איתן בורג בן ה-21 (1.91 מטרים) הגיע בקיץ האחרון לבני הרצליה אחרי שנתיים מעולות באליצור נתניה. כבר בשנתו הראשונה בליגת העל נמנה בורג בין הישראלים המובילים בליגה.
הגארד של הרצליה קולע 10.8 נק' למשחק, מקום 10 ברשימת הקלעים הישראלים והוא עושה זאת ב-56.9% לשתיים וב-31% שלוש, כל זאת רק עם 1.3 איב' ב-23.8 דק' בממוצע על הפרקט. אחרי יותר מחