לפני כשנה בדיוק, ארעה תקרית לא נעימה על אדמת טורקיה, אליה נקלעו צמד שחקני מ.ס. טירה דאז, דודו אדרי וסטיבן שאולסקי. התקרית עלתה לכותרות בכל כלי התקשורת הישראליים וסוקרה בהרחבה גם ב-ONE. השניים נתבקשו ללכת לתחנת המשטרה המקומית ועם הזמן מצאו את עצמם בתא מעצר ואף מועברים למתקן כליאה מהקשים במדינה המוסלמית. בתום שלושה ימים אדרי ושאולסקי יצאו משם בריאים ושלמים, לאחר העברת כספים לגורמים הרלוונטיים, ברקע ניסיונות דיפלומטיים ונשיאותיים להוציאם משם.
דודו אדרי (26), בשיחה פתוחה עם ONE, סיפר על הרגעים שהרגישו כנצח עד לטיסתם חזרה ארצה והמפגש עם משפחותיהם. איך למרות התקרית החריגה שהיה חלק ממנה, בעל כורחו וללא קשר לסיפורים שנשמעו דאז ("זרקו שטרות כסף של מונופול. אפילו לא כסף אמיתי. כולם צילמו. גם אני. ייתכן והחולצה שלי הייתה בולטת לעין של האנשים שבדיעבד באו באמצע הלילה לאסוף אותי לתחנת המשטרה"), נשאר לשחקנה של טירה והיה חלק מהגעה למשחק ההעפלה/ההישרדות בליגה הלאומית מול הפועל כפר סבא, שהחל בקריאות בוז מצד הקהל של טירה.
"זה היה ערב חופשי", נזכר אדרי, בדבריו הראשונים ל-ONE. אנחנו מדברים על הערב שבין יום שישי ליום השבת, בין 18 ל-19 באוגוסט 2023. "למחרת לא היה צריך להתקיים אימון. הלכנו לאכול קצת בחוץ, התפצלנו לשתי קבוצות. אנחנו הלכנו לעיר, והקבוצה השנייה הלכה למסעדה אחרת. היינו בקומה השנייה, במקום כזה שמוכר מתוקים, כנאפה וכיוצא בזה. תוך כדי שאנחנו אוכלים, מדברים וצוחקים, נזרק כסף מהמרפסת, מהחלון, שנוטה אל עבר השדרה הראשית של הרחוב. הכסף נזרק מאחד השולחנות. אני, בדומה לאחרים, קמתי לצלם".
"קמתי אחרי שעשו כבר כמה סרטונים, וקמתי כי ביקשו ממני לקום וגם לצלם את זה. צילמתי את הסרטון האחרון ולאחר מכן התפנינו מהשולחן והלכו לשלם את החשבון על מה שאכלנו. לאחר סיום התשלום, חזרנו למלון בו שהיינו. אני ועוד חבר שישן איתי באותו החדר, דן, נשארנו במלון ואחרים יצאו לבלות ולהתעסק בעיסוקים שלהם. ואז, איפשהו סביב השעה שתיים וחצי לפנות בוקר, אולי כבר שלוש לפנות בוקר, אני לא זוכר בדיוק, דופקים לנו בחוזקה בדלת של החדר ובלי הפסקה. באו אליי שניים-שלושה שחקנים מהקבוצה ואמרו לי לרדת ללובי דחוף".
וזה כי למה? מי חיכו לך שם?
"בהתחלה, רגע להבין את הסיטואציה, הייתי בטוח שצוחקים עליי. שעושים עליי סטלבט. לפנות בוקר, חושך מוחלט, מעירים אותך משינה עמוקה, מה רוצים ממך? החבר'ה שהגיעו להגיד לי לרדת אל הלובי, אמרו שמחכים לי שם תשעה אנשים, לא פחות. תשעה אנשים! לא הבנתי על מה ולמה. מה כבר עשיתי. ירדתי אל הלובי ואני מבין שאין פה צחוק. אשכרה לנגד עיניי עומדים תשעה אנשים בלבוש אזרחי. הם היו מעין סמויים שמסתובבים ברחוב הראשי ומתעדים אירועים חריגים. הם אמרו לי לבוא איתם לתחנת המשטרה, ושם רק ימחקו מהטלפון שלי את הסרטון ואשתחרר".
מה שלא קרה בפועל.
"לא, לא קרה. זה היה אירוע מתגלגל שתכף אספר מה היה בו, אבל רגע לפני, חשוב לי להגיד שלא רק אני צלמתי את הסרטון. גם אנשים אחרים, טורקים, מתוך המסעדה, מקומיים ואחרים צילמו. יכול מאוד להיות שמה שתפס להם את העין, לאותם סמויים, אקרא להם כך, זה שלבשתי חולצה בולטת. היא הייתה אדומה, אם אני זוכר נכון. את הסרטון לא מחקו עד היום אגב. הוא עדיין אצלי בטלפון. רואים בקטע הקצר שהסרטתי שמי שהרים את הכסף, זה אחד מהאנשים שבאו לקחת אותי לתחנת המשטרה המקומית. הוא במקרה הסתכל למעלה וראה את החולצה שלי".
ביש מזל.
