מסיבות שיווקיות, אשר התועלת האמיתית שלהן לא לגמרי ברורה עד הסוף, החליטו באנגליה לנסות למחוק את כל ההיסטוריה לפני הקמת פרמייר ליג ב-1992. הנטיה לספור שיאים שתקפים רק ליישות שהוקמה לפני 32 שנה, למרות שבפועל התחרות לא שונה כלל בהשוואה למה שהיה קודם לכן, גובלת באבסורד. כך, למשל, אוהבים לפרסם את רשימות הכובשים המצטיינים בתולדות פרמייר ליג, אותה עדיין מוביל אלן שירר עם 260 כיבושים. ואולם, שירר דווקא הבקיע 283 פעמים בליגה האנגלית הבכירה. העניין הוא כי 23 השערים הראשונים במדי סאות’המפטון היו לפני 1992 ולכן הם פשוט לא נספרים יותר.
נשמע רע? זה יכול להיות גרוע הרבה יותר, כי כה הצהיר לפני שבוע מיקל ארטטה כאשר ארסנל רשמה את הניצחון מספר 27 שלה העונה: "27 ניצחונות בפרמייר ליג זה הכי הרבה ב-130 שנות קיומו של המועדון. זו לא התקדמות, זו היסטוריה". זה הרי משפט מעוות לחלוטין מבחינה לוגית, וממש לא בגלל שארסנל קיימת כבר 137 שנה, ואין טעם לנסות להצעיר אותה.
העניין הוא כי ארסנל השיגה 28 ניצחונות בעונת 1930/31 ו-29 ניצחונות בעונת 1970/71. אמנם נכון כי היו 42 מחזורים בעונות המדוברות, ולכן 28 ניצחונות אליהם טיפסו התותחנים העונה מהווה שיא כל הזמנים מבחינת הממוצע, אבל ארטטה לא התכוון לכך. הוא פשוט סופר מ-1992 ומערבב תוך כדי מורשת עתיקה הרבה יותר, בלי לשים לב שיוצאות מפיו שטויות. התודעה שלו מהונדסת, כמו תודעת רוב האוהדים שנולדו אל תוך המציאות של הפרמייר ליג.
התבלבל. ארטטה (רויטרס)את חובבי הכדורגל האותנטי, שלא מוכנים לזרוק את הנתונים ההיסטוריים לפח רק כי ב-32 השנים האחרונות עושים המועדונים יותר כסף, אי אפשר לאלף. הם למדו לא לקחת את השיאים המטופשים המגוונים ברצינות, ונוטים להתעלם מהם. אבל הנה לכם התפנית הגדולה – כאשר התקרבה מנצ'סטר סיטי לאליפות רביעית ברציפות, דאגו אנשי הפרמייר ליג להדגיש כי מדובר בשיא כל הזמנים, באמת ובתמים. הם רצו שכולם כולל כולם יידעו ויפנימו עד כמה ההישג הזה חסר תקדים. מעולם לא הייתה באנגליה קבוצה שנשארה בפסגה במשך 4 עונות. התכולים בהנהגת פפ גווארדיולה הם הראשונים אי פעם, וזה לא גימיק שיווקי.
למען האמת, אפילו מקרים של שלוש זכיות רצופות היו נדירים בהחלט. האדרספילד עשתה זאת ב-1924, 1925 ו-1926. ארסנל הלכה בעקבותיה ב-1932, 1933 ו-1934 עם שלושה מנג'רים שונים. ליברפול הייתה השלישית ב-1982, 1983 ו-1984. זה יכול היה לקרות קודם, כי הקבוצה של בוב פייזלי לקחה אליפויות גם ב-1976, 1977, 1979 ו-1980, אבל השושלת הזו הופרעה על ידי נוטינגהאם פורסט ב-1978 ואסטון וילה ב-1982. שתי הסנסציות, אגב, זכו בגביע האלופות מיד לאחר מכן. לבסוף, בעידן הפרמייר ליג עשתה זאת מנצ'סטר יונייטד פעמיים. אלכס פרגוסון הצעיד את השדים האדומים לפסגה ב-1999, 2000 ו-2001, ואז גם ב-2007, 2008 ו-2009.
