בגיל 37, חלוץ הפועל אום אל פאחם, דובב גבאי, לא עוצר. שבעה שערי ליגה יש לו העונה במדי הקבוצה של תומר קשטן, שהעפילה השבוע לפלייאוף העליון בתום עונה סדירה מורכבת ועם המון עליות וירידות.
בשקט בשקט, גבאי היה שחקן מוביל גם בהפועל ב"ש בה פרח יותר מכל וכמו כן גם בבית"ר ירושלים ובמכבי פ"ת, אבל התחושה היא שמדובר בסוג של פספוס. למרות זאת, הוא לא חושב ככה ובוחר להסתכל על הטוב ועל הדברים שכן השיג בקריירה.
זו כבר העונה החמישית בה גבאי לא נמצא בליגה הבכירה, דבר אשר מעלה תהיות לאור היכולת הטובה שלו, כשכעת, בראיון מיוחד למדור "לאומית במוקד", גבאי מדבר על הכול: מדוע הוא לא ברמות הגבוהות, התוכניות העתידיות, מתי יפרוש, לקיחת החלק בפודקאסט הפועל ב"ש ב-ONE, המטרה שעוד נותרה לו והקושי עם מות אביו שהשפיע על הקריירה שלו.
בעונה שעברה אום אל פאחם כיוונה לעלייה, השנה ויתרתם על זה מהר מאוד.
"כן, קרו המון דברים מתחילת השנה: בין אם זה מבחינת הסגל ובין אם אלו מאמנים שהיו פה והוחלפו. התחלנו עם אדהם האדיה, המשכנו עם ניר ברקוביץ' ובאמצע היו רביד גזל ומנחם קורצקי שהיו פה שני אימונים, אחרי זה הגיע תומר קשטן. בנוסף, היו שחקנים עם שמות ענקיים לליגה כמו סולומון דניאל, ריף מסיקה, קובי מור ומיקי ממן שאיבדנו בדרך. משהו לא צלח בקבוצה. הרבה דברים פגעו בנו".
איך אתה מסביר שאום אל פאחם לא מצליחה לעלות לליגת העל?
"בוא נחלק את זה לשניים: כשהגעתי לפה בקדנציה הראשונה, זו הייתה השנה הראשונה של המועדון בליגה הלאומית. היה המון קהל, היינו קבוצה טובה עם רצף של שישה ניצחונות ובינואר פירקו את הקבוצה ולא רצו באמת לעלות. בקדנציה הזאת חשבתי שזה יהיה קצת שונה. אבל זה מועדון לחוץ, שמתקבלות בו החלטות שלפעמים אני אוהב יותר או פחות, אבל זה לא ששואלים אותי. בסופו של דבר, אם נוציא את תחילת העונה, תומר ייצב את הקבוצה בצורה מטורפת עם שמות פחות נוצצים. פלייאוף עליון זה באמת הישג לאור מה שקרה השנה".
קהל יש, כסף יש, איך קבוצות כמו בני ריינה ונס ציונה עלו, ואום אל פאחם לא?
"הקהל העונה לא מגיע בכמויות שאני רגיל. אולי זה בגלל האכזבה מהשנה הקודמת, אחרי הסגל האדיר שהיה פה, שלא היה לאף קבוצה חוץ מהגדולות שהיו בלאומית. הם לא הצליחו לעלות בשנה שעברה ואולי זה מה שפגע באוהדים. כמה כתבות היו על ריינה בעונה שהם עלו? מי ציפה מהם? אולי היה שם שקט לשחקנים, שקט להנהלה ושקט מהקהל וזה עזר. פה זה מועדון שלטוב ולרע יש בו לחץ.
"זה אמנם לא תירוץ, אבל היום אין לאום אל פאחם קבוצה או סגל שיכולים להתמודד על העלייה. 99% מהשחקנים של טבריה לדוגמה אלו שחקנים עם קריירה יותר טובה בליגת העל מאשר בליגה הלאומית. אנחנו לא באמת מתקרבים לבני יהודה, ק"ש ואפילו לא ליפו מבחינת הסגל".
אז מה המטרות לפלייאוף העליון?
"להוכיח שאנחנו כן מתאימים להיות בפלייאוף העליון ובסוף כל אחד גם רוצה להשיג חוזה לעונה הבאה. אם קבוצה מליגת העל תרצה לקחת אותך בעונה הבאה, היא תמדוד אותך יותר במשחקי הפלייאוף העליון נגד ק"ש אם תשחק נגד ק"ש מאשר במשחקי הפלייאוף התחתון מול עפולה או שפרעם".
