גיא לוזון כבר חווה כמעט כל פסגה אפשרית בכדורגל: הוא אימן במועדונים הגדולים, המריא לשתי גיחות באירופה והגיע עם נבחרת ישראל לשלב חצי גמר יורו הצעירות אשתקד. אבל אפילו הוא יודע שלצד כל ההצלחות, המשימה הלאומית שאליה הוא ייצא בסוף השבוע בפאריס, תהיה החשובה ביותר בקריירה שלו, בטח ובטח לאור השנה הקשה שעוברת על מדינת ישראל.
רגע לפני ההמראה, לוזון הגיע לפודקאסט "שיחת היום" של ONE לשיחה כנה עם תומר חבז וגידי ליפקין, בה דיבר על הכול: ההכנות לטורניר, השינוי שחווה באישיות, הקדנציות בחו"ל ומתי יחזור לסבב ב' בקבוצות הגדולות בישראל. האזנה נעימה.
”אני מסכים איתך שהאתגר הוא אתגר אדיר. להיות עם נבחרת ישראל במשחקים האולימפיים אחרי 48 שנים, במיוחד בשעתה הקשה של המדינה, זו אחריות כפולה ומכופלת. אני מתרגש מאוד. מרגע ההעפלה, מה שרץ לי בראש זה אך ורק המשחקים האולימפיים, מה שהולך להיות שם ואיך אני עושה את ההכנה הכי טובה שאני יכול. ככל שהימים חולפים, כך ההתרגשות גוברת”.
מה התסריט שרץ לך בראש בלילות?
“קודם כל, ניצחון על מאלי. זה הדבר הראשון”.
היית בכל פסגה אפשרית, זה הרגע הכי מרגש בקריירת האימון שלך?
”אין ספק. להגיע עם נבחרת ישראל אחרי 48 שנים לטורניר גדול, לסיים בשנה שעברה בין ארבע הראשונות באירופה, להדיח קבוצות כמו הולנד, בלגיה, פורטוגל, גרמניה, צ’כיה שאלו מעצמות כדורגל. אז אין ספק שאלו ההישגים הכי גדולים”.
אתה מרגיש שאתם מוכנים לאחר משחקי האימון?
“במשחקי אימון, כמו במשחקי אימון, התוצאות פחות חשובות. מה שחשוב זה גרף ההתקדמות ואיך מתקדמים ומשתפרים כקבוצה. אני חושב שאנחנו בדרך הנכונה”.
היה לא מעט רעש סביב העובדה שהפתעת ולא זימנת אף שחקן ממכבי פ"ת לסגל (חוץ משני שחקנים שברשימת ההמתנה).
”השאלה קצת מעליבה אותי אפילו. מהסיבה הפשוטה שהאמת והיושר המקצועי תמיד היו נר לרגליי. מעולם לא עשיתי חשבונות מאיפה השחקן מגיע או בן כמה הוא, אלא רק היכולת המקצועית. גם כשהייתי במועדונים וגם כשהייתי בנבחרת. מכבי פתח תקווה או כל מועדון אחר, ממש לא מעניינים אותי, מעניינים אותי השחקנים הטובים ביותר.
"סתם לשם השוואה: תאר לך אם במקום חמישה שחקנים ממכבי תל אביב, הייתי מזמין חמישה שחקנים ממכבי פתח תקווה? המדינה הייתה רועשת. בסופו של דבר, אני בוחר את הכי טובים. יכול להיות שבעוד שנה יהיו שישה נציגים ממכבי פתח תקווה, כי יש שם מחלקת נוער נהדרת, ומייצרים שחקנים בלי הפסקה. היום מכבי תל אביב היא מהמחלקות הטובות בארץ. לגיטימי שמהמחלקות הטובות ייצאו השחקנים הכי טובים. אז יצא שכרגע יש חמישה נציגים מכבי תל אביב”.
אגב, במכבי תל אביב קיוו שתוריד להם שחקן.
”אני לא מתעסק במכבי תל אביב, מכבי פתח תקווה, בית”ר תל אביב או הפועל ירושלים. אני מתעסק בלהביא את השחקנים הכי טובים שאני חושב לנכון. אם אני חושב ששחקן מסוים הוא הכי טוב שיש בעמדה הזאת, אזמן אותו. בלי קשר למועדון ממנו הוא בא, גילו, או כל דבר אחר”.
גיא, עשית הכנה מדוקדקת מאוד לקראת המשחקים האולימפיים. דיברת בין השאר עם מאמנים שהיו בכפר האולימפי, ספורטאים, עשית למידה, כי זה משהו שונה. תכניס אותנו למאחורי הקלעים של ההכנה שלך, לשיחות שעשית.
”ראשית, ביקרתי בכפר האולימפי לפני חודש וחצי, חודשיים. רובו היה מוכן, בשיפוצים. זה שונה מאוד ממלון של חמישה או ארבעה כוכבים. ממש חדרים קטנים וצנועים, על גבול חדרים באכסניה. בלי טלוויזיות בחדרים, בלי איזשהם אקססוריז מיוחדים. ממש ברמה של אכסניית נוער. אבל אנחנו לא באים לכפר האולימפי במטרה להתרווח, להתענג או להתפנק.
"הסיבה שאנחנו נמצאים שם היא כדי להביא את התוצאות הכי טובות שאנחנו יכולים, בלי קשר לתנאים. בסופו של דבר, כל 10,500 הספורטאים שיהיו שם, נמצאים באותם תנאים, כולם שווים ואין לנו שום בעיה עם זה. ביקרתי באוזבקיסטן לפני שלושה שבועות, היה שם משחק של מאלי מול אוזבקיסטן. אני עושה את המקסימום שלי כדי להביא את הנבחרת שלי, ברמת הדריכות המקסימלית, ברמת מוכנות מקסימלית, הן מנטלית, הן פיזית, והן טקטית”.