אפילו הוא לא זכה בארבע אליפויות רצופות. פרגוסון (רויטרס)שם עידן השליטה שלהם נגמר, ובין 2009 ל-2018 התחלפה האלופה בכל שנה, בליגה שהוגדרה כתחרותית מאוד. יונייטד, צ'לסי, יונייטד, סיטי, יונייטד, סיטי, צ'לסי, לסטר, צ'לסי, סיטי. הגיוון לא היה מדהים, כמובן, למעט השועלים המופלאים של קלאודיו ראניירי, אבל המאבק בצמרת היה בלתי ניתן לחיזוי. זה לא המצב יותר, כי מי שמהמר נגד גווארדיולה בשנים האחרונות סופו לאכול את הכובע. כותב שורות אלה הלך על התחזית הזו בתחילת 2024, בתקווה שמשהו ישתנה העונה, אך לשווא.
הנחת העבודה הייתה כי התכולים יהיו שבעים מדי אחרי שזכו בטרבל המיוחל בעונה שעברה. פפ אפילו אישר זאת הלכה למעשה במסיבת העיתונאים אתמול, כאשר הודה כי הרגיש אחרי גמר ליגת האלופות לפני שנה כי לא נותרו עוד אתגרים. בשלהי 2023 אף היו עדויות לכך שהקבוצה נוטה לאבד את הריכוז ואת המוטיבציה. היא ספגה שערי שיוויון מאוחרים מאוד וסיימה ב-4:4 מול צ'לסי, 3:3 מול טוטנהאם ו-2:2 מול קריסטל פאלאס, שלא לדבר על ההפסד לאסטון וילה שפשוט מחצה את האלופה והתעלתה עליה בכל פרמטר, על אף שהתוצאה הסופית הייתה רק 0:1.
שבע מדי? פפ עם הגביע (רויטרס)אלא שהתברר כי ההפסד ההוא בווילה פארק בתחילת דצמבר היה האחרון של מנצ'סטר סיטי בליגה. ב-21 המחזורים האחרונים היא השיגה 18 ניצחונות ושלוש תוצאות תיקו מול צ'לסי, ליברפול וארסנל. כאשר נדרשה לנצח בכל תשעה המשחקים האחרונים כדי לשמור על הכתר, היא עשתה זאת, תוך שהיא כובשת 33 שערים. ואמנם נכון כי נדרשו מעידות של ארסנל וליברפול על מנת לדלג מעליהן למקום הראשון, אך בשורה התחתונה זה שוב היה אותו דבר. ארבע אליפויות רצופות, שש אליפויות בשבע השנים האחרונות. זו שליטה אבסולוטית, ובעוד האוהדים בתכלת צוהלים שוב, קל להרגיש כי חובבי הכדורגל בממלכה מרגישים שהעסק מיצה את עצמו. זה אפילו לא קרה אתמול. הסיפור הזה משעמם כבר מזמן. הוא לא מרגש בכלל.
זו עונה בה לברקוזן העיפה את באיירן מינכן מהפסגה אחרי 11 שנים רצופות, ואפילו שטוטגרט סיימה בסופו של דבר במקום השני לפני הבווארים. באיטליה כבר שכחו מעשור השליטה של יובנטוס, והאלופה מתחלפת עכשיו כל שנה. בספרד אף קבוצה לא הגנה על תואר האליפות מאז 2019. במצב הנוכחי, הפרמייר ליג מזכירה בעיקר את הליגה הצרפתית שנהרסה על ידי קטאר סן ז'רמן. באופן כלל לא מפתיע, גם מנצ'סטר סיטי שייכת למדינה מהמפרץ הפרסי. השייחים מאיחוד האמירויות מזרימים הון עתק, מצפצפים על החוקים, ואמורים לכאורה לעמוד לדין בגיל 115 מקרים של הפרת תקנות. בינתיים, אפילו אתמול הופיעו באצטדיונה הביתי פרסומות של הספונסור 8Xbet.com שאינו מורשה לפעול בבריטניה. הכל פרוץ.