דיברת על חוזה לעונה הבאה, אתה רוצה חוזה לעונה הבאה?
"החלטתי שאני ממשיך לשחק, זה משהו שטבעי לי. בסוף יש לי חשק ואני מתלהב כמו ילד. אפשר לראות איך אני משתולל אחרי כל שער וכמה אני בטירוף על כדורגל. ביום שארגיש שאין לי מה לתרום, אזוז הצידה. אבל כשאני עדיין מגיע למהירות של מעל 34 קמ"ש, בעוד יש המון שחקנים בליגת העל שלא מגיעים למהירות הזאת ובטח לא בגיל 37, אז למה לי לפרוש? אני לא חושב לפרוש וטוב לי.
"מצד שני, זה יהיה תלוי בכמה דברים: איך ארגיש פיזית מבחינת קצבים, מה ההצעה שתהיה: לא רק באיזה מקום, אלא גם אם אקבל הצעה מקבוצה לבוא כבר כעוזר מאמן שלה ואם זה יהיה משהו ארוך טווח. אז אולי אגיד שאני עובר לפרק ב'. אני רוצה להמשיך לשחק בעונה הבאה וזאת המטרה. להגיד מה יהיה? אני לא יודע".
יש משהו שמעצבן בך בקטע טוב: המספרים שלך כ"כ טובים ומרגיש שוויתרת על הרמות הגבוהות מוקדם מדי.
"כשחתמתי בבית"ר ירושלים אבא שלי חלה בסרטן. כשהוא חלה, לא רציתי לשחק כדורגל, משהו בי כבה ולכדורגל לא הייתה משמעות מבחינתי. הייתי נוסע עם בוריס קליימן לאימונים ויושב במושב האחורי כדי לא לשבת לידו ולבכות. הייתי מגיע לאימונים, בוכה בשירותים ואושרי (דודאי, מנהל הקבוצה דאז) היה מגיע לחבק אותי כדי שאצא לאימון. השחקנים היו רואים אותי נכנס לאימון עם עיניים אדומות ושואלים אם לא ישנתי בלילה.
"אבא שלי נפטר בדיוק כשחתמתי בבני יהודה לשלוש עונות. אני יכול לספר לך, שכשחזרתי מהחתימה אמרתי לאשתי שאם אצליח לסיים את שלוש העונות הללו, אפרוש בסיומן. הכדורגל לא באמת היה שם מבחינתי: הייתי במקום מאוד חשוך ולא רציתי לשחק. התגלגלתי, עד שהגעתי לחדרה וגם שם זה לא התרומם מכל מיני סיבות. מצאתי את עצמי בגיל 32 בלי הצעה מליגת העל".
ואז מה עבר לך בראש?
"אתה עושה חושבים עם עצמך, אם אתה רוצה להמשיך לשחק כדורגל או לפרוש. פה קיבלתי את הסטירה, את הכאפה המצלצלת שבגיל 32 אני לא מוצא את עצמי. הרי מי רצתה אותי בליגה הלאומית באותה התקופה? אום אל פאחם, קבוצה שעלתה מליגה א' ולא איזו קבוצה שמועמדת לעלות לליגת העל. פה משהו השתנה וכנראה שהייתי צריך את הסטירה כדי להתעורר: יש שיגידו שהתעוררתי מאוחר אבל אני אומר שאני נהנה מכל רגע".
תסביר.
"בסוף אני עושה את מה שאני אוהב. באותה עונה הייתה לי הצעה לחתום בהפועל חיפה בינואר אצל חיים סילבס, אבל שבוע לפני כן קרעתי את השריר האחורי מול מכבי חיפה. זה היה חוסר מזל ונגמר סיפור ליגת העל. אני יכול לגלות לך היום שהייתה לי הצעה בינואר האחרון לחזור להפועל חדרה.
"בתוך הלב אמרתי לעצמי: ניצחתי. כי אם בגיל 37 חושבים שאתה עדיין מתאים לליגת העל, אז ניצחת. קרה? לא, כי ניסו (אביטן, המאמן דאז) עזב שבוע אחרי זה וגם אבו אלעם סירב לשחרר אותי. כל סיפור החיים שלי בכדורגל מגיל 28-29 הוא השתלשלות ממה שקרה עם אבא שלי ועד שקיבלתי את הסטירה".