"לגמרי. איך הגיעו אליי אחר כך, אתה שואל? אני לא יודע להגיד. אבל הם מצאו אותי ובאו לאסוף אותי. את שאולסקי אספו מאיזו מסיבה. ברגע שירדתי למטה וראיתי את אותם אנשים שמחכים לי, הלחץ עלה לי. אני רחוק שנות אור מהאירועים האלה, ויעידו על כך כל הסובבים אותי. לא אזקו אותי באותם רגעים. לא הרגשתי שאני מאוים או משהו. נכנסנו למכוניות ונסענו אל התחנה. אולי בדקות הראשונות נלחצתי, אבל כשהבנתי, לטענתם, לפחות, שרק נוסעים אל התחנה למחוק את הסרטון, שחררתי את הפחד".
מכאן, התחיל הסיוט.
"עברנו תחילה באחד מבתי החולים. חתמנו על טפסים, אפילו לא עברנו בדיקות. עברנו את כל התור שהיה שם, הם צחקו ביניהם, בשפה המקומית שלהם, ומשם המשכנו לתחנה. בשלב הזה אני פוגש את שאולסקי. אנחנו נכנסים פנימה, מתיישבים ולוקחים לנו את הטלפונים. סביב ארבע בבוקר זה היה כבר, עד סביבות חמש וחצי בבוקר אנחנו שם. דיברנו בחופשיות, לא היינו באיזה תא או משהו. ישבנו במקום בו אנשים עוברים ושבים. מראות לא נעימים. כל מיני ליידיבוי שמרביצים להם, אנשים עם אקדחים שלופים. אנשים שאתה לא פוגש ולא רוצה לפגוש ביום יום שלך. פסיכי לגמרי".
"זו הייתה חוויה לא נעימה בכלל בתחנה ישנה וצפופה. לאחר זמן מה לקחו אותנו כ-150 מטר להמשך התחנה, איפה שישבו החוקרים. ליוו אותנו כל תשעת האנשים שחיכו לי אז למטה בלובי של המלון. אחרי עוד המתנה של כשעה לערך, הכניסו אותנו החוקרים לשיחה, לחקירה. האנגלית שלהם מלכתחילה קלוקלת וזה לא פשוט. אחרי חקירה בת דקה לערך, נכנס בנאדם, שככל הנראה היה מנהל התחנה, שאל מי אנחנו וביקש את הדרכונים שלנו. ברגע שהוא הבין שאנחנו ישראלים, הוא התחיל לצעוק שם על החוקר, ככל הנראה בגלל שאנחנו ישראלים וההוא לא בדק את זה".
"מה גם כשהגענו לחלק השני של התחנה, החתימו אותנו על טפסים. לא ברור מה היה כתוב בהם. הכל בטורקית. סטיבן ניגש לחתום תחילה, אני סירבתי. אני לא חותם על משהו שאני לא יודע מה הוא בפועל. מנהל הקבוצה שלנו עמד לידי ואמר לי שיהיה בסדר. התעקשתי לא לחתום על זה. לא ידעתי מה כתוב שם. זה היה ממש דף חקירה. איכשהו השתכנעתי, כי נאמר לי שהולכים, כמה דקות, משלמים קנס ועפים משם וזהו, נגמר הסיפור. בדיעבד, חתמנו על זה שזייפנו כסף, שהשתמשנו בו ושהעלבנו את הנשיא. אלו אישומים חמורים שיכולים להביא לכדי שנים בכלא!".
ואז?
"הצמידו אותנו לקיר וביקשו מאיתנו להוריד כל מה שיש עלינו. שרוכים מהנעליים, דברים בכיסים וכדומה. לא הופשטנו לגמרי. בשאולסקי הוא גם בעט ברגליים, שירחיק רגל מרגל בצורה שהוא רוצה. נשארנו עם חולצה ומכנסיים. בלי כלום. הרגיש לי באותו רגע שבודקים שם את אחרון העבריינים. אפילו לא סיימנו את החקירה שהתחילה, שהרגיש בה שיש נכונות להבין אותנו, הרי היה הנהון מצד החוקר עם הראש, אבל משם, אחרי הבדיקה הלא שגרתית הזו, לקחו אותנו אל חדר ההמתנה, מעין פרוזדור צפוף מאוד כשממולך תאי מעצר. אחד של גברים והשני של נשים".
"תאים קטנים וצפופים ממש. עוד לא הכניסו אותנו לשם. הייתה לנו תקווה שגם לא ניכנס לתאים הללו. ישבנו על פרקט מצחין, נוראי, שלא מאחל לאף אחד להיות עליו. מסריח מפיפי, מקיא, מאלוהים יודע ממה. אנחנו יושבים שם ולא מקבלים אפילו טיפת מים. באותו הזמן יושבים לידינו גם שני גברים לבנוניים, הבורחים מהמדינה שלהם. הם ניסו לייצר איתנו שיח, אבל ניסינו שלא לדבר איתם, שלא יבינו שאנחנו מישראל. עד שהגיע אלינו אחד מהחבר'ה של המשטרה ואמר, ככה, כשכולם שומעים, 'יזראלי, גו טו דה קורנר'. שנזוז לפינה. הלבנונים שמעו את זה והסתכלו עלינו".