בספרד אף קבוצה לא הגנה על התואר מ-2019. שחקני ריאל חוגגים אליפות (רויטרס)זו הבעיה המרכזית של הכדורגל האנגלי בעידן השליטה של מנצ'סטר סיטי. מבחינה מקצועית ספורטיבית, המועדון מנוהל ברמה הגבוהה ביותר. אחוז ההצלחה של בבחירת שחקני הרכש מרשים, ובכל מקרה לאף אחד לא אכפת כאשר שחקנים חדשים נכשלים כמו קלווין פיליפס – הרי התקציב לא מוגבל, והדבר היחיד שנהרס הוא הקריירה של פיליפס. שיטת המשחק של גווארדיולה יוצאת מהכלל. אפשר לאהוב או לשנוא אותה, אבל היא מביאה תוצאות, ועל הדרך הוא משביח את השחקנים ומסייע להם למצות את הפוטנציאל. והכוכבים עצמם? כאשר מסתכלים על כל אחד מהם בנפרד, הם פשוט כדורגלנים מהנים בחסד עליון.
איך אפשר לא לאהוב גאון כמו קווין דה בריינה, אחד המוסרים הטובים ביותר בתולדות הכדורגל? איך אפשר לא להתלהב מפיל פודן, שנבחר בצדק לשחקן המצטיין בפרמייר ליג? בזכות הצמד לרשת ווסטהאם אתמול, הוא הגיע ל-19 כיבושים בליגה העונה. בניכוי פנדלים, הוא הכובש השני בטיבו, בפיגור שער אחד בלבד מארלינג הולאנד, והנורבגי זכה בתואר מלך השערים בפעם השנייה ברציפות, ללא מאמץ מיוחד, ובעונה בה החמיץ לא מעט. הפספוסים האלה הביאו לא מעט לעג, אך בעיקר תרמו לו מבחינה תדמיתית, הפוך על הפוך – כי הרבה יותר קל לסמפט מישהו שאינו מכונה.
איך אפשר לא לאהוב אותו? דה בריינה (רויטרס)רודרי הוא הקשר האחורי הטוב בתבל כיום, ללא עוררין, וגם מתמחה על הדרך בכיבוש שערים מכריעים. לא במקרה מצא הספרדי את הרשת גם אתמול, כאשר הניצחון הוטל לרגע קט בספק. גם יושקו גבארדיול, הרכש הקרואטי המופלא שמסוגל להיות גם בלם וגם מגן שמאלי, הוכיח את עצמו לאחרונה כמבקיע בחסד. רובן דיאס מנהיג את ההגנה כהרגלו. ברנרדו סילבה הוא אמן רב גוני נפלא. ז'רמי דוקו הוא רכש פנומנלי שמשדרג את משחק האגפים ומוסיף למשחק מימדים חדשים. אדרסון הוא עילוי בין הקורות, וכאשר הוא לא זמין יש גם עילוי משנה בדמותו של סטפן אורטגה, שביצע במחזור הקודם את ההצלה הגורלית מבעיטה של סון הונג-מין ושמר על הניצחון מול טוטנהאם בלונדון. ואפשר להמשיך לשבח גם את כל היתר – ג'ון סטונס, חוליאן אלברס, קייל ווקר, נייתן אקה, מנואל אקאנג'י, אפילו מתיאו קובאצ'יץ' שלא בדיוק מלהיב, אך משתלב היטב במערך של פפ.
אפשר לסמפט כל אחד מהם בנפרד. אבל כקבוצה הם מעוררים בעיקר סלידה, כי מנצ'סטר סיטי חיסלה את התחרותיות בליגה שהייתה לא צפויה, ועשתה זאת באמצעים לא הוגנים, שהתאפשרו בגלל רגולטור שלא מסוגל (או אולי גם לא רוצה) לעשות את עבודתו כמו שצריך. אז יש הרבה בעיות גם בספרד, גרמניה ואיטליה, אך נכון לעכשיו אלה ליגות אטרקטיביות יותר מבחינת הצופה הנייטרלי. זה עשוי להיות המצב גם בעונה הבאה, אלא אם המוטיבציה של השחקנים בתכלת בכל זאת תרד אחרי כל התארים. זו התקווה, כי נכון לעכשיו כולם נגד מנצ'סטר סיטי – ומנצ'סטר סיטי עדיין מנצחת.
סיטי אלופת אנגליה, שוב (רויטרס)