אחרי שביקרת בכפר האולימפי, אילו מסקנות יש לך מבחינת ההכנה? מה אתה הולך להגיד לשחקנים? איזה ציוד אתם הולכים להביא מבחינתכם?
“מבחינתנו אנחנו נהיה עם כל הציוד האפשרי, כמו שאנחנו מגיעים לכל משחק בינלאומי. מגרשי האמונים ברמה מטורפת. כשהייתי שם, הם היו בדיוק בשיפוץ של מגרשי האמונים. ביקרתי גם בפארק דה פראנס. אני מכיר הכל”.
כשעלית לדשא בפארק דה פראנס, מה עבר עליך? התרגשת?
”אני חייב להגיד לך שאצטדיונים פחות עושים לי את זה. מה שעושה לי זה, זה מה שקורה ברגע האמת, בתוך האצטדיון. כשהגעתי, פינטזתי על הקהל שיהיה ואיך אנחנו עולים למגרש ושרים את ההמנון. ובסוף כמובן לעשות את ההצגה הכי טובה שאנחנו יכולים”.
יש איזה ספורטאי בכפר האולימפי שמעניין אותך לראות, לדבר איתו? אולי לברון ג’יימס?
“לא, אני לא מאלה. אני יכול לדבר עם כולם, אבל אני חושב שאותם ספורטאים שיהיו בכפר האולימפי, מרוכזים בהצלחה ובמדליה שהם רוצים להשיג. להציק להם בדיבורי סרק, זה לא אני. בכפר האולימפי, אני לא בא כדי להתחכך באנשים, בספורטאים כאלה ואחרים ולא משנה כמה הם גדולים. אני כל כולי ממוקד מטרה, איך אני מפקס את הספורטאים שלי, כדי לבוא בצורה הכי טובה שהם יכולים”.
תאי עבד אמר שאצל כל מאמן אחר הוא היה בין הזימונים הראשונים.
”ראשית, בהחלט הוא צודק. רוב המאמנים הם פופוליסטים, או אולי לא רוב המאמנים. אני לא פופוליסט. אני לוקח שחקנים לפי איכות המשחק שלהם ולפי הרמה שהם מציגים. לא לפי שם המועדון ממנו הם באים, או גילם. אז יכול להיות שאצל מאמן פופוליסט, הוא היה מוזמן. אני לא כזה, לא אהיה כזה, ולא הייתי כזה. תאי עבד שחקן מוכשר. שחקן נוער מוכשר, שברמת בוגרים, בינתיים, לא עשה בין כלום לשום דבר.
"הוא זומן פעמיים לשני זימונים שונים והציג יכולת לא טובה בלשון המעטה. הן מבחינת יכולת והן מבחינת הגישה. זו הסיבה היחידה שהוא לא זומן. אני מאחל לו שיצליח ברמת בוגרים וכשיהיה טוב, אשמח לזמן אותו. אתן לך דוגמא את אושר דוידה שבעונה שעברה, כשהיה שחקן סטנדרד ליאז', לא זומן לסגל הנבחרת ליורו וזומנו במקומו עילאי חג'ג' מהפועל עפולה ואבו רומי מהנוער של קריית שמונה. למה? כי חשבתי שהם, בנקודת הזמן הנוכחית, טובים יותר.
"היום, אושר דוידה אחרי שנה מצוינת, הוכיח את עצמו גם באימונים וזומן למשחקים האולימפיים. אני לא מכיר אף אחד. לא כשאני עובד במועדון ולא כשאני עובד בנבחרת. אני לא לחיץ ולא נלחץ מתקשורת, מלחץ של ראיונות וקשקושים כאלה ואחרים של סוכנים. אני ישר ורק האמת מובילה אותי. כרגע, תאי עבד, גם אם הייתה רשימה של 30 לא היה ברשימה. גם ברשימה של 40 הוא לא היה מוזמן. מהסיבה הפשוטה, שהיא מקצועית וטהורה. אני מאחל לו שיצליח, שישחק ויוכיח שמקומו בסגל הנבחרת”.
מה הכוונה לגישה שלו?
“לא הייתה בעיית משמעת. אני מצפה מהשחקנים שלי בראייה של משחקים ושל אימונים למחויבות מקסימלית ולמאה אחוז ריכוז ומשמעת עבודה. מבחינתי זה לא היה”.
האם היו לך בחודש האחרון לקראת הרשימה הסופית, לחצים של סוכנים, מאמנים, קבוצות וכו’ שהרימו לך טלפון?
“אני מקבל מעט מאוד שיחות כאלה מהסיבה הפשוטה, שהם יודעים שזה מיותר. זה בזבוזי זמן. גם מי שמתקשר, אני ישר אומר לו: שאין על מה לדבר, שאני מבטיח שהטובים ביותר יזומנו. שיכול להיות שנעשות טעויות כאלה ואחרות, אבל ההחלטה היא החלטה של אמת. כשאני הולך לישון בלילה ושם את הראש של הכרית אני יודע שהלכתי עם האמת הטהורה.
"אני פשוט מאמין, שאם אני, כאדם, לא הולך עם האמת המקצועית, אין לי שום סיכוי להצליח. זה יקרה גם עכשיו, זה גם יקרה בעתיד ולעולם בקטע של זימונים, בקטע של מה יהיה הסגל, בקטע של מה יהיה ההרכב, בקטע של מה תהיה השיטה. אני לא לחיץ. סוכנים לא יכולים ללחוץ אותי, בעלי בית לא יכולים ללחוץ אותי ולא משפחה".
תגיד, הייתה פעם שעשית טעות כזאת, שהלכת עם משהו פופולרי והצטערת עליו?
“אם אעשה בחירה פופולרית, לא אסלח לעצמי כל חיי. בסופו של דבר, אני לא יכול לסבול את ההרגשה, שאעשה עוול לאיזשהו שחקן, לא משנה מאיזה מועדון הוא בא. הוא יבוא אליי וישאל: ‘למה לא זומנתי’ ואני אצטרך להשפיל מבט. אין דבר כזה, אני תמיד אישיר לו מבט ואגיד לו את האמת בפנים. ביום שאני אקח החלטה פופוליסטית או לא מקצועית, אני אהיה חייב לפרוש מהמקצוע, חייב אבל”.
כמה לוזונים יגיעו? הרבה?
”מגיעים ותומכים וככה צריך להיות”.
מתכוון לבקר את סבתא עליזה לפני ההמראה כמו בשנה שעברה? שהיא הביאה לך את ברכת הדרך והאמינה שתגיעו רחוק?
“אני מבקר את סבתא על בסיס שבועי ולפעמים גם פעמיים או שלוש בשבוע, בלי קשר למשחקים האולימפיים או ליורו. סבתא היא הכל, סבתא היא מעל כולם, וככה צריך להיות”.
מה זה להיות לוזון? מה זה באמת מבחינת התחרותיות? מסתכלים עליך יותר?
“אני חושב שאני תחרותי מאוד. ככה חונכתי, ככה הייתי מאז ומעולם ואני פחות אוהב לדבר על עצמי”.
בגלל הסיום של הקדנציה האחרונה שלך במכבי פ"ת, במועדון הוחלט שלא למנות את תמיר לתפקיד, כאשר אבי הצהיר שהוא לא ימנה לוזון נוסף למשרת המשרת המאמן.
”אני חושב שאם לתמיר מגיע מקצועית, הוא צריך להיות. הוא לא צריך לקבל פריבילגיה, הוא גם לא צריך לקבל עונש. בסופו של דבר אנשים נבחנים מקצועית. כמו שאני בוחר את השחקנים שלי מקצועית, לא משנה מאיזה מועדון הם הגיעו ולא משנה בני כמה הם, כך יו”ר, לא משנה מה שמו, צריך לבחור את המאמן שלו. אך ורק מבחינה מקצועית: אם מקצועית, הוא עונה על הדרישות והיו”ר סומך על אותו מאמן, אז הוא חייב להיות”.
אז למה הוא לא מינה אותו? אתה יודע קצת מה הולך שם.
“אני אף פעם לא עונה בשם אחרים, את זה אתה צריך לשאול אותו. אם אני הייתי היו”ר והייתי חושב שאותו המאמן וזה לא משנה אם הוא לוזון, חיים, כהן או משה, הוא טוב מקצועית, אז רק הוא היה".
אתה מכיר את תמיר. אתה היית ממנה אותו?
“בסעיף עובדות הוא הביא בארבע השנים האחרונות שתי אליפויות וקידם שחקני נוער לבוגרים. אז אם לא מגיע לו, למי מגיע?”.
לאבי אכפת אולי מה יגידו?
”כמו שאתה מכיר אותי, לי לא אכפת מה יגידו. לי אכפת מה נכון".
הרי גם אתה החלפת את אלי אוחנה כשהיית צעיר מאוד.
“לי בקטע הזה, באמת אין פחד ולא משנה בן כמה הייתי. צברתי הרבה מאוד ידע באותם שנים ואני עדיין ממשיך לצבור ידע. כי ברגע שאפסיק ללמוד, אין לי שום סיכוי להתקדם ולהשתפר. אף פעם לא עניין אותי מה יגידו, מה אמרו או איך זה ייראה.. עניין אותי אך ורק איך אני מתקדם, משתפר ואם זה נכון לי”.
איזו נבחרת אתה רוצה לראות בפאריס?
“אני רוצה שנהיה הנבחרת הכי מאומנת והכי מאורגנת, מבחינה הגנתית. שנהיה מאוד מאוד מצומצמים. שהפערים בין קו ההגנה, הקישור וההתקפה יהיו משהו כמו בין 22 ל-26 מטרים. אני רוצה שעם הכדור נדע לייצר יתרון מספרי באזורים מסוימים במגרש. שלא יהיה קונפליקט בין הגנה להתקפה. אנחנו רוצה שנאכל להיות אגרסיביים ורעים מבחינה הגנתית במובן הטוב של המילה. עם הכדור? שקטים, רגועים, שנזיז את הכדור, שנייצר מצבים ונבקיע שערים. שנעשה הכי טוב שאנחנו יכולים”.
יש לך נבחרת מאוד מוכשרת. איך תשלב בין מה שאתה רוצה להביא לכישרון הענק שיש יש לך שם?
“תפקידו של מאמן הוא להרכיב את החבר'ה הכי טובים ובאותה נשימה גם שיאזנו אחד את השני. ראינו את פ.ס.ז’ עם שלושה סופרסטארים: מסי, ניימאר ואמבפה. שכל אחד מהם הוא שחקן אדיר בפני עצמו, אבל שהשילוב ביניהם לא הוביל להצלחות או לניצחונות המצופים. בכדורגל זה לא רק לבחור את הטובים ביותר, זה גם לבחור את הטובים ביותר שיאזנו ויגרמו לכך שבסופו של דבר, השלם יהיה גדול מסך חלקיו. זה האתגר הגדול”.
כמה זה נכון שאתה פורח במצבי לחץ? אתה כאילו “חי” מזה שעכשיו כל תשומת הלב והרעש עליך.