"הם התחילו לקשקש ביניהם. תוך כדי, בתא של הגברים, יש מעין חלון מברזל, תא שיש בו סביב השבעה חבר'ה, ומהחלון הקטן הזה, יכולת לראות אדם שככל הנראה מסומם ולא נעים הליכות במיוחד, ויכול להיות שבגלל ששמע שאנחנו ישראלים, החל לקלל שם בצרורות. החבר'ה הלבנוניים אמרו לנו שאם ניכנס לשם – לתא הזה – יהרגו אותנו. הלבנוניים האלה היו קמים אליו, מדברים איתו, מדליקים לו סיגריה, נדמה היה שמלהיטים אותו עלינו. אחרי שעתיים של המתנה, סביב השעה שמונה בבוקר, אנחנו קמים ונכנסים לתא מעצר הזה. בהוראה. הסיבה? טרם ברורה".
אדרי המשיך בסיפור: "אנחנו בפנים, תא לא נעים במיוחד, בין ארבעה לחמישה מהנמצאים בו ישנים, לא מעניין אותם כלל שנכנסנו ועוד שניים ערניים. תפסנו לנו איזה פינה ליד הדלת של מנהל התחנה. למקרה שיתרחש משהו, אנחנו ישר צועקים. זה היה פחד אלוהים להיכנס לשם. אתה רואה שם אנשים שאתה לא נתקל בהם ביום יום שלך. אמרתי לעצמי שגם אם ירביצו לי אני לא הולך להגיב. בטח בסיטואציה אליה נקלעתי על לא עוול בכפי. היו שם גם שלוש מצלמות על התא הזה. מה שהכי פחות רציתי ברגעים ההם זה להסתבך שם על כלום עוד יותר".
"ככל שהדקות חולפות להן, טורקי אחד יצר איתנו קשר עין. מה שלא כל כך רצינו, אבל קרה. הוא היה סביב ה-50 פלוס בגילו. הוא גם היה קירח עם נעלי מוקסין, סביב המידה 48, ואני לא צוחק. הוא הלך וחזר, הלך וחזר, 'קירקר' סביב התא. בזמן שהוא הלך לידינו, אנחנו היינו גמורים מעייפות. תוך כדי, עם חלוף הזמן, הטורקי הזה התקרב אלינו יותר ויותר, ומי שהיה ער בתא כבר הבין טוב מאוד שאנחנו מישראל, כי היה חוקר שנכנס אל התא ושאל אותנו מאיפה אנחנו באנגלית הקלוקלת שלו. נדמה היה כאילו יש מי שרוצים במקום הזה שנצרח את זה שאנחנו מישראל".
"ברגע אחד הוא (הטורקי) כבר פנה אלינו ושאל אותנו למה אנחנו יושבים פה. אמרנו לו שאנחנו משחקים כדורגל ויש פה טעות ולא עשינו כלום. ניסיתי להיות חביב איתו, לייצר אינטראקציה חיובית, שיהיה יותר נעים במקום ה’חשוך' הזה. זה לא הצליח ממש. לא עניין אותו כלום, אלא עצם העובדה, ככה הרגיש, שאנחנו ישראלים וזה לא טוב לו בעין. הוא התחיל לבעוט בי ובשאולסקי ברגלים, בעיטות קטנות ומעצבנות כאלה. בכל פעם שעבר מעלינו, איפר עלינו גם את אפר הסיגריה שלו. היה שם רגע שהם דיברו בינם לבין עצמם והם עמדו לנו מעל הראש. זה היה רגע שפל".
"הם דיברו בשפה שאנחנו לא מבינים”, המשיך אדרי, “הם צחקו, ככל הנראה עלינו, ותוך כדי אומרים לנו 'פוטבול, פוטבול' ופשוט החלו גם לבעוט עלינו את הפקקים של הבקבוקים. סביב 10 וחצי בבוקר, אולי 11 כבר, כי אין לי שעון, אני מדבר איתך בהערכה גסה, התכופף אליי הבנאדם הגדול ההוא עם הסיגריה שלו והפך את הצד של האפר, איפה שהסיגריה דולקת, לכיוון הפנים שלי, וזה היה כל כך קרוב לגעת בי. הוא אמר לי באנגלית שמעתה והלאה אעשה כל שהוא רוצה, כל שהוא יבקש. באותו רגע התפללתי לאלוהים כמו שלא עשיתי מעולם".
"אני מניח כבר 10 שנים תפילין ולא ביקשתי שככה יציל אותי בחיים. הרגיש כבר שהם חמים עלינו, שהם מעלינו ואנחנו בפינה שלנו, לא יודעים מה לעשות. שאולסקי אמר לי שאם, חלילה, מישהו יגע בנו, הוא לא רואה בעיניים מולם. אני הייתי בגישה הכי הפוכה, רק תן לי לצאת מפה, בלי בלגן, בבקשה. אחרי שניות, לאחר שאותו בחור מגודל התכופף אליי עם הסיגריה שלו, נכנס מישהו לתא והוציא אותי ואת סטיבן לסוג של חקירה נוספת. זה משהו שכאילו מספרים באגדות, אבל באמת יצאנו משם בתוך שניות מהמקרה עם הסיגריה. יצאנו לחקירה בת כשעה".
