מי תיאר לעצמו שאחרי עונת הקורונה ההזויה, תגיע תוך שנים בודדות עוד עונה משונה, מאתגרת ויוצאת דופן? בצל ה-7.10 הנורא והמלחמה שנכפתה על מדינת ישראל מול ארגון הטרור חמאס, גם הספורט והכדורסל המקומי חזרו בהדרגה לאולמות. ושוב, כמו אז בעונת הקורונה ההיא, גם את זו מכבי תל אביב סיימה כאלופת המדינה.
בשחזור סדרת הגמר המותחת מהשנה שעברה, הצהובים שוב רשמו 1:2 על היריבה העירונית, שמחכה לצלחת מאז שנת 1969 ותמשיך לעשות זאת לפחות לעוד שנה אחת, כשעבור החבורה המאושרת מיד אליהו זוהי האליפות ה-57 בתולדותיה, השישית בשבע השנים האחרונות. בדומה לעונה שעברה, גם כאן מכבי הפגינה דומיננטיות גדולה כמעט לאורך העונה כולה.
העונה הנוכחית הייתה מתישה במיוחד עבור האלופה, שבשל המלחמה גם לא אירחה בביתה את משחקי היורוליג (למעט הראשון מול פרטיזן בלגרד), במה שהביא אותה לאינספור טיסות הלוך-חזור מישראל ולישראל. במהלכה היא גם עברה משבר לא פשוט עם השחקנים הזרים, כשגם לישראלים היה קושי רציני להיות הרחק מהמשפחות בזמן שמדינת ישראל הופצצה ברקטות, ולצערנו עדיין גם בזמן כתיבת שורות אלה.
כזכור, אי שם בחודש דצמבר, עדיין בשיא המלחמה אפשר לומר, קוצץ השכר לזרי האלופה, שבמחאה סירבו להגיע למשחקי הליגה בישראל ומכבי עלתה מול הפועל חיפה והפועל באר שבע עם שחקנים כחול-לבן בלבד. בהמשך, הצדדים הגיעו לעמק השווה מבחינה כספית וגם האלופה עלתה אל הפרקט במשחק מול הפועל עפולה עם שחקניה הזרים.
כידוע, לוח הזמנים של האלופה השתבש לגמרי בשל המצב והמחזור הראשון התקיים רק ב-22.1, אז הצהובים הפסידו בהיכל מנורה לקריית אתא ונראה היה שהם הולכים להתקשות לא מעט מול קבוצות הליגה השונות. פתיחת הליגה נדחתה ומכבי עלתה על הפרקט לראשונה רק ב-11.12, אז פירקה בחוץ את בני הרצליה לעיני 1,000 צופים ביציעים וטקס הדלקת נרות מרגש שנערך טרם הג’אמפ בול.
המשחקים נמשכו, ולאט לאט מכבי התחילה להתרגל לחיים החדשים שלה אפשר לומר. משחק חוץ ביורוליג או ‘בית’ בסרביה ואז שוב רצף בזירה המקומית. ההפסד ההוא לקריית אתא היה השלישי ומאז האלופה יצאה לריצה אדירה של 18 ניצחונות. במקביל לרצף צנוע יותר במפעל הבכיר של האירופה, החבורה של קטש פירקה את כולן בזירה המקומית.
ניצחון גדול בדרבי 78:95 (11.2) שלמעשה החזיר את הצהובים עוד יותר למסלול, בדרך האלופה גם חגגה מול ירושלים (בבית ובחוץ) קריית אתא, גליל עליון, ולמעשה נגד כל קבוצה שעמדה בדרכה. רומן סורקין הפך, או יותר נכון נשאר, בלתי עציר. לורנזו בראון ו-ווייד בולדווין קלעו בכל פעם שרק ניסו, וגם חסיאל ריברו השאיר את היריבות בלי יותר מדי תשובות עבורו בצבע.
מכבי תפסה פיקוד על המקום הראשון ואילו הפועל בינתיים הלכה ודעיכה, כשהפער מהמקום הראשון לשני רק גדל, וכולנו ראינו בשנה שעברה כמה הייתה קריטית הביתיות, ואיזו השפעה הייתה לה על גורל האליפות. בכל אופן, הרצף הזה נמשך עד להפסד להפועל חולון, בו הצהובים היו עם הראש אך ורק במשחק החמישי והמכריע מול פנאתינייקוס.
למעשה רק בתחילת חודש מאי החניכים של קטש ירדו מנוצחים מהפרקט, אך ידעו שהם לא צריכים להוציא יותר מדי אנרגיות בבית העליון כדי לשמור על הפסגה עד לתום העונה. אז מכבי הודחה ברבע הגמר מול פאו ואז גם הפסידה בגמר הגביע להפועל ירושלים, בדיוק כמו בעונה הקודמת. בתווך הכוכב הגדול בולדווין שוב נפצע והיה נראה שהנה, מכבי בלי ווייד היא קבוצה הרבה יותר פגיעה, אם היא הפסידה גביע, היא בהחלט יכולה גם לאבד את האליפות.
הניצחון האחרון בדרבי במסגרת הבית העליון הבטיח סופית את הביתיות, כשבין לבין גם היו לה עוד שני משחקים חסרי חשיבות אותם היא ניצחה, ואז מכבי התפנתה לפרק את נס ציונה עם 0:3 קליל בסדרת רבע הגמר. אגב, את העונה הסדירה החבורה של קטש סיימה במאזן מרשים, בטח בעונה כזו, של 25 ניצחונות מול ארבעה הפסדים בלבד.
בחצי הגמר הסיפור כבר היה שונה בתכלית, הפועל ירושלים שסיימה במקום ה-4 והקשתה מעט יותר את העסק עבור הצהובים. במשחק הראשון בהיכל מנורה זה כבר הרגיש ששוב תסריט הגביע יכול לחזור, אבל בונזי קולסון שקצת יצא מאיזון בשל לידת הבת בסוף החודש שעבר, חזר ולקח אחריות במאני טיים, ויחד עם תמיר בלאט, רומן סורקין וחסיאל ריברו, מכבי השיגה את היתרון.
במשחק השני בהיכל פיס ארנה – סורקין, שנבחר בין היתר גם ל-MVP של הליגה, שוב היה מעל כולם עם דאבל-דאבל מפלצתי שנתן למכבי את ניצחון החוץ היקר והכרטיס לגמר מול היריבה העירונית, שמצדה עשתה מהפך מול קריית אתא. ושוב בסדרה הקובעת, אדום מול צהוב.
המשחק הראשון היה צמוד ומכבי התעלתה ברבע הרביעי, במשחק השני הפועל טרפה את הפרקט מהפתיחה ולא השאירה למכבי שום סיכוי לחגוג בהיכל קבוצת שלמה, ושוב במשחק השלישי והקובע החבורה של עודד קטש הצליחה להשיג את הניצחון היוקרתי והמיוחל.
בסיום, בדומה לעונה שעברה, גם כאן הביתיות והניסיון עשו את שלהם, והאליפות גם העונה, שהייתה באמת יוצאת דופן ומאתגרת במיוחד עבור כולם, נשארה בהיכל מנורה מבטחים אצל שמעון מזרחי. אגב, היו”ר הוותיק של הצהובים חגג את האליפות ה-40 שלו מאז הגיע למועדון התל אביבי אי שם בשנת 1969, אותה שנה אגב בה הפועל השיגה את האליפות האחרונה שלה.