”זה נכון. כשרגוע מדי ומשעמם מדי, זה פחות מרגש אותי, זה פחות טוב לי באופן אישי. כמה שיותר לחץ, כמה שיותר אתגר, כמה שיותר אש, ככה אני נהנה יותר. בסופו של דבר, אף פעם לא ראיתי בכדורגל כמקצוע. אני ממש נהנה לאמן, אני ממש נהנה מהאתגרים, ממש נהנה מהמתחים ומהריגושים האלה. כמה שיותר, הרי זה משובח”.
אבל כמאמן נבחרת, אתה מתכנס פעם בכמה חודשים. אין את הריגוש הזה כל יום.
“אתה צודק, אבל אני יכול להגיד לך שמשחק בינלאומי עם נבחרת, אליפות אירופה או המשחקים האולימפיים, הרבה הרבה יותר מרגשים אותי מליגת העל כרגע. אי אפשר להשוות את הריגוש בין המשחקים האולימפיים לעונה שלמה בליגה העל”.
עכשיו זה השיא שלך. ומה הלאה?
”תראה: אני חושב שיש לנו דור מוכשר. 60-70% מהקודמים, בעקבות ההופעות ביורו האחרון, עלו לנבחרת הבוגרת שאין לזה אח ורע בשום מדינה בעולם. הדור הבא יכול להיות לא פחות מוכשר וזה כרגע האתגר”.
ההצלחות האחרונות בנבחרות הצעירות יצרו ציפייה. איך תתמודד עם זה?
”קודם כל, בדומה ליורו הקודם, אין שחקני נוער באולימפיאדה. לא נמצא בשום סגל שחקן נוער, לא אצלנו ולא אצל היריבות שלנו. אז זה טורניר בוגרים לכל דבר, זה לא טורניר צעירות. אין לי שום בעיה עם הציפיות. עם כל הכבוד לציפיות, אנחנו רוצים להישאר צנועים ולא לאבד פרופורציות. נבחרת ישראל בדרג 4 בבית הזה. כל אחת ואחת מהנבחרות שמחה לקבל אותנו. אנחנו מדורגים במקום ה-15 מתוך 16 נבחרות. על הנייר המצב שלנו לא טוב, אבל הנייר פחות מעניין אותנו.
"אני יכול להבטיח שבשום משחק לא תראה נבחרת ישראל מבוהלת, חרדתית, שלא עושה הכל כדי לנצח ובאה עם איזשהו פחד כזו או אחר. אנחנו ניישיר מבט ליריבות: ניישיר מבט ליפן, אלופת אסיה, ניישיר מבט לפרגוואי, זו שסיימה במקום הראשון לפני ארגנטינה והדיחה את ברזיל וניישיר מבט למאלי, כדי לעשות את הטוב ביותר וזה להגיע לרבע הגמר. אבל לפני שמגיעים לרבע הגמר, נצטרך לקחת את הנקודות הראשונות אחרי יותר מ-50 שנים במשחקים האולימפיים. ניצחון ראשון ואז להמשיך הלאה”.
פגשתם את השחקנים של הנבחרת מ-1976. בוא תספר לנו על המפגש הזה של השחקנים שלך עימם.
”היה מפגש נחמד. אני לא ראיתי את רוב השחקנים משחקים, כי גם אני כנראה צעיר מדי בשביל זה, אבל אני מכיר אותם בשמות וגם בפנים. גם יצא שהתמודדתי כמאמן מול מאמן, אבל השחקנים באופן טבעי פחות מכירים אותם. הם שמעו מהחבר’ה כמה היה מרגש להיות חלק מהמשלחת האולימפית, כמה זה מיוחד וכמה זה הדבר הכי הכי מרגש שהיה להם בקריירה הספורטיבית שלהם. כמה הם מצפים מאיתנו וכמה הם יתרגשו איתנו כשיראו אותנו נמצאים במשחקים האולימפיים. סיפרו לנו שזו חוויה של פעם בחיים ושנעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים שם”.
בוא תכניס אותנו רגע ליריבות.
”במשחקים של פרגוואי צפיתי בטורניר הקדם אולימפי. היא שיחקה מול ברזיל עם אנדריק של ריאל מדריד ושלל כוכבים. ברזיל, אגב, זו האלופה האחרונה ופרגוואי שלחה אותה הביתה, זה רק מעיד על העוצמה של היריבה. ארגנטינה, שהיא מעצמה לכל דבר, השוותה נגד פרגוואי בדקה ה-90 ופרגוואי סיומה במקום הראשון בבית הדרום האמריקאי.
"יפן? אני מאחל לכדורגל הישראלי שיביא הישגים בשנים הקרובות כמו יפן. לאט לאט יפן הופכת להיות כוח עולה בכדורגל העולמי. זו נבחרת שבמונדיאל בקטאר שלחה את גרמניה הביתה בשלב הבתים. אנחנו רואים אינספור יפנים משחקים בליגות הטובות בעולם. יצא לי גם לאמן שחקנים יפנים בתקופה בסטנדרד ליאז'. לאמן שחקן יפני זה חלום של כל מאמן: שחקן ממושמע, חרוץ, צנוע, דינמי וטכני.
"בסטייל, היא דומה קצת לנבחרת ספרדית רק פיזית: שחקנים קצת יותר נמוכים עם טכניקה, עם זריזות, מהירות ועוצמה. הכדור זז מהר מאוד. אם אתה לא מגן כמו שצריך ולא לוחץ כמו שצריך, אז תתקשה לגעת בכדור. צפיתי גם במשחק של יפן מול ארה״ב ביוני. ארה״ב לא עברה את החצי. יפן החזיקה בכדור ב-80% מהזמן בערך".
מה לגבי מאלי?