"החקירה התבצעה בנפרד. אני לבד ושאולסקי לבד, למרות שהסיפור הוא אותו סיפור. אני דיברתי ראשון. בשביל להבין אותי ולתרגם את מה שאני אומר היו צריכים להוציא ולהביא סוהרת איראנית. היא תרגמה אותי. מישהי מאיראן מתרגמת אותי ותבין על מי אני צריך לסמוך עכשיו, למרות שהיא הייתה די נחמדה ומאוד התחברה והבינה אותי. אפילו בכתה לנוכח הסיפור שלי וזה לא היה נראה שהיא עושה בכאילו. גם אני כמעט ירדו לי דמעות. כאילו, מה אני עושה פה, לעזאזל? היא אמרה לי, תוך כדי, שהחוקר מבין אותי ומהנהן הוא עם הראש".
"בזמן הזה, הוציאו את כל מי שהיה בתא. אנשים מסוריה, לבנון, שניים מטורקיה, איראני... ואחד פלסטינאי שישן בצד, לא עשה כלום לאף אחד. התבודד לו. הוא היה מסומם, לא איתנו, עם קעקועים על הפנים, ישן מתחת לשמיכה שלו. אחרי מספר דקות של חקירה נוספת, החזירו אותנו לתא הזה, שממנו הוציאו את היתר באזיקים. כאילו הכל התחבר. הביאו לנו דקה לעשות טלפון, התקשרתי לאשתי. כבר הודיעו לה. היא ידעה מהסיפור. המדהים הוא שבכל ההודעות ששלחו לי שאלו אותי מי נעצר אצלנו. אף אחד בכלל לא ציפה שאני מעורב בזה. ואני בפנים, כן? אני!".
"אשתי אמרה לי שגיסי וחמי יודעים מהמקרה ובאותו היום כבר בדרכם לטורקיה. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שמטפלים בזה. אם אתה אומר לי היום לחתום על הטופס ההוא שסיפרתי לך שחתמתי עליו מבלי להבין על מה אני חותם, גם תמורת לא יודע מה, אני לא חותם על דבר כזה. עד היום זה מלווה אותי. אני מצטער וכועס על עצמי שחתמתי על משהו שאמרו לי לחתום עליו, בלא יודעין, בזכות המילים 'יהיה בסדר'. זה מרגיז אותי. אבל שיקרו את כולנו שם. הם יצאו עלובי נפש הטורקים האלה. לכל אורך התקופה הזו, שנראית הייתה כנצח, שיקרו את כולנו. בלי להתבייש".
"סביב תשע בערב נתנו לנו לחמנייה עם גבינה צהובה ונקניק. אני כמובן לא ניגשתי לזה מטעמי כשרות. יחד עם זה, צירפו בקבוק 100 מ"ל של מיץ דובדבן. זה מה נתנו לנו. באותו זמן כבר נראה היה שדי מאפשרים שם טלפונים, סטיבן ניגש ללא רשות, אני שאלתי, בכל זאת, ונתנו לי אישור. התקשרתי לאשתי ולגיסי. הם על זה והם בדרך, אמרו. ב-10 בבוקר למחרת, ככה כתב לי גיסי, הם צפויים להגיע. התברר לי שהם ניסו להעביר לי כמה וכמה פעמים מכתבים שהם בדרכם אלינו, אבל יש מי שהעדיף לזרוק המכתבים לפח, עד שאחד מהמכתבים האלה כן הגיע אלינו בסופו של דבר".
"למזלי, הצליחו גיסי וחמי לארגן לנו תנאים 'טובים' יותר. ארגנו לי עוד בקבוק מים, ארגנו לנו שני עורכי דין שיוכלו לעזור לנו לצאת מהמקום הזה. הבוקר עלה והוציאו אותנו לחקירה נוספת. כל זה קרה בפחות מ-70 שעות שאנחנו שם. זה הרגיש מהר וזה היה הכי איטי בעולם. אחרי החקירה, העלו אותנו קומה, לטביעות אצבע ותוך כדי אומרים לנו שהכל בסדר ושתיכף מוציאים אותנו והסיוט הזה נגמר מבחינתנו. נאמר לנו גם שיעשו לנו צו הרחקה מטורקיה לתקופה מסוימת. עוד פעם שיקרו לנו, כשהוחזרנו אל התא. כל הבדיקות הראו להם שאין לנו קשר למקרה ההוא".
"ביום השלישי, סביב 10 בבוקר, הוציאו אותנו לכיוון הרכבים, שטרם ברור לנו לאן נוסעים והיו לנו גם כמה רגעים לטלפון. ניסיתי להבין מול גיסי מה סגרו עורכי הדין מול האנשים בטורקיה, כי זה היה סופ"ש. שבת-ראשון, לא באמת היה מי שיטפל בזה. גיסי לא הבין בדיוק מה קורה כי הוא דיבר עם עורכי הדין על משהו אחר בכלל. לקחו אותנו לבית סוהר גדול כזה של מהגרים, תחת השמש הקופחת, משם בדרך כלל מעיפים אותך מהארץ הזו. זאת המטרה של המקום הזה. וכמי שהיה שם, אני אומר לך שזה מקום שאסור לך לדרוך בו ולו לחמש דקות".
