יש אגדה אורבנית, שהפכה לדעה מקובלת, לפיה רוברטו באג'ו היה השחקן האיטלקי הטוב ביותר במונדיאל 1994, שסחב את הנבחרת על גבו עד הגמר. בפועל, אלה שטויות, ואם אתם לא מאמינים – פשוט תראו את המשחקים במלואם. באג'ו הפגין יכולת ירודה לפני 30 שנה בארצות הברית, והיה חלש במיוחד בשמינית הגמר מול ניגריה וברבע הגמר מול ספרד. אלא מה? הוא הבקיע שערים מאוחרים קריטיים בשני המפגשים האלה והפך לגיבור הלאומי האולטימטיבי.
איטליה הייתה בדרך החוצה מול הניגרים, פיגרה 1:0 בדקה ה-88, ועוד הייתה בנחיתות מספרית בגלל הרחקה שערורייתית ולא מוצדקת של ג'אנפרנקו זולה. רוברטו באג'ו, שבקושי עשה משהו מועיל עד אז, הגיח לכדור הרוחב של רוברטו מוסי, השווה ל-1:1, וכך ניצל הקמפיין של הכחולים. בהארכה הוא אף הרשית בפנדל אחרי הכשלה על אנטוניו בנאריבו ברחבה, וכך נקבעה התוצאה הסופית – 1:2 מצמד של באג'ו. לך תוכיח אחר כך שהוא היה הכי גרוע על המגרש.
נגד ספרד זה לא היה שוויון אלא שער ניצחון. שוב רוברטו באג'ו לא עשה כמעט כלום, בניגוד לרוב חבריו שנלחמו על המולדת. דינו באג'ו היה פנטסטי, ואף הבקיע את שער היתרון במחצית הראשונה, אבל חוסה אנטוניו קאמינרו השווה, והאדומים היו עדיפים במשך רוב הדקות. ואז, שוב בדקה ה-88, כאילו זה קסם שחוזר על עצמו, צץ האיש עם הצמה וכבש שער מבריק כדי להעלות את הכחולים לחצי הגמר. ושוב – לך תספר שזו הייתה הפעולה הנורמלית היחידה שלו על הדשא.
רוברטו באג'ו (רויטרס)אפשר לטעון – מה זה משנה, בעצם? הכוכב התעלה ברגע האמת, סידר לנבחרתו ניצחון, וזה מה שקובע. יש בכך מידה לא מבוטלת של צדק, במיוחד אם מדובר בחלוץ מרכזי שתפקידו העיקרי הוא לשים כדורים ברשת. אם אנו עוסקים בשחקן שאמור לבנות את המשחק ונכשל בכך, אז יש לו אשמה מרכזית בכך שהנבחרת שלו זקוקה לנס כדי לשרוד. לו היה משחק טוב יותר, סביר שהמשחק היה מוכרע לטובתו מוקדם יותר.
אגב, רוברטו באג'ו הראה זאת בעצמם בחצי הגמר מול בולגריה, שהיה משחקו הטוב היחיד בטורניר. הוא כבש אז פעמיים במחצית הראשונה, וגם היה מעורב במהלכים חיוביים רבים. היה כיף לראות אותו באותו, והוא באמת היה השחקן המצטיין, אבל היה לכך טעם לוואי חמוץ, כי ההופעה הזו קיבעה את הנרטיב לפיו הוא היה מעל כולם באיטליה – וכך נגרם עוול עצום לכל יתר שחקני ההרכב שתרומתם הייתה גדולה פי כמה.
במקרה של נבחרת אנגליה הנוכחית, זה לא המצב, כי כל שחקניה היו חלשים אתמול, ולמעשה מהלך כל יורו 2024 עד כה. הגיע לחבורה של גארת’ סאות’גייט להפסיד לסלובקיה בשמינית הגמר ולהיות מודחת, ולג'וד בלינגהאם הייתה אשמה לא מבוטלת בכך. הוא גילה יכולה ירודה אמש, ולא מילא אפילו קצת את תפקידו כעושה משחק. אף אחד לא עשה את המשחק של אנגליה, וברוב המהלכים השחקנים עדיין נראו כמו אוסף כדורגלנים שפגשו זה את זה לראשונה, ולא ממש יודעים מה הם אמורים לעשות ביחד.
