משחקי ניהול: הכל לקראת מכבי ת"א נגד ירושלים

חמישה מפגשים נערכו בין הפועל ירושלים ומכבי תל אביב השנה, בשלושה ניצחה אלופת המדינה ובשניים ניצחה מחזיקת הגביע. הערב (רביעי, 21:00) הקבוצות תיפגשנה בפעם השישית ועל המוקד חצי גמר הפלייאוף של ליגת העל. עודד קטש וחניכיו ניצחו את הקבוצה מהבירה בכל המפגשים שנערכו במסגרת העונה הסדירה בליגת העל, מנגד הירושלמים של יונתן אלון ניצחו את הצהובים בשני משחקי גמר - גמר גביע ווינר וגמר גביע המדינה. הערב יתחיל להיכתב לו פרק נוסף ביריבות היוקרתית של הכדורסל הישראלי והפרק הנוכחי יהיה בסימן הניהול. 

מבוא

המבוא יספר על מפגשים שבמידה רבה היו מאוד זהים האחד לשני. בניצחונותיה של מכבי תל אביב, גם אם התוצאה הסופית לא בדיוק רמזה על כך, הצהובים די שלטו ללא עוררין. המשחק השלישי שהיה לאחר גמר הגביע הסתיים בתבוסה מהדהדת לירושלמים, אבל כאמור שלושת המשחקים של העונה הסדירה (שני הסיבובים והבית העליון) היו במידה רבה במעמד צד אחד. מה לגבי מעמדי הגמר? הם גם כן היו דומים האחד לשני, אלופת המדינה הייתה יותר דומיננטית, אך עדיין התחושה במחצית של אנשי המועדון הייתה כי היו צריכים לדעת 'להרוג' את המשחק. במקום זאת, מה שקרה היה שהירושלמים עלו למחצית השנייה כאילו יצאו מלוע של תותח והסוף כבר ידוע. 

המשותף אגב לכל ההפסדים של מכבי תל אביב להפועל ירושלים, הוא היעדרו של ווייד בולדווין או היעדרו. בגמר גביע ווינר החל לו אותו אירוע אסטרטגי (גב שנתפס), שהשפיע במידה רבה מאוד בכל כך הרבה רבדים שעל כל אחד ואחד מהם עודד קטש וחניכיו הצליחו להתעלות, ולגמר הגביע אלופת המדינה עלתה ללא בולדווין, שכזכור קרע את שריר הירך האחורי בסדרת הפלייאוף של היורוליג מול פנאתינייקוס. גם הפעם דומיננטיות נענתה במחצית השנייה באגרסיביות ירושלמית שהייתה שווה ניצחון ותואר, ומה משותף לניצחונות הירושלמים מעבר לחסרונו של בולדווין? המאמן שעל הקווים, כי הרי אין זה סוד שיונתן אלון הביא את ירושלים לשחק הכי קרוב לדרך בה שיחקה בעידן של אלכסנדר דז'יקיץ'. 

ווייד בולדווין (שחר גרוס)

משחקי ניהול וצמיחה

אפשר לדון רבות על משחק הפנים ועל היתרון שיש לצהובים בסייז ובעמדות 4-5, אך מנגד לאדומים-לבנים בעומק בגזרת הפורוורדים שחולשים על עמדות 3-4 ושיכולים לזלוג ולשמור גם על גארדים. כשם שקרה בגמר גביע המדינה, ההגנה שהייתה על הקו האחורי היא זו שהכריעה בסופו של דבר ואין ספק שהצהובים-כחולים למדו וצמחו מאירועי גמר הגביע. כזכור, באותו המשחק אלופת המדינה בחרה ללכת עם אנטוניוס קליבלנד, שבין היתר היה האיש המיוחד שלה למשימות הגנתיות. בכל זאת, ידיים ארוכות, מנסה לגעת כמעט בכל כדור, אתלט ויכול לעשות עוד כמה וכמה דברים, אך הרגליים הטריות והאגרסיביות שלורנזו בראון פגש מחד, וההגנה הגבוהה והיציאה של הגבוה לכיוונו של תמיר בלאט בכדי למנוע את הקליעה לשלוש ואת זווית המסירה, הבהירו עד כמה היה חסר למכבי תל אביב מוביל כדור נוסף. 

כאן נכנס לו תומאסון, בדיוק כאן, כי על כל מעלותיו של קליבלנד והן רבות והן בהחלט קיימות, הוא לא בדיוק מוביל כדור יוצר נוסף כמו תומאסון. בקלות הצהובים יכלו להתעקש על קליבלנד ובהחלט היה אפשר להבין מאיזה מקום זה מגיע, בין שהיררכי ובין שמדברים במונחים של מי שעשה גם כמה דברים טובים מאוד בסדרת הפלייאוף של היורוליג. כך שהחשיבה כאן בראש ובראשונה היא אסטרטגית, היא זיהוי של מוקש אפשרי ותגובה שיכולה בהחלט לעשות את כל ההבדל. חשוב לציין, כי אם הדבר לא היה ברור עד כה, שאם בולדווין כשיר הרי שאין כאן דיון בכלל בין קליבלנד לבין תומאסון. באשר לירושלים? גם כאן הבחירה מובנת ואפשר היה לבצע הערכה מושכלת שהייתה בהחלט מספקת הסבר לסיבה שבגינה העדיפו ללכת דווקא עם טרבור לייסי ולא עם ברינטון למאר. 

הראשון תחילה גדול יותר פיזית וכשרוצים ללכת ולהכאיב פיזית (כלומר לשחק אגרסיבי וחכם), הרי שהתשובה באשר לעם מי הולכים, בטח שבהיעדרו של ליוואי רנדולף שחסרונו מעלה בעיה מסוימת (נגיע אליה ממש עוד מעט), די פשוטה. למאר מביא עימו יכולת התקפית, אך הטיקט של הירושלמים כפי שהם נוהגים להתהדר בו ובצדק הוא ההגנה והאגרסיביות, כך שהבחירה כאן היא ברורה. יכול להיות שבסדרה מול מכבי יהיו לה פחות פתרונות התקפיים ויכולת לשים נקודות על הלוח בהיעדרו של רנדולף, אך עדיין יש לה את קאדין קרינגטון שיכול לשים נקודות על הלוח, וגם אם לא דרך ההתקפה הרי שירושלים מסוגלת לעשות את שלה דרך ההגנה.