"מאלי היא נבחרת אפריקאית טיפוסית: מאוד פיזית, הרבה מאוד שחקנים גבוהים בסביבות ה-1.90 מ’. רובם באים מצרפת מהליגה השנייה, הראשונה או השלישית, אבל רובם אזרחי צרפת שמשחקים במאלי. יריבה אפריקאית טיפוסית שסיימה במקום השלישי באליפות אפריקה, כך שאין ארוחות חינם. הגענו למצב שאנו בין 16 הנבחרות הטובות בעולם של הגילאים עד 23”.
איזה יתרונות אנחנו נוכל להביא מול היריבות?
"אנחנו צריכים להביא את עצמנו: יש בנו עורמה, חוכמה, טכניקה, רוע הגנתי מסוים ואגרסיביות. נצטרך להביא את הרוח של עם ישראל, כי בסופו של דבר אנחנו מביאים גם רוח. הצבא שלנו הוא הטוב בעולם כי משקיעים בו המון ובסופו של דבר זו גם המנטליות שלנו".
היו לך שתי קדנציות בחו"ל שהסתיימו בצורה חסרת מזל. האימון כיום ברמה הבינלאומית הוא סוג של פיצוי עבורך? להראות שאתה ראוי לאמן ברמה הזאת?
"להראות לעצמי שאני שם זה ברור מבחינתי. מהסיבה הפשוטה: בסטנדרד ליאז' אימנתי בשנת 2013 ומאז הקבוצה לא התקרבה לצמרת, או משהו שדומה לזה. הם הפכו להיות קבוצת אמצע טבלה או תחתית. השנה הכי טובה שלהם ה-20 השנים האחרונות הייתה איתי ואלמלא הנשיא היה מחליט למכור את כל השחקנים בשנה השנייה, אז גם השנה השנייה הייתה מסתיימת בצורה פנטסטית.
"לגבי צ'רלטון אתלטיק, במקרה או שלא, קרה אותו הדבר: הגעתי בינואר 2015 כשהקבוצה מתחת לקו האדום. המטרה הייתה להשאיר את הקבוצה בליגה וסיימתי במקום ה-12, תוך כדי שאני מועמד למאמן החודש עם חמישה ניצחונות רצופים. קידמתי שחקנים כמו ג'ו גומס שנמכר קיץ לאחר מכן לליברפול וניק פופ שנמכר לברנלי ואז לניוקאסל. בשנה השנייה אחרי השנה הראשונה הפנטסטית, שוחררו שוב שחקנים ושוב הנשיא אמר לי שאסתדר עם מה שיש".
מה ענית לו?
"שזה לא עובד ככה. שבלי שחקנים ובלי סגל בצ'מפיונשיפ שזו אחת הליגות הקשות, זה לא יילך. לפני שהוא בא לפטר אותי אמרתי לו: "אתה לא הולך לפטר אותי, אני לא הולך הביתה. אמרתי לך מראש זה יהיה המצב ושבלי שחקנים אין סיכוי. הוא אמר לי ‘לא’ ושזה אני. אמרתי לו שהולך לקרות דבר מאוד פשוט: הוא יפטר אותי, יביא עוד מאמן, יחליף עוד מאמן ויירד ליגה. בסוף העונה הוא אמר לי שצדקתי: הוא החליף שני מאמנים אחריי והקבוצה ירדה ליגה. מאז צ'רלטון אתלטיק לא קרובה למקום ה-11 בצ'מפיונשיפ והם עדיין בליגה השלישית.
"כך שברמה האירופאית נהניתי מכל רגע, לא הייתה לי שום בעיה מבחינת יכולת או ידע, ההיפך הוא הנכון. אני יכול לומר שאחרי צ'רלטון קיבלתי הצעות מקבוצות בבלגיה וקבוצה משוויץ. סירבתי מסיבה משפחתית כי המשפחה רצתה לחזור הביתה. הסיבה שאני לא מאמן באירופה ולא המשכתי לאמן באירופה היא רק משפחתית".
תחזור לאמן בחו"ל? הרי היו הצעות גם בשנתיים האחרונות מקפריסין ומהונגריה.
"זה נכון. אני אומר לך את האמת: זה פחות מרגש אותי. אמרתי בצעירותי שאם אצא לאירופה, אצא לליגות שירגשו אותי וכרגע זה פחות מרגש. בעתיד נראה מה יהיה, אבל כרגע מסיבה משפחתית אני לא יוצא".
אני חוזר כמה שאלות אחורה. אז אתה כן מסתובב בתחושה שזה לא הסתיים ככה באשמתך?
"זה ברור שזה לא בהכרח הסתיים כך באשמתי. אבל זה מה יש, הכול לטובה. אני כרגע נמצא במקום שאני גאה להיות בו. אני גאה להוביל את נבחרת ישראל למשחקים האולימפיים וזה הדבר שהכי מרגש אותי ונמצא בראש מעייני".
בעבר אמרו שמונית לתפקיד בזכות הייחוס המשפחתי.
"מה יכולים לסדר לי? דיבר איתי יו"ר ההתאחדות דאז, אורן חסון, ואמר לי שיש פלייאוף, שחזן יילך לבוגרת והאם אני מסוגל להביא את הנבחרת ליורו. אמרתי לו שאין לי ספק ועשיתי את זה. עלינו לאליפות אירופה ועשינו את ההישג הכי גדול בכדורגל הישראלי ב-50 השנים האחרונות, זה סעיף עובדות. אז מי סידר לי? גרמניה, צ'כיה ואנגליה אמרו הוא לוזון אז נסדר לו להגיע לרבע הגמר או גאורגיה עם 55,000 צופים ביציעים (צוחק)? ההצלחות שלי באשמתי וגם הכישלונות שלי באשמתי. הכול זה אני לטוב ולרע".