למה?
"מה שראיתי שם זה אי אפשר להסביר. אתה תראה אנשים 2.5 מטר גובה, אנשים גדולים מאפריקה, אנשי הקעקועים למיניהם, הערבים עם הגלביות, ילדים עם חתכים בפנים, כאילו הגעת לגיהינום. המקום הכי נורא בעולם. גיסי מספר לי שהכל יהיה בסדר, למרות שיש אי-ודאות גדולה סביב מה לעזאזל קורה איתנו ולמה אנחנו במתקנים האלה, ואני מאמין שהכל באמת יהיה בסדר. זה מקום בסדר גודל של ארבעה מגרשי כדורגל, שאנחנו עוברים בתוכם והם סגורים בשרשראות ברזל שעל אותם שרשראות אתה רואה אנשים תלויים ומייחלים לטוב, או לא יודע למה”.
"הגענו לאיזו נקודה ובה יש משרדים. לשם העלו אותנו. היו שם אנשים קצת יותר 'נורמליים' שדיברו איתנו. הייתה לנו אינטראקציה קצת יותר טובה איתם. הם הבינו שהייתה טעות לגבינו. אחרי כמה שעות החתימו אותנו על טפסים בהם אנחנו כותבים שאנחנו חוזרים לישראל ועוד כל מיני דברים בסגנון. לא היה שם משהו של להודות באשמה וכיוצא בזה. שאלו אותנו אם יש לנו כסף לכרטיסי טיסה ואמרתי שחמי וגיסי קנו לי כרטיס טיסה ושאולסקי הצביע על הכיס שלו ואמר שיש לו כסף. תוך כדי הביאו לנו את הטלפונים והביאו לנו גם בקבוק מים, להרגיע את הסיטואציה".
"הגיע רגע ששאלו אותנו איפה הדרכונים שלנו. שלי היה עליי ושל סטיבן היה בבית מלון שהקבוצה התמקמה בו, למי שזוכר את תחילת הסיפור. נסענו עם עוד חמישה-שישה אנשים, שעה הלוך ושעה חזור, בשביל להביא את הדרכון שלו. כשהגענו עוד הפעם למתקן כליאה הנוראי הזה, אמרו לנו את מה שחיכינו שיגידו לנו כבר כמה ימים: 'הטיסה שלכם לישראל בשעה שמונה בערב'. הם רצו גם לפני הטיסה להכניס אותנו לתוך מתקן הכליאה. אחד מהסוהרים היה נוראי בקטע שאי אפשר לתאר במילים. השנאה שלו כלפינו הייתה גדולה מאוד".
"למזלי, אחד משלוש הסוהרים שהיו שם היה קצת בנאדם כמו שאומרים, והתחננתי אליו שלא יכניס אותנו למתקן הזה כי אנחנו ישראלים וזה מסוכן לנו. מצאו לנו איזו פינה ליד איפה שמעבירים את כל האסירים בבידוק בטחוני, תוך כדי משימותיהם במתקן הזה. המתנו כמה שעות עד שהגיעה השעה שבע בערב ועדיין לא לקחו אותנו לטיסה. כרבע שעה מאוחר יותר, סוף סוף, נלקחנו לשדה התעופה. עשינו את כל המסלול המקוצר, בלי בדיקות, בלי יותר מדי, כשמספר שוטרים מסביבנו. הם אלו שטיפלו בנו ואנחנו רק הלכנו. עם המזל שלנו, היה עיכוב בטיסה והיינו צריכים להמתין".
"לאחר העיכוב, לשמחתי הרבה, אני פוגש את חמי וגיסי, שהביאו לנו פיצה, דאגו לנו בכל מה שצריך. הם בכו, לא עיכלו הסיטואציה. זה היה רגע לא פשוט, אבל הייתה בו תקווה גדולה. הרגע של הצ'ק-אין הגיע ואנחנו בתוך המנהרה למטוס, עדיין לא הייתה חגיגה, אבל הייתה הרגשה של עוד רגע אנחנו חופשיים מהמדינה הזו. כשהגעתי לישראל, נשמתי לרווחה. כל כך שמחתי. זה רגע שאי אפשר לתאר במילים. לא בעל פה ולא בכתב. ברכב, כשאספו אותי המשפחה, נאמר לי ששולם סכום כסף גדול בכדי שנשתחרר".
"עד היום אני משלם את חובי, שנפרס לתשלומים לעורכי הדין ולדמי השחרור, נקרא לזה ככה. נשארו לי עוד שבעה-שמונה תשלומים לסיים את הסיפור הזה לגמרי. אני עדיין עמוק בפנים. בהנהלת טירה הבטיחו שיעזרו לי ויסדירו איתי תשלום לגבי זה. טרם ישבנו ושוחחנו על זה. אנחנו כמעט שנה אחרי זה, אבל אני סומך על עבד. הוא יסיים לבנות את קבוצת 2024/25 ואז יתפנה אליי, אני בטוח בזה. כבר בינואר אגב, ביקשתי לעזוב את הקבוצה. נקלעתי לסיטואציה לא נעימה מבחינה פיננסית וגם בגלל התשלומים בעניינה של טורקיה. עבד הבטיח שיעזור ויתמוך ונשארתי".
