רק שעה רבע אחרי שריקת הסיום שחקני נבחרת ישראל השבורים והגמורים החלו לצאת מחדרי ההלבשה באצטדיון פרנץ סוסה בבודפשט לכיוון האוטובוס. מאחוריהם נשארו 7-8 קרטוני פיצות משפחתיות מלאות כי לאף אחד לא היה תאבון, כמו שלאף אחד לא היו תירוצים. נבחרת ישראל שוב שוברת שיאי מבוכה ולמאמן ולשחקנים לא נותר אלא להתנצל, להודות שהם אכזבו בגדול.
למרות התעקשותו של חזן שטען, בתשובה לשאלת ONE, כי אין לו חרטות לגבי ההרכב והחילופים (תרשו לנו לפקפק בכך), המאמן הישראלי נראה שבור כמי שמבין שהיה זה משחקו האחרון בתפקיד והחלום הגדול שלו נגוז אחרי שההחלטות שלו התבררו כלא מוצלחות. כשנכתב ש"הראש היהודי ממציא לנו פטנטים", לא חשבו על האפשרות לספסל את השחקן הכי טוב שלך.
כבר שלושה טורנירי יורו עם 24 נבחרות – קרוב למחצית מהנבחרות ששייכות לאופ"א – וישראל לא מצליחה להגיע לשם. מאז הרחבת הטורניר נבחרות כמו אלבניה, איסלנד, צפון אירלנד, וויילס, פינלנד, צפון מקדוניה וסלובקיה רשמו העפלות היסטורית ליורו. סך הכל עד היום 35 נבחרות אירופיות השתתפו בטורנירי היורו השונים – וזה בלי לספור מדינות עבר כיוגוסלביה, ברית המועצות וצ'כוסלובקיה. ומה איתנו? שוב אותו סיפור של כישלון ידוע מראש.
אנחנו מתקרבים ל-60 שנה בלי העפלה לטורניר גדול מאז ההופעה היחידה של ישראל במעמד כזה – אי שם במונדיאל 1970. היות שלמונדיאל הקרוב ב-2026 יהיה קשה מאוד להעפיל (רק 16 נבחרות מאופ"א מעפילות), הרי שעד ליורו 2028 יחלפו כבר 58 שנה מאז הימים העליזים של שפיגל ושפיגלר במקסיקו.
"זה נראה כאילו ישראל לא התכוננה לאיסלנד"
כמו שסיכם גבי קניקובסקי: "לא היינו טובים היום, כולם, לא מצאנו פתרונות, חוץ מאכזבה אין לי הרבה מה להגיד. זה כואב ומאכזב". האכזבה של השחקנים והצוות המקצועי הייתה גדולה ממילא, אבל התעצמה משתי סיבות נוספות: הרצון הגדול שלהם להעניק שמחה וגאווה לאומה בזמן המלחמה כשהציבור זקוק לנקודות אור להיאחז בהן, וגם הזווית הפוליטית-לאומית והרצון קיים (גם אם לא יודו בכך בפומבי) להכניס לאיסלנדים ולמאמן הנורבגי שלהם אחרי דבריו המרתיחים נגד ישראל. "יש עוד חטופים ומלחמה בארץ. רציתי לשמח את האנשים בבית, וזה עושה את זה עוד יותר כואב ועצוב", הוסיף קניקובסקי שהוחלף אחרי מחצית אחת באוסקר גלוך.
"ציפיתי מישראל להיות יריבה הרבה יותר חזקה ומאתגרת", אמר ל-ONE העיתונאי האיסלנדי אלבר מגנוסון. "זה היה נראה כאילו הם לא התכוננו טוב נגד החוזקות שלנו". ואכן, מעבר להחלטות התמוהות של חזן לגבי ההרכב והחילופים, מה שבלט זה שכל הדברים הכי צפויים שידענו והזהרנו מפניהם קרו – כל מצב נייח של איסלנד הסתיים בשער או באיום מסוכן, כולל שער המהפך שהגיע מקרן אחרי הגנה שערורייתית של הנבחרת, הכוכב אלברט גודמונסון מגנואה שסומן בתור האיום המרכזי והאיש שצריך לעצור, התעלל בנבחרת שלנו עם שלושער והופעתו הגדולה ביותר במדי נבחרת איסלנד.
בכלל, זה נדמה כאילו כל החוליים של הכדורגל הישראלי התרכזו בערב אחד בבודפשט – היהירות, האופי החלש, החלטות מקצועיות תמוהות, הגנה רכה וחדירה, התפרקות ואיבוד מומנטום – אחרי שער יתרון ספגנו מיד שני שערים תוך שתי דקות, המצבים הנייחים ודקות הסיום – בהן החמצנו פנדל וספגנו שני שערים. ומה שהכי מצחיק זה שההונגרים ביציע חשבו שלנבחרת ישראל יש הרכב איכותי ומפחיד אם כוכב פרנצווארוש מוחמד אבו פאני לא מצליח לקבל מקום ב-11 הפותחים.
למה אנחנו לא קצת איסלנד?
מה שהכי מסתכל זה שהובסנו והודחנו על ידי נבחרת בינונית, שסובלת מלקויים טכניים ונקודות תורפה רבות כמו הבלם דניאל גרטארסון והחלוץ אורי אוסקרון, שהיתה חסרה את הקפטן והמנהיג שלה בקישור יוהאן ברג גודמונסון. מתסכל באותה מידה זה שאנחנו הכי שונים, רחוקים והפוכים מאיסלנד – בעוד אנחנו חמי מזג הם קרי רוח; בעוד אנחנו קטנים פיזית וטכניים הם חזקים ופיזיים; בעוד אנחנו חיים בין נקודת קיצון אחד לשנייה הם יודעים לשמור על פרופורציות; בעוד אנחנו מתפזרים הם ממוקדי מטרה; בעוד אנחנו פעם היינו מדינה קטנה שמוצאת פתרונות חכמים, הפעם אנחנו על 10 מיליון תושבינו, הפסדנו למדינה של 350 אלף איש. ואם להשתמש באלגוריה ממשחקי הכס, בעוד אנחנו אומה של דוטראקים, הם אומה של טרגריאנים.
בזמן שהמאמן הישראלי התחכם וניסה להמציא את הגלגל, במקום לתת לשחקנים הכי טובים בנבחרת ענאן חלאילי (הוחלף) ואוסקר גלוך (עלה כמחליף) להשלים 90 דקות, אצל האיסלנדים לא היו שום התחכמויות – השחקנים הזמינים בכושר הטוב ביותר שיחקו והתעללו בנו והזכירו לנו כמה הכדורגל הוא משחק פשוט שלא צריך לסבך אותו יותר מדי. אגב, את כובש השלושער אלברט גודמונדסון (איזה כישרון על!) החליטו באיסלנד שלא לשלוח להתראיין בסיום המשחק כדי לשמור אותו ממוקד למשחק על העליה ליורו מול אוקראינה.