". 

איך הרגשת בחצי הגמר כשראית את רז מנצחת בתוך 14 שניות את קאירה אוזדמיר הטורקייה?
"הייתי בטוח שננצח אותה. תמיד יש ספקות, אבל בניתוח הריאלי אמרתי שרז תנצח אותה. זו פעם ראשונה שהיא זורקת אותה ככה באיפון, תמיד היא ניצחה אותה רק בעונשים. הייתי בטוח שאלו סימנים של זכייה במדליית זהב".

רז הרשקו מאושרת (רדאד ג'בארה)

ועדיין, עשיתם היסטוריה עם שתי ספורטאיות בגמר אולימפי.
"עשינו הרבה היסטוריה. שני גמרים זה לא מובן מאליו, חזרנו אחרי 32 שנה. היו לנו שבע ספורטאיות, קרבות הירואים לכולן למרות שלא כולן ניצחו כמובן. אני מרוצה מאוד בפן של התחרות האישית, אבל יש לנו עוד משימה בתחרות הקבוצתית".

מה מיוחד ברז וענבר?
"כל הספורטאיות שלי מיוחדות, כל אחת. ברמת האיכות, אין דברים כאלה. מה שנותן לי את המוטיבציה זה להיות ליד ספורטאיות איכותיות כאלו. המשותף לרז וענבר הוא שהן שתי ג’ודאיות שרוצות לזרוק באיפון. אני רוצה לאמן משהו שכיף לראות אותו, שאנשים עוזבים הכל ורצים לראות. רז וענבר הן ספורטאיות כאלה. אנשים רצו למעלה ליציע כדי לראות אותן על המזרן, כי יודעים שיכול לקרות עכשיו מדהים ואסור לפספס אותו. אני נהנה מזה".

רז הרשקו ושני הרשקו (רדאד ג'בארה)

רז עברה דרך מאוד מיוחדת עד לרגע הזה בו עמדה על הפודיום. איך אתה מרגיש עם ההצלחה שלה?
"בגלל שאני דוד שלה, ידעתי שאני לא יכול לוותר עליה, לא רק בג’ודו, בחיים בכלל. היא עברה דברים שאנשים לא מתמודדים איתם, אנשים לא היו מצליחים לחיות את היום-יום שלהם עם מה שהיא עברה. ועכשיו היא מדליסטית אולימפית, זה מדהים. אני אומר לה הרבה דברים טובים לאחרונה. בשנתיים האחרונות רז שמה הכל בצד והציבה מטרה להצליח באולימפיאדה. אנשים שואלים כמה פעמים מתאמנים בשבוע, אצלנו זה כמה פעמים מתאמנים ביום. אבל האימונים זה רק חלק קטן, כל דבר בחיים שהיא עשתה היה כדי להצליח באולימפיאדה״.

אתה מאמין שהיא עוד מסוגלת לעמוד בראש הפודיום האולימפי?
“כן. היא תעבוד קשה ותביא מדליית זהב".

קיבלתם הגרלה קשה בתחרות הקבוצתית. האם זו מטרה ריאלית לקוות למדליה נוספת?
"יש לי עוד משימה והיא התחרות הקבוצתית, צריך לקום בחמש בבוקר ולהתכונן אליה. יש לנו כבר שלוש שנים סיסמה שאני הגיתי בנבחרת הנשים - ‘הולכים לעשות היסטוריה׳. ואכן עשינו היסטוריה, שתי מדליות, פעמיים גמר אולימפי. עכשיו ננסה לייצר עוד מדליה".

"הולכים לעשות היסטוריה". רז הרשקו ומאמנה שני הרשקו (רדאד ג'בארה)

האם אתה ממשיך ללוס אנג’לס 2028? 
"אני לא ילד, אני הרבה שנים בתחום. אני עובד מאוד קשה, אני לא יודע לעבוד חצי כוח. לפעמים אני אומר לעצמי שאני צריך לנוח, גם אשתי אומרת לי תנוח - אבל אם אני לא נותן את ה-100%, אני לא יכול לחיות עם זה בשלום. יש לנו מערכת לחצים בישראל והקשיים שאני צריך להתעסק איתם הם לא פשוטים. אני אוהב את האיגוד, הענף והספורטאיות שלי, ויש לי מחויבות גדולה אליהן. אני חושב שיש לי עוד קמפיין טוב אחד לתת. אני צריך חשוב על זה, לדבר עם משה פונטי והמשפחה שלי. קשה לי לעבוד 200 יום בשנה בחו”ל. אני תמיד חושב על העתיד. יש לי כוח, זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב. הסיכוי שאמשיך יותר גדול מהסיכוי שלא, אבל גם לא להמשיך זו אופציה".

אורן סמדג’ה עבר תקופה קשה עם נפילת בנו עומר ז״ל, ואתה אחד מהאנשים הקרובים אליו כי אתם בכל בוקר מגיעים לאותו המשרד ואולם האימונים. מה הרגשת כשראית אותו בתקופה האחרונה?
"זה מסוג הדברים שאתה לא יודע איך לגשת אליהם. אורן קצת יותר מבוגר ממני, הילדים שלנו באותו גיל. ניסיתי לחזק אותו, לדבר ולעודד אותו, אבל זה דבר שאתה לא יודע איך להתמודד איתו. זה שהוא הגיע לפה וראה את פיטר זוכה במדליה, זו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לו - אבל אין משהו בעולם שיכול לפצות על האובדן הזה. אני שמח מאוד בשבילו והתרומה שהוא נתן למדינת ישראל שווה הרבה יותר ממדליות אולימפיות".

אורן סמדג'ה (רדאד ג'בארה)