אנחנו רגילים לחגיגות השמחה שלך. למה לצפות הפעם?
"אני לא מתכנן כלום. אני לא חושב על זה לפני ואומר מה יהיה אם. אני בן אדם מאוד אמוציונלי תוך כדי משחק ומאוד נהנה במהלכו. בהרבה מקרים אני מסתכל אחורה ואומר איזה מביך אני או איך עשיתי דבר כזה. אבל באותה השנייה זה לא משהו שאני שולט בו ושאלו יהיו הצרות שלי".
אתה תחרותי מאוד. יש לכם במשפחה אפילו משחק בו זורקים פקקים לכוסות.
"מלך הפקקים. יש לנו הכול אצל סבתא עליזה, אפילו סל. אני מפסיד? הצחקת אותי, נתתי הצגה בשישי האחרון. כל הנכדים מתחרים, יש טורנירים של קליעות פקקים לכוס או לסל. הכול מהכול אצל סבתא עליזה: יש ציוד, שומרים אותו בארונות. בניצחון שמחים מאוד, בהפסד עצובים מאוד".
אתה מרגיש שבשנים האחרונות התבגרת? פעם היית יותר אימפולסיבי?
"פחות קל להרגיז אותי. בצעירותי הייתי מתרגז מכל שטות או מייחס חשיבות לכל שטות. היה לי חשוב להגיד את דעתי ולהילחם באמת. ואז הבנתי שזה לא רלוונטי מה אני אגיד: אם אנשים רוצים לחשוב X הם יחשבו X ואם הם רוצים לחשוב Y, הם יחשבו Y. אין בי שום רצון לשכנע אותם: שכל אחד יחשוב על מה שהוא רוצה. אני צריך להיות מרוכז בעצמי ולחשוב על מה אני יכול לעשות הכי טוב. הפסקתי להילחם: אני נהנה מהדרך שלי, עושה את המקסימום ושלם עם עצמי שזה הכי חשוב".
איך עברת את התהליך הזה?
"הבנתי שמהמלחמה באלה שאומרים כך או אחרת היא לא רלוונטית. יש בעולם מיליונים שמכחישים את השואה: לך תראה להם סרטונים, סרטים ותביא עדויות ויגידו לך שלא הייתה שואה. יותר מזה: יש עשרות מיליונים בעולם שממכחישים את השבעה באוקטובר. ברגע שבן אדם נעול וחושב X, אין טעם לשנות את דעתו. הבנתי שכל המלחמות האלה לא עוזרות לכלום, אין בהן יתרון ובעולם של היום מה שנגיד היום, מחר יישכח".
גם תקשורתית קצת נפתחת. פתחת אפילו אינסטגרם. אתה כותב שם? יש אפילו פרופיל פיקטיבי, לא נחשוף אותו.
"למה פיקטיבי, של הכלב שלי. עכשיו יש חשבון משלי, שם אני מעלה דברים מהאימונים ומההרצאות".
ספר על ההחלטה להתחיל להרצות.
"התחלתי לעשות הרצאות לחיילים ולסטודנטים. ההרצאה מדברת על הצבת מטרות דימיוניות ככלי להצלחה. באחד הראיונות הראשונים שלי בשנת 2001, נשאלתי מה המטרה שלי השנה. היה נהוג שכל מאמן מתחיל מדבר על לתקוע יתד בליגה או לעבור את השנה. אני אמרתי שהמטרה שלי היא לאמן באירופה ולהגיע עם נבחרת ישראל לטורניר גדול. אחרי הראיון הזה אמרו שאני חוצפן או שחצן וקיבלתי ביקורות איך העזתי להגיד בראיון הראשון שלי בגיל 25 שאני רוצה לאמן באירופה. שעוד לא עשיתי כלום, אז מה אני מדבר על הנבחרת.
"אני שמח, גאה ומאושר שהיום אנחנו בשנת 2024 והשגתי את שני היעדים האלה: נבחרת ישראל בטורניר גדול ואימנתי גם בבלגיה וגם באנגליה. אני יכול להעביר מסר: אל תתקמצנו בחלומות שלכם, כי זה לא עולה כסף לחלום. ואלה שלא חולמים או מציבים מטרה בלתי אפשרית, לא ימצו את המקסימום מבחינת היכולות שלהם. אז ההרצאה מדברת על איך אפשר לעשות את זה ועל דרך החתחתים שאתה עובר בדרך או ההתמודדות. החבר'ה שמגיעים לאן שהם רוצים הם אלו שקיבלו את המכה, האיפון או שנפלו במכשול ולא נשברו".
ועכשיו אנחנו בשנת 2024. אז מה המטרות החדשות שלך?
"המטרה המרכזית מבחינתי היא לא לאמן את נבחרת ישראל הבוגרת כי אם תגיד לי שאאמן שם ולא אגיע לשום מקום, זה לא מעניין אותי. המטרה שלי היא לאמן את הנבחרת הבוגרת ולהגיע איתה למונדיאל או יורו".
איך מתייחסים אליך ברחוב היום? מעריכים אותך יותר?
"אני מקבל גילויי חיבה, אהבה, אהדה ותמיכה. אני שמח שאליפות אירופה אשתקד שינתה את התדמית. מה שחושבים או חשבו עליי נבע מחוסר ידע כי אנשים לא מכירים אותי. אף אחד לא היה באימון, באסיפה או מכיר אותי בחיים הפרטיים שלי".
אז מה לא יודעים עליך?
"בחיים הפרטיים אני אדיש לחלוטין. יורד עם הכלב, מבלה עם המשפחה, פשוט מאוד, שום דבר מיוחד. מה אני אוהב לעשות? להיות עם המשפחה שלי בבית או אצל סבתא, בילויים פשוטים כמו מסעדות או לטייל עם המשפחה בחו"ל. דברים פשוטים שכל בן אדם עושה".