מה קרה עם שאולסקי? איפשהו הלך לאיבוד בסיפור שלך.
"ניתקתי איתו את הקשר. הוא התנער מזה לגמרי. הוא ראה כמה דאגו לו, כל המשפחה שלי, באו ישר לטורקיה, דאגו לנו שם להכל, לכל מה שהיינו צריכים. דאגו לעו"ד, לדמי שחרור, הוא התנער מהכל. ניתקתי איתו קשר כי הייתי צריך לרדוף אחריו סביב השלושה-ארבעה חודשים. זה שלו. אני לא שומר לו טינה. זה אכזב אותי מאוד, כי בטורקיה, בכל מה שעברנו, היה לנו קשר שרק אנחנו חווינו אותו. אני חושב ששנינו היינו במצב שתמורת כל סכום היינו משלמים בשביל לצאת משם, גם אם זה אומר שהמשפחה שלי צריכה למכור את הבית".
"זה הפריע לי כי בפנים חווינו חוויה משותפת. הוא היה שחקן חדש בקבוצה, התאמנו יחד כחודש ימים. לא היה לנו חיבור כלשהו. ושם אתה הופך להיות החבר הכי טוב שלו. זה אנחנו נגד כולם. אתה נגד הסוהרים, נגד החוקרים. אבל זה מאחוריי. חבל לי שככה סיימנו הקשר בינינו וחבל שככה הוא התנער מכל הסיטואציה וכל ההוצאה ואפילו את הכרטיס שלו שנקנה בידי המשפחה שלי הוא לא החזיר לנו, אבל זה כסף שכפרה עליו. מאז, אני חושב, שהכוכבים הסתדרו לי ואני במקום אחר, במקום טוב יותר ואני בנאדם מאמין עוד יותר".
טורקיה, אתה מתגעגע?
"אתה צוחק, נכון? בוודאי שלא. אני לא מתכוון לדרוך שם בחיים. לא אני, לא משפחתי, לא אף אחד הקרוב אלינו במשפחה. גם לא אקח טיסה עם קונקשן דרך טורקיה. מקום הזייה, שאי אפשר לתאר במילים. הם עד כדי כך הזויים שיבקשו ממך 'שוחד' של כמה מאות אירו בשביל לא לכתוב לך דו"ח או משהו שאתה שיכור או כל דבר אחר. זה קרה עם הפיזיותרפיסט שלנו, שהיה צריך לשלם סכום כסף כלשהו. כשחזרנו לארץ, היו לי כמה לילות מסויטים. אתה מפחד להירדם שם שלא ידקרו אותך. שלא יעשו איתך משהו נוראי. לא ממליץ לאף אחד לחזור למדינה הזו".
חוזרים לכדורגל ואז מגיע שבעה באוקטובר. איפה זה תופס אותך?
"אני ואשתי היינו באילת באותו סופ"ש. קמתי מוקדם, כמדי יום, נכנסתי להתקלח, שטפתי פנים ואני רואה את כל התמונות ולא מאמין. הדלקתי את הטלוויזיה, אני רואה מבזק חדשות ומעיר את אשתי. כל השוהים במלון היו בהלם. ירדנו לחדר האוכל, אנשים שם עם המשפחות שלהם ואתה שומע את כולם מנסים להגיע ליקיריהם, כי לחלקם משפחות שסגורים באזורים האלה, בבתים, לחלק חברים מהנובה ועוד. ככל שחלף הזמן אתה מקבל עוד סרטונים, הטנדר בשדרות, ההוא עם ה-RPG... אתה לא מצליח לעכל מה קורה פה פתאום".
במעבר חד, בוא נדבר על המשחק האחרון. קריאות הבוז מצד קהל טירה, במהלך ההמנון, בזמן שאתה לובש חולצה לזכרו של החייל ירון זוהר ז"ל.
"זה תפס אותי לא מוכן כי לא ראיתי סיטואציה כזו, בטח לנוכח העובדה שבמשחק נגד דימונה הייתה דממת אלחוט. היו כ-1,800 אוהדים שלנו במשחק מול דימונה ולא הייתה שריקה אחת. לדעתי כולם עמדו שם גם וכיבדו. במשחק נגד כפר סבא, היו למעלה מ-5,000 אוהדים של טירה, ולא בהכרח מטירה עצמה, אלא גם ממקומות אחרים. ככל שהתקדמו שריקות הבוז שלהם, צעקתי את ההמנון חזק יותר. כעסתי על הקהל באותם רגעים, אבל אחרי כמה שניות נזכרתי במשחק מול דימונה, ששם זה לא קרה, אז זה הפתיע אותי".