שער ענק, אבל משחק חלש. בלינגהאם (רויטרס)במחצית הראשונה לא הייתה אף בעיטה למסגרת, בעוד הסלובקים דווקא הנדסו כמה מהלכים חיוביים, ניצלו טעויות בעורף האנגלי וכבשו שער מצוין. בלינגהאם לא שלח אף מסירת עומק ראויה, ולעתים נגרר להגבהות סתמיות לידיו של השוער מרטין דובראבקה – ואלה פעולות שהוא לא נוטה לעשות בדרך כלל. בקיצור, זה היה מופע עגום, וברשתות החברתיות פורסמו אינספור פוסטים שדרשו לספסל אותו.
סאות’גייט לא מקשיב לדעות של פרשני כורסה, בוודאי לא במהלך המשחקים. יש למאמן אנגליה המון חסרונות, ואחרי שדיבר ברצינות על היעדר תחליף לקלווין פיליפס כסיבה לכושר הלקוי התעוררו ספקות גדולים ביותר לגבי התאמתו לתפקיד, אבל הוא ממש לא מטומטם. הוא יודע שעל בלינגהאם אסור לוותר בשום אופן, והוא חייב להיות על המגרש בדקות המכריעות, גם כאשר יכולתו לא עונה על הציפיות. כי הוא ווינר עם קבלות ברמה הגבוהה ביותר.
ווינר שאסור לוותר עליו. בלינגהאם (רויטרס)הביטחון העצמי של בלינגהאם לא יודע גבול, וקור הרוח שלו מפליא. קל לשכוח שמדובר בשחקן צעיר מאוד, שחגג רק שלשום את יום הולדתו ה-21. בלתי נתפס שהוא צעיר בעשור שלם מהקפטן הארי קיין, ששמח לחקות אתמול את החגיגה שלו. בלינגהאם הוא שחקן שמסוגל לנצח עבור ריאל מדריד את ברצלונה בקלאסיקו בזמן פציעות בעונת הבכורה שלו בליגה הספרדית. לא פעם אחת, אלא פעמיים.
זה שחקן שכבש את שער הניצחון במשחק הבכורה שלו במדי ריאל בליגת האלופות, מול אוניון ברלין. גם את חטאפה הוא ניצח בזמן פציעות, אבל זה מרגיש זניח בהשוואה להישגים האחרים. אם קיין מביא לנבחרת את הספקות לגבי יכולתו לזכות אי פעם בתואר קבוצתי, בלינגהאם תורם בדיוק את ההיפך – זה הבחור שזכה באליפות ספרד ובצ'מפיונס, ועוד הותיר רושם שלא נדרש לשם כך מאמץ מיוחד. זה בא לו בטבעיות.
ביטחון עצמי שלא יודע גבול. בלינגהאם מתעופף (רויטרס)את השחקן הזה אתה רוצה על המגרש כאשר אתה עם הגב אל הקיר. עבור סאות’גייט היה זה המשחק מספר 99 כמאמן אנגליה, והסתמן שהוא היה אמור להיות האחרון. הוא בהה בשחקניו לא מסוגלים להגיע למצבי הבקעה, והמתין עם השינויים. איפשהו באמצע המחצית השנייה, נכנס סוף סוף קול פאלמר, ובוקאיו סאקה עבר לעמדת המגן השמאלי. בדקה ה-84 נשלח למערכה אברצ'י אזה כדי לעשות בלגן, אך זה הרגיש מאוחר מדי. אייבן טוני נכנס בדקה ה-94, וזו כבר הייתה פעולה מעולם הביזאר. מה הוא יכול לעשות בשתי דקות שנותרו לתום זמן הפציעות ולשריקת הסיום?
ואז סידר בליגנהאם לטוני עוד 30 דקות על הדשא, ולסאות’גייט את המשחק מספר 100 נגד שווייץ. הרגע הזה, בו הגיע במספרת לכדור שטייל באופן מקרי למדי ברחבה אחרי זריקת חוץ נואשת, נכנס באופן מיידי לפנתיאון. אז מה אם זה היה רק בשמינית גמר? השער הזה יככב ברשימת הביצועים הגדולים בתולדות אליפות אירופה – לצד מרקו ואן באסטן בגמר יורו 1988, לצד דויד טרזגה בגמר יורו 2000. השילוב של התזמון עם האיכות בלתי נתפס. “who else” שאל בלינגהאם מיד אחרי שהבקיע. ובאמת, מי עוד מסוגל לעשות את זה?