דיברת קודם על קבלת איפון. לך זה קרה אחרי ירידת הליגה עם מכבי פ"ת.
"אני יכול לומר לך שכשחזרתי מאירופה, היה לי מאוד קשה. החזרה הייתה מאוד קשה כי זה לא שנכשלתי ואתה אומר לעצמך ‘אתה לא ברמה הזאת’. חזרתי לארץ בעל כורחי ואז הגעתי להפועל ת"א. נהניתי שם עם כל מה שהיה: בלי כסף, כשאני לבד עם עוד 13-14 שחקנים. נהניתי מכל שנייה.
"ואז הגיעו הניסנובים. הם אמרו לי לחתום על חוזה לחמש שנים ושאין בעיה של כסף. אמרתי שהכסף לא מעניין אותי וגם אורך החוזה לא מעניין אותי. מעניין אותי שאותם שחקנים יישארו איתי. אמרו לי שכלכלית הם לא מסוגלים ובאותו היום ששוחררו השחקנים שהיו איתי בתקופה הקשה, זה שבר אותי. הכדורגל פחות עניין אותי, משהו נשבר בי שם. הפסקתי לאמן מאהבה: באתי לאימונים ללא אותה התשוקה, ללא אותה האהבה וללא אותו כיף. נפשית הייתי שבור: באירופה הסתיים הסיפור בעל כורחי ובהפועל ת"א הוא הסתיים על כלום".
אנשים בכו כשעזבת.
"גם אני בכיתי. היה לי מאוד קשה, אבל לא הייתי מסוגל להתמודד עם העובדה ששוב נעלמים לי שחקנים על כלום. הגעתי למצב שמרוב ששקעתי, אני יורד ליגה עם מכבי פ"ת. אמרתי לעצמי: ‘או שאתה מתעורר על עצמך ונלחם או שאתה מרחם על עצמך ופורש’".
לאן היית מגיע עם הפועל אם זה לא היה קורה?
"יכולתי להישאר חמש או שש שנים. היה כיף אדיר וכשהכיף הזה נקטע בגלל סיבה כלכלית, בדומה למה שקרה בסטנדרד ליאז' ובצ'רלטון, לא יכולתי שזה יקרה לי בפעם השלישית ברציפות. גם חוזה של חמש שנים עם הרבה כסף במועדון אדיר, לא שכנע אותי להישאר. זה היה פספוס שהוביל אותי להחלטות רעות בבחירת קבוצות. להגיע לקבוצות בטיימינג גרוע ועד לירידת הליגה.
"ואז אספתי את עצמי שוב למלחמה כי אין ברירה. אמרתי לעצמי ‘או שאתה מתעורר או שאתה פורש’. עלינו ליגה בינואר בלאומית והעפלנו לגמר הגביע. העליתי אינספור שחקנים מהנוער לבוגרים ובסוף, הכי קל זה להרים ידיים, לפרוש או להישבר. הכי קשה זה להמשיך להיאבק. תמיד אבחר להמשיך להיאבק".
לאיזה מצבים נפשיים הגעת?
"לא סבלתי מהתקפי חרדה, אבל אני בן אדם שבא מאהבה ומתשוקה. כשיש לי אימון או מחנה אימונים אני מאושר ומבחינתי שלא ייגמר. אני חולה כדורגל וזו האהבה הכי גדולה שלי. שלושת המקרים: סטנדרד ליאז', צ'רלטון והפועל ת"א שברו לי משהו באהבה ופגעו בי קשות. סבלתי בגלל הפגיעה, אבל המשכתי הלאה".
תואר האליפות זה משהו שחסר לך בכדורגל הישראלי?
"אני תמיד אומר: תחשוב טוב טוב על מה אתה חולם. אם אהיה הכי אמיתי, החלומות שלי תמיד היו להתחרות במסגרות בינלאומיות, לאמן באירופה ולאמן בנבחרת. אף פעם לא חלמתי על אליפות, אלא על איך אני מאמן קבוצה באירופה. אירופה תמיד הכי ריגשה אותי. כדי לקחת אליפות, אני קודם כל צריך לעשות סוויץ' בראש, אולי אחרי המשחקים האולימפיים ולהגיד ‘עכשיו המטרה שלי היא לקחת אליפות במדינת ישראל’. ברגע שאעשה את זה, גם אגשים את זה".
כי בבני יהודה כן הצלחת.
"לקחתי את בני יהודה אחרי שהיא סיימה את העונה במקום האחרון והגענו פעמיים לאירופה. בכדורגל המקומי הישראלי יש משמעות מתי אתה מגיע לקבוצה ומה סגל השחקנים בקבוצה. הטיימינג בהגעה שלי למכבי חיפה היה קטסטרופלי. הייתי בבית אחרי הפועל ת"א, כשאני שבור ולא רוצה לאמן כדורגל.
"אני סוגר עם בית"ר ירושלים ואלי טביב רוצה שאגיע. אחרי מסע שכנועים, סגרתי איתו ב-02:00 שאגיע לאימון. קמתי בבוקר ואין לי חשק לקום לאימון. שאין לי את היכולות להנהיג קבוצה. אני מודיע לו בבוקר שאני מצטער ולא מגיע. כמה חודשים לאחר מכן, אני יושב בבית ויש דרבי חיפאי כשמולנסטיין מאמן את מכבי חיפה. אני אומר לעצמי: הלוואי שהוא ינצח כדי שבטעות לא יפטרו אותו ויפנו אליי. לא רציתי שיפנו אליי".