"הבנתי מה קרה פה. המגזר הוא מאוד מאוחד. למשחק הזה לא הגיעו רק מטירה, אלא מכל האולטרסים במגזר הגיעו לעודד את מ.ס. טירה. גם כשטייבה כמעט ירדה ליגה, מכל המגזר הגיעו לתמוך ולעודד. כל המגזר מאוד מאוחד ברגעים כאלה. אני חושב שזה לא באמת משקף את אנשי טירה, יש שיגידו שאני תמים, אבל זו דעתי. מהרגע הראשון, שהתחילה המלחמה, וחזרנו להתאמן, אנשי טירה יצאו כנגד מעשי הטרור והזוועות מצד החמאס. הם היו מאוד אמפטיים כלפינו, יש להם כבוד מעל הכל. לא היה אחוז אחד של גזענות במקום הזה".
"אני חמש שנים בטירה, אני מכיר את האנשים שם. אלו אנשים מכובדים. לפעמים הייתי, אחרי אימונים, עוצר שם, קונה לדרך ירקות ומצרכים לבית. קיבלתי כבוד מעל ומעבר במקום הזה. גם במשחקים, גם באירועים אישיים, גם אוהדים מתוך טירה עזרו וגייסו סכום כסף קטן כשהייתי בטורקיה, בתקרית שעברתי. יכול להיות שיחד עם יתר האנשים שהגיעו לעודד, חלק מהקהל הדומיננטי של טירה אולי נגרר לזה, אני לא יודע להגיד. אני מעדיף להסתכל על המשחק בדימונה, על ה-1,800 שמלווים אותנו לכל אורך העונה ובאמת מכבדים ומעריכים את כל המגזרים".
אחרי חמש שנים, 151 הופעות, 31 צהובים, תשעה שערים וכרטיס אדום אחד, אתה עוזב את טירה.
"אני לא חושב שעזבתי לאור הקריאות בוז במשחק נגד כפר סבא. ממש לא. אפתיע, אבל בטירה אני רואה את עצמי גם בעתיד, חוזר למקום הזה. עם כל מה שקרה איתי בשנים ובתקופה האחרונה, למדתי על בשרי שהכל יכול לקרות ויש למה לצפות. זה היה מקום חם, שתמיד אזכור אותו. זה המקום ששיחקתי בו הכי הרבה שנים במרוצת הקריירה שלי. שימשתי שם גם כקפטן שני במהלך כל השנים האלה. להיות קפטן יהודי במגזר זה לא מובן מאליו, בוודאי בשנים כאלה. אני מאוד מחובר למקום הזה".
"הגעתי למועדון אחרי שהם רק רצו להישאר בליגה. הם התחילו להרים את הציפיות והחתימו שחקנים איכותיים. בנו קבוצה ברמה גבוהה, בכדי לייצר קבוצת צמרת. לדעתי? הפוטנציאל של טירה, להיות קבוצה ממרכז הארץ, הוא גבוה בהרבה מזה של סכנין, ריינה ואום אל פאחם. מה גם שמתחילים לבנות שם את האצטדיון ולהביא המקום אל קדמת הבמה. כולם יודעים איזה חיבור יש לי עם טירה. מבחינה תקציבית, עבד מנהל את המועדון בצורה טובה מאוד. הוא לא משתולל. יש לו תקציב מוגדר ואיתו הוא עובד. כמה שנראה שהוא מעמיד סגל בכיר, אבל בפועל הוא מחושב".
"עבד גם תמיד הצהיר שהוא לא רוצה לעלות ליגה כשאין לו אצטדיון בטירה כי הוא לא מעוניין לארח במקומות אחרים, מחוץ לטירה. הוא תמיד מציין את ריינה, שאין להם מגרש בית. מבחינתו, השייכות היא מעל הכל. כשאתה משחק בטירה, לעיניי הקהל שלך, זה אחרת. כולם זוכרים מה היה בטירה, איזה קרנבל, כשמכבי נתניה הגיעה במסגרת גביע המדינה. זו ההרגשה שהוא רוצה. הוא רוצה שהילדים יהיו חשופים למועדון ולא יפלו לפשע חלילה. אני די בטוח, אבל, שהוא הבין לבד שאצטדיון יהיה לו רק עוד כמה שנים והעלייה ללאומית קרובה מתמיד".
סיפור אחד מטירה, שלא תשכח, ואתה מוכן לספר עליו?
"בעונה השנייה שלי בטירה, היה לי חשש לקרע במיניסקוס. לקחו אותי החבר'ה בטירה עם האוטו שלהם ואמרו לי שנוסעים לפתח תקווה לבדיקות. הגענו בסופו של יום לשכם. עשו לי MRI בשכם. האם פחדתי? לא יודע. כי אמרו לי שנוסעים לפתח תקווה, אז אתה יודע... סומך עליהם. הם החבר'ה שלך מהקבוצה. נסעתי עם שלושה חברי הנהלה, בג'יפ גדול מאוד של מרצדס, נכנסו ותוך כדי אני רואה שילוט של 'נכנסת לשטח אסור'. חברי ההנהלה הרגיעו אותי ואמרו לי שהכל בסדר. עמדתי בתור חצי שעה אולי, כשפה, בארץ, אתה מחכה חודש ל-MRI, אם לא יותר. באותו היום יש לך הבחנה, יומיים אחרי הפציעה. מטורף. לא חושב שמישהו חוזר מחשש למינסקוס אחרי שבוע וחצי".
עבד תיתי. היו"ר.
"הוא בנאדם שמאוד קרוב אליי. הוא היה איתי ברגעים היותר נעימים והיותר קשים שחוויתי כשחקן וכבנאדם. אני מאוד אוהב אותו באופן אישי. אני מתחבר לדרך ההתנהלות שלו כיו"ר קבוצת כדורגל. הוא בנאדם מאוד אמיתי ופתוח. הוא לא מה"מגזר", בוא נגיד ככה. הוא לא ממהר לעלות ליגה, בוא נגיד ככה. כי הוא לא רוצה להיות כמו אותן קבוצות שעלו והתפרקו או מצאו את עצמן נעלמות. הוא לא משתולל כספית. יש לו התנהלות תקינה והוא מקפיד על כל שקל. חשוב לו שכולם יקבלו את החום והאהבה המגיעה להם. הוא לא עושה מהפכות תוך כדי עונת כדורגל".
חיים סירוקטין, המאמן, הבנאדם והתקרית עמו.
"חיים הוא בנאדם מיוחד, הקרובים אליו יכולים להעיד עליו, הוא בנאדם מאוד טוב. אני בטוח שלא עבר לו ולו לרגע אחד קטן שהוא נוסע בכוונה תחילה לדרוס. זה לא האיש. זה לא הוא לעשות מעשה כזה. הוא בנאדם מספיק נבון להבין את ההשלכות של המעשה, בכדי לא לעשות אותו מלכתחילה. יכול להיות שתה קצת לפני, יכול להיות משהו אחר. אני לא יודע מה היה שם בדיוק. אני לא שופט אותו. אני בטוח שהוא גינה את זה ושהוא לא התכוון לעשות את זה. בתור מאמן, לי ולחיים יש חיבור מצוין. עד היום אנחנו בקשר טוב. מה שהכי חשוב לו – זה חדר ההלבשה".
"אולי זה קלישאתי בעבור מישהו אחר, אבל בעבור חיים – זו משימת על. הוא מיישם את זה בפועל. קודם כל, שתבוא לאימון. קודם כל, שתהנה לך. שתשמח, שתחייך. הייתה לנו בדיחה בחדר ההלבשה שלפעמים אסיפה טובה, שווה הרבה יותר מאימון. וזו הייתה הלכה למעשה. היו אימונים שבאים, היינו עושים אסיה טובה, יושבים, מדברים, צוחקים, דבר תורה קטן וכל זה על חשבון האימון. היינו נהנים יותר. היינו אוהבים את הכדור. זה מה שמיוחד אצל חיים, שלדעתי טוב עשה כשלא נשאר בבית. שיצא רגע מההלם שקרה איתו בתל אביב, ונשאב אל הכדורגל ויצא מהקופסה".
"הוא לא רצה להפקיר את מ.ס. טירה באמצע הדרך. אני בטוח שהוא אמר לעצמו שעכשיו לשבת בבית ולהעביר מחשבות בראש על מה שקרה, יהיה עדיף לו "לברוח" אל הכדורגל ולהתעסק במשהו אחר כשעתיים-שלוש ביום, משהו שישאיר אותו פיכח, נקרא לזה ככה. לדעתי, הוא היה צריך את הניתוק הזה, במקום לשבת בבית ולקבל חיבוקים וליטופים, או ההפך – קללות וגידופים. אני מאמין שהוא שם את זה על המאזניים שלו וכל עוד הוא לא נמצא אשם, אין לנו הזכות לשפוט אותו".
המעבר ליבנה. למחוז הדרומי.
"אחת הסיבות שעברתי זה בגלל המאמן, משה שפירא. הוא יצר איתי קשר ודיבר איתי על מה שהוא רוצה לבנות בקבוצה בעונה הקרובה ואיפה הוא רואה אותי בפאזל הזה ומה השאיפות והמטרות שלו. זה מאוד דיבר אליי וישר הזזתי הצעות אחרות, שאפלא ופלא היו יותר מהדרום מאשר מהצפון. מפתיע ביחס לשנים קודמות. לגבי הצפון, לא ראיתי את עצמי חותם במקום אחר שהוא לא בטירה. יבנה זה מקום שמתנהל בצורה טובה, יש להם מתקן ראוי ללאומית, קהל אוהדים, יש הכל בשביל להצליח ולעשות עונה טובה. אני מאמין שאפשר לעשות העונה משהו מיוחד מבעבר".
"אחרי חמש שנים בטירה, הרגשתי עם עצמי שאני מגיע לפיק, לאזור נוחות, מקום שאני לא רוצה להגיע אליו והרגשתי שאני חייב שינוי תכף ומיד. אני יודע שאני כבר בעל שם בטירה ומעריכים אותי שם מאוד, אבל הגעתי למקום שהייתי חייב לעצור בזמן הנכון וברגע הנכון ולהתקדם לעבר היעד הבא, לאתגר החדש שלי. עבד תיתי איחל לי בהצלחה. הוא מאוד רצה שאשאר. העונה האחרונה בטירה הייתה מאוד אינטנסיבית מבחינתי ועברתי בה מלא דברים, ואולי טוב שאני עוזב, אולי בשיא, נגיד ככה, וחובר למועדון חדש, למחוז אחר, לכדורגל שונה, לאנשים אחרים".