בשנת 2007, בתאונת מעבורת בתאילנד, נפצע קשה אדם ברדיצ’בסקי ואיבד את רגלו שנתקעה במנוע המעבורת ולאחר מכן נקטעה. 16 שנה אחרי, עבר ברדיצ’בסקי טראומה נוספת כשניצל מטבח 7 באקטובר כתושב ניר יצחק שבעוטף עזה.
ברדיצ’בסקי החל להתאמן בטניס כיסאות גלגלים בשנת 2013 והספיק לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים בריו ובטוקיו. הוא זכה בתואר אלוף ישראל מספר שנים ברציפות כשבשיאו דורג במקום ה-20 בעולם.
בבוקר 7 באוקטובר, התעורר ברדיצ’בסקי שנולד וגדל בניר יצחק ולו 3 ילדים בני 6,8 ו-10, יחד עם אשתו לקול האזעקות ותוך כדי שהוא לוקח את כיסא הגלגלים שלו והפרוטזה, הם נכנסו לממ”ד. אחרי מספר דקות התחיל ברדיצ’בסקי להבין שלא מדובר באירוע רגיל. הוא לקח מספר סכינים מהמטבח והתחיל לתצפת על החלונות בביתו.
אדם, ספר מה עברתם באותו הבוקר.
”ב-6:30 התחילו האזעקות ונכנסנו כל המשפחה לממ”ד. אחרי כמה דקות התחלתי לפחד שזה משהו אחר. אף פעם זה לא היה נשמע כל כך אינטנסיבי, חשבתי שאם אני הולך לשמוע יריות של קלאצ’ניקוב, זה הסימן שלי לדעת שמשהו אחר קורה, שהסיוט שחשבנו שעלול לקרות, לפני הקמת המכשול התת קרקעי, באמת מתרחש. בשלב מסוים התחלנו באמת לשמוע את היריות. באותו רגע חשבתי שתוקפים אותנו מכל מקום ושיש מלחמה כוללת בישראל, הסתכלתי קצת מהחלונות לראות מה קורה, ואז התחילו ההתכתבויות בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, כיתת הכוננות הפסיקה להגיב ובעצם ישבנו וחיכינו לגרוע מכל”.
“באיזשהו שלב שמעתי לפי הדיווחים בוואטסאפ שהמחבלים מתקרבים לשכונה שלנו ואמרתי לילדים שהמחבלים הולכים לנסות להיכנס אלינו ושאני אחזיק את הדלת ולא אתן להם להיכנס. ביקשתי מהם לשבת מתחת למיטות ולהיות בשקט. סביב אחר הצהריים, הירי התגבר והבנו שהגיעו כוחות צבאיים. אחותי שלחה לי תמונה שלהם מהבית של ההורים שלי ואז התחילה תקווה שאולי נצא מזה בחיים. בשעה 21:00 קיבלנו הוראה לצאת ולהגיע לגנים, שם היו כל האנשים בקיבוץ. בהתחלה פחדנו שהמחבלים השתלטו על קבוצת הוואטסאפ ורק כשהבנו שזה אמיתי התפנינו לגנים”.
מה רואים בקיבוץ בשלב הזה?
”אצלנו למזלנו הרב, בגלל הטנקיסטיות שעצרו הרבה מחבלים שהיו בדרך אלינו, למזלנו לא ראינו יותר מדי, גם כי יצאנו בחושך. היינו עוד יומיים בגנים שהיו המרחב המוגן ורק כשהוציאו אותנו באוטובוסים ראינו את כל הכביש המפויח ורכבים שרופים וירויים”.
בניר יצחק נהרגו 7 חברי קיבוץ ו-3 נחטפו. איך מצליחים לתווך דבר כזה לילדים כל כך צעירים?
”עם כמה שאנחנו חווינו את זה, יש קיבוצים אחרים שחוו את זה בצורה קשה עוד יותר. לנו עוד היה מזל שלא שרפו לנו את הבית ושלא ראינו את המחבלים בעיניים, אבל כמובן שזה עדיין טראומתי מאוד. אחרי שפינו אותנו לאילת, לילדים היו יירוטים מעל הראש. לזה הם כבר ‘רגילים’. באותה הנקודה הבנו שאנחנו צריכים לתת להם משהו אחר והחלטנו לטוס ליוסטון בארצות הברית, להתאוורר. הקהילה היהודית עזרה לנו שם ונתנה לנו את הכל כדי להשתקם, לא יכולתי לצאת לתחרויות ולהשאיר פה את המשפחה אז גם זה היה שיקול”.
אחרי כל מה שעברתם, בתור אחד שנולד וגדל בעוטף, אתה חושב שתחזרו לגור שם?
“אני מאמין שנחזור לגור בעוטף, לא השנה אבל בהמשך, ברור שזה תלוי במה יקרה צבאית אבל אני מאמין ומרגיש שזה הבית”.
לפני אוקטובר היית מדורג במקום ה-20 בעולם. אחרי האסון עצרת את האימונים והתחרויות ואיבדת לא מעט ניקוד לקראת הקריטריון לפריז, הצלחת בכלל לחשוב על ספורט?
”כשיצאנו מהקיבוץ לא לקחתי איתי שום ציוד ספורט. הצבא בעזרת החבר’ה בוועד הפראלימפי הצליח להביא לי כל מיני דברים מהבית שאני אוכל להמשיך להתאמן באילת. בהמשך חזרתי מידי פעם לראות מה המצב בקיבוץ, הבית עצמו לא נפגע, להורים שלי שברו את הבית אבל חוץ מזה הכל בסדר”.
מאז נובמבר עשיתי 7 תחרויות, באנגליה, דרום אמריקה ובארצות הברית, יישרתי קו והחזרתי את הניקוד שאיבדתי וזה היה מאוד קשה, חסר לי עוד קצת ניקוד כדי להגיע לאזור הקריטריון לפריז, אני מאוד רוצה לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים. ברור שהביטחון של המשפחה חשוב יותר. אני לא עושה מילואים ולייצג את המדינה זה סוג של מילואים בשבילי. לייצג את ישראל היום מרגיש הרבה יותר שליחות. המטרה עכשיו זה להיות ב-40 הראשונים בעולם ולצעוד בטקס הפתיחה בפאריס עם דגל ישראל”.
מה המסר שלך אחרי הכל?
”שכולם יחזרו לבתים שלהם, שנרגיש ביטחון ושאף חייל לא ייהרג יותר”.