עם כל מה שקרה, הקריירה שלך היא פספוס?
"לא. יש לי אח שקטן ממני בשנתיים וקוראים לי הוד. תמיד אחרי משחקים בליגה הלאומית, הוא אומר לי שאם הייתי עכשיו בן 24 ומציג את היכולת הזאת, הייתי מרוויח חצי מיליון אירו ומשחק בחו"ל. אז אני אומר לו שזה לא מעניין ואסביר לך למה ואיפה אני נמצא בחיים. אני מאוד קרוב לדת אז אני מאמין שכל המסלול שעברתי הוא המסלול הכי טוב בשבילי. אם הייתי משחק היום לדוגמה בחו"ל: מה זה היה נותן לי חוץ מעוד קצת כסף בבנק?
"אני שמח ממה שזכיתי לעשות ואני שמח תמיד על מה שהוא נתן לי לעשות. זה המקום שאני נמצא בו היום, אני שלם עם הקריירה שלי ומה שעשיתי בה ומקווה להמשיך לעשות את מה שאני עושה. להגיד עכשיו למה הלכתי לבית"ר ירושלים בדיוק בעונת האליפות של ב"ש דווקא אחרי 4.5 שנים? לא אעשה זאת. כנראה זה המסלול שהייתי צריך לעבור".
אבל מה הסוד ליכולת הטובה שאתה מציג בגיל 37?
"נס גלוי (צוחק)? אני חושב שזה עניין החשק, הרצון. העצבים אם אני מחמיץ או אם מישהו לא מסר לי. אתה יודע כמה מקרים היו לי ביפו בשנה שעברה כשנכנסתי לאיציק (ברוך, המאמן) ולמורדי (דדון, מנהל הקבוצה) וצעקתי? אבל ביום שהאש הזאת תדעך אני לא חושב שאשאר שחקן.
"חוץ מרפאלוב, כמה שחקנים יש עוד בגיל שלי? עזוב את ההשוואה בינינו בשיער, בכסף או בקבוצה. הוא הגיע מבלגיה ומבחינתו לבוא למכבי חיפה זה קל לו. הוא עושה דברם מדהימים, הוא ניצח בענק ואנחנו לא ברי השוואה. אני לא יודע עוד כמה עוד הוא מתכנן לשחק ואני לא יודע להגיד כמה אני. אבל כן כיף להיות מהמבוגרים שמצליחים להיראות עדיין בסדר או טוב כל אחד לפי ראות עיניו".
ומצד שני, במגרש אתה בן 47 מבחינת החשיבה,אומרים שאתה מעין מאמן שני.
"אני באמת מרגיש את זה. אתן לך דוגמה טרייה מהאימון: אחד השחקנים לא יצא עם רגל נכונה לספרינט והערתי לו. אז אפילו על דבר כזה, אני מסתכל. אני יכול למצוא את עצמי מדבר באמצע משחק עם שחקנים או שולח לשחקן הגנה הודעה קולית בה אני מסביר לו מה אני חושב. מאיפה זה בא? מהניסיון שלי, מהראייה שלי והמחשבה העתידית שלי שאני כן אשתלב בזה".
אז לאן זה באמת יוביל?
"יש לי מטרה עליונה, להיות מאמן בסופו של יום. אבל מבחינתי יש שלבים שאין לדלג עליהם: אני לא מאמין שאני אפרוש וישר אקח קבוצה. יש דרך וגם אם הייתי שחקן שמשחק ברמות הגבוהות עד גיל 38 עם דעה מוצקת, זה לא אומר שאהיה מאמן טוב ובטח לא בהתחלה. יש דרך שאני צריך לעבור, להיצמד למאמן מהטופ ולהיות איתו במינימום שלוש שנים.
"גם ללמוד וגם לתת את הזווית והראייה שלי. עשיתי את זה כמה פעמים גם בפודקאסט של ב"ש והרבה התחברו לרעיונות שלי. אני רוצה לעבוד עם מאמן, לתת לו את כל הכלים להצליח ושהוא ייתן לי את הכלים להיות מאמן ראשי בעתיד".
יש לך מישהו כזה?