גם כשאלישע היה במכבי פ"ת התפללת שלא יפסיד כדי שלא תגיע.
"זו אותה צרה וכל פעם שאני הולך למועדון כשאני מרגיש שאין לי את היכולות הנפשיות להנהיג את השחקנים, הכישלון הוא בטוח. הבטחתי לעצמי אחרי המקרים האלה שלא משנה, גם אם לא אאמן כדורגל בכלל, אקח קבוצה או נבחרת רק אם אני שלם עם הבחירה".
בחזרה למכבי חיפה.
"אמרתי להם: ‘קחו מאמן אחר ואגיע בתחילת השנה הבאה’. אמרו לי לא ושחייבים להגיע לפלייאוף העליון. אז העפלנו לפלייאוף, אבל הגעתי בתקופה שהסגל לא סגל, בחירת השחקנים הייתה רעה ובשוק המקומי שחקנים העדיפו ללכת למכבי ת"א או ב"ש כמו אצילי. כדורגל זה מומנטום: היום שחקנים יבחרו בסיטי ולא ביונייטד, אבל בעוד חמש שנים זה יכול להשתנות".
ידעת שעשית טעות שהלכת לשם?
"העפלנו לפלייאוף העליון, אבל לא הייתה לנו קבוצה שראויה לשם. כשאתה לא ראוי מבחינת היכולת, שם המועדון הוא לא רלוונטי. מה שחשוב בקבוצת כדורגל הוא אך ורק סגל השחקנים. מאמן טוב ייקח סגל שחקנים ששווה מקום רביעי למקום השני. מאמן רע ייקח סגל שחקנים של מקום רביעי למקום שביעי. מאמן סביר ישאיר את אותו הסגל במקום הרביעי. יש תלות מוחלטת בין סגל השחקנים למיקום שבו הקבוצה יכולה לסיים.
"לשם המועדון אין משמעות. כשלהפועל ת"א הייתה פעם קבוצה אדירה עם גרשון, טועמה, אבוקסיס, הולמאי ואוסטרץ אז הם לקחו אליפות. ואותו מועדון עם יותר קהל ירד ליגה בהמשך. מה שקובע הוא סגל השחקנים ורמת האימון שהקבוצה מקבלת".
כל כמה שנים יש לך איזשהי כותרת שתופסת כותרות, היום אתה חושב על זה יותר?
"מי שלא רוצה להשתפר וללכת קדימה, דורך במקום ואז הולך אחורה. בכל פן באישיות שלי או בתחום המקצועי, אני שואף להשתפר. ביום שאתה חושב שאתה יודע הכול, תיעלם מהר מאוד. אני עד היום קורא ספרי כדורגל, משתלם בחו"ל בכל הזדמנות שיוצאת לי ואף פעם אני לא חושב שאני יודע הכול. גם בפן המנטלי אני קורא ספרי עזר כדי להשתפר. שום דבר שקרה בעבר לא קרה במזיד או במכוון כדי לפגוע במישהו.
"פעם זו הייתה אמירה בצחוק ששמעתי שבתקשורת לא צחקו מזה. מבחינת אמוציות, אני לא יכול לאבד את האמוציות שלי וזה חלק ממני ומהתשוקה שלי לניצחון. אני לא מחפש להיות מישהו אחר, לעולם נשאר אני".
בשנה שעברה בכית אחרי ההישג הענק. נראה דמעות במשחק הראשון במשחקים האולימפיים?
"אי אפשר לתכנן דברים כאלה. אני לא שחקן קולנוע או תיאטרון ולא הייתי באיזשהי סדנה לצחוק. כל מה שקורה לי זה אותנטי וזה אני: לטוב ולרע".
אתה מתחיל להרגיש מיצוי בנבחרת? זה הטורניר האחרון או שאתה רואה את עצמך ממשיך?
"כרגע אני רואה את עצמי עושה עוד קדנציה. זה עוד אתגר להכשיר כמה שיותר שחקנים לנבחרת הבוגרת ולייצג את מדינת ישראל. אבל החיים נזילים וכדי שאני לא אמשיך בנבחרת זו צריכה להיות הצעה מרגשת מאוד. בסוף הכול זה עניין של אתגר וריגוש".
אתה מרגיש שעכשיו אתה אחראי על המורל הלאומי אחרי מה שקרה?
"בואו נשמור על פרופורציות וצניעות, ונצבור את הניצחון הראשון. אם עכשיו ספרד, צרפת וארגנטינה ישמעו שישראל היא זאת שתיקח מדליה, הן יצחקו עליה. יש לנו אחלה נבחרת ואני המאמין הכי גדול שלה: גם אם יחברו את ארגנטינה, ברזיל וצרפת ביחד, אאמין בזמן נתון שאנחנו יכולים לנצח. אבל כדי להשיג את הפנטזיה והחלום, נצטרך להגיע בשיא הצניעות, הדריכות והמיקוד. ולא לשכוח שאנחנו נבחרת ישראל: ביום שנתבלבל, אנחנו נקרוס וזה לא משנה באיזו רמה".
איך תשמור שהם לא יתבלבלו?
"זה התפקיד שלי: לשמור את הקבוצה שלי מפוקסת, מאוזנת, צנועה ומאומנת. עם מלא מלא תשוקה. זה מה שאעשה".
איזו תמונה אתה מדמיין בראש?
"יש 10,500 ספורטאים שיגיעו וכל אחד מדמיין את עצמו על הפודיום עם מדליה. אז אני לא שונה מכל אחד אחר".
בעוד 10 שנים, איזה טייטל נוסף יהיה לגיא לוזון ברזומה?
"הנבואה אתה יודע למי היא ניתנה. אני שואף להיות עם נבחרת ישראל במונדיאל או ביורו".