"Who Else?". ג'וד בלינגהאם עם החגיגה המפורסמת (רויטרס)גם הבמה הייתה מיוחדת עבורו. חודש אחרי שניצח את האקסית בורוסיה דורטמונד בגמר ליגת האלופות, הגיע בלינגהאם לביתה של היריבה האזורית הגדולה שאלקה בגלזנקירשן. הוא שיחק שם פעמיים במדים הצהובים-שחורים, בישל לארלינג הולאנד ב-0:4 ב-2021, אבל הביקור הקודם הסתיים ב-2:2 מאכזב. הפעם הוא לבש לבן, אבל היריבה סלובקיה היתה בכחול, ועוד כמעט בדיוק בגוונים של שאלקה. להפסיד למישהו שלובש את זה באצטדיון הזה? עבור כדורגלן שמזוהה עם דורטמונד זה עלבון מיוחד אפילו יותר. הנה לכם עוד סיבה טובה לעשות את המספרת.
העניין הוא כי האצטדיון של שאלקה הוא הכי פחות נגיש בטורניר מבחינת המיקום והתחבורה הציבורית – וכל מי שביקר בו טוען שכלל לא היה אמור להיכלל ברשימה. העומסים אחרי משחקים בלתי נסבלים, ואפשר להבין מדוע היו אוהדי אנגליה מתוסכלים ומיואשים שבחרו לנטוש את היציעים לפני שריקת הסיום ולהימנע מהדוחק. גם הבעיטה ששלח דקלאן רייס לעמוד לא שכנעה אותם שמשהו יכול להשתנות. נהפוך הוא – זה היה סימן מלמעלה ששום דבר כבר לא ייכנס. הם לא סמכו על בלינגהאם, וחבל שכך. הם יצטערו את ההחלטה שלהם עוד הרבה מאוד זמן.
ג'וד בלינגהאם ודקלן רייס (רויטרס)יש להניח שאף אחד לא יעשה את השגיאה הזו יותר כשקשר ריאל נמצא על המגרש. אפשר לשנות במילון את המונח "פרגי טיים" ל"ג'וד טיים". אגב, זה אפילו לא היה שער השוויון הראשון שלו השנה במדי הנבחרת בדקה ה-95. הוא כבר עשה את זה מול בלגיה בוומבלי במרץ. זה היה משחק ידידות, אז אנשים לא ממש שמו לב. את מה שקרה אתמול יזכרו גם בעוד 100 שנה, אם כדור הארץ ישרוד עד אז. זה יהיה נכון אפילו אם אנגליה תודח ברבע הגמר בידי נבחרת שווייצרית, שמציגה יכולות ארגון טקטי גבוהות הרבה יותר ממנה.
כל זה לא משנה את העובדה כי הוא הפגין יכולת ירודה אתמול. אפשר, כמובן, לבנות על נסים גם בהמשך ולקוות כי בלינגהאם יסחב את אנגליה כמו שרוברטו באג'ו "סחב" לכאורה את איטליה ב-1994, אבל אולי השער הזה ישחרר את המעצור בנבחרת המוכשרת הזו, שאמורה להציג כדורגל משובח הרבה יותר. זו היתה המטרה לפני הטורניר, והעובדה כי רובם המוחלט של האוהדים הניטרלים מתעבים את הנבחרת של סאות’גייט היא בגלל שהכדורגל שלה עלוב ומביך – ביחס לעצמו, וביחס למה שצריך להיות.
גארת’ סאות’גייט (רויטרס)מכיוון שבלינגהאם ימשיך להיות מספר 10, לא רק לפי מה כתוב על החולצה אלא גם בעמדתו על המגרש, חיוני ביותר שהוא יחליף את הדיסקט. הוא יודע טוב מכולם עד כמה המשחק אתמול היה גרוע מבחינתו עד הדקה ה-95. הוא ביקורתי כלפי עצמו, ומבין שהשאיפה צריכה להיות לשחק ברמה אחרת לגמרי, גם אם המערך סביבו מוגבל. עם סאות’גייט או בלעדיו, בלינגהאם מסוגל להרבה יותר.
לו רוברטו באג'ו היה מציג את היכולת המיטבית שלו (וגם לו היה כשיר באמת לשחק בגמר), איטליה הייתה מניפה את גביע העולם לפני 30 שנה. אם הרגע המטורף של בלינגהאם יגרום לו לפרוח מעכשיו והלאה, הסיכוי של אנגליה לשבור את הבצורת ולזכות סוף כל סוף במדליות הזהב באליפות אירופה יהיה גבוה הרבה יותר.
בכל מקרה, אם יספרו לכם בעוד 30 שנה שהוא היה השחקן המצטיין במגרש במשחק מול סלובקיה, אל תאמינו. כי זה פשוט לא נכון באופן קיצוני.