"הדבר שהכי מגרה אותי היום הוא להיצמד לאליניב (ברדה) ולעבוד איתו. גם לחזור למועדון שאני הכי אוהב בעולם ושהוא בית בשבילי וגם לעבוד עם אליניב, שזה מישהו ששיחקתי איתו שנתיים, היה הקפטן שלי ואני סופר מעריך את מה שהוא עושה בתור מאמן. אליניב מבחינתי הוא הבן אדם שהייתי רוצה להיצמד אליו".
אקשה עליך, איך בב"ש מקבלים את הביקורת שאתה מעביר עליהם בפודקאסט ב-ONE?
"הרי על מי אני עושה פודקאסט? הפועל ב"ש: המועדון שנתן לי הכי הרבה והיה לי הכי כיף בו. אני צריך ברגעים שהם פחות טובים להגיד מה אני חושב. אליניב חבר שלי, מליקסון (שהיה עוזר המאמן) הוא מישהו שהייתי איתו בחו"ל בפגרה, מה יותר מזה. הרי אנחנו יודעים שהפועל ב"ש התחילה את העונה הרבה פחות טוב מהיום".
אז איך באמת זה עובר?
"הייתה לי שיחה עם ברדה בתחילת העונה וגם מליקסון היה אצלי בבית. שאלתי את מליקסון אם הם נפגעים ממני או משהו כזה, או קרה משהו בינינו שגרם לו להתאכזב. הוא ענה לי משהו שעשה לי כיף. הוא אמר שהוא לא כועס אפילו קצת, שיש אנשים בתקשורת שמחפשים את הרע ויכולים לרסק ושאני לא יכול להגיד שהם טובים אם הם מפסידים ולא נראים טוב.
"אמרתי לו שאם הוא חבר שלי הוא צריך להבין שאני לא אגיד שהקבוצה טובה כשהיא לא טובה. הוא אמר שכל עוד אני מכבד והביקורת עניינית ונכונה אז זה בסדר. בוא רגע נשים את הדברים בצד: הרי המטרה שלי היא שהפועל ב"ש תנצח כי אני רוצה להיות שם ביום מן הימים. גם אם אעשה פודקאסט או אסקר קבוצה כזו או אחרת, אדע להגיד את הדברים בצורה נכונה ועדינה ולא מתלהמת או כזו שמרסקת קבוצה או שחקן. אני מאמין שיש נפש ובן אדם לפני אותו שחקן, מאמן או בעלים".
דיברת על להיות מאמן, מה עם להיות בתקשורת?
"אני מאוד נהנה בתקשורת. כשאיציק כלפי (כתב ONE) פנה אליי בתחילת השנה דיברנו על פאנל של שלישייה ואגיע מדי פעם, בימים שאין לי אימונים כסוג של תפקיד אורח. אבל אחרי פרק או שניים, הבנו שיש בינינו חיבור מדהים ושזה כן משהו שמתאים לי. אני חושב שזו כן נישה שאני מתחבר אליה, משהו שאני כן חושב עליו עתידית ולא משהו שאני שם בצד ואומר שזה לא מעניין אותי. זה גם משהו שאני יכול לעבוד בו וכיף לי מאוד בזה".
מרגיש לי שלא הייתה קבוצה שהיית ממש מזוהה איתה.
"לא הייתה לי זהות ממשית באף קבוצה. אבל גרתי בב"ש, חוויתי את העיר ואת האנשים, צברתי חברים לכל החיים וזו הייתה ההצלחה הכי גדולה עם המספרים הכי טובים. אין לי מילה אחת רעה, אלא רק שבח כלפי המקום הזה והעיר הזאת. גם היום אני מספר לאנשים איזה כיף היה לגור בב"ש ואני חושב שזה שירות טוב לעיר".
יש טעויות שאתה מצטער עליהן בקריירה?
"בכל מקום שאתה פחות מצליח, אתה תקרא לו טעות. אם אתה מחזיר אותי אחורה, הייתי מסיים את הקריירה בהפועל ב"ש למרות שהיה לי חלום לשחק בבית"ר ירושלים, שזה מקום שנהניתי וקיבלתי בו אהבה".
אם אשאל אותך מה עוד נשאר לך להשיג בקריירה?
"בסוף, מלבד הכדורגל, אני משחק גם בשביל הפרנסה ולא מתייפייף. אמרו לי בשנה שעברה שכבשתי 150 שערים בקריירה בשתי הליגות הבכירות. חשבתי להגיע ל-200 שערים, אבל אני לא יודע אם אני אצליח להגיע לעוד בערך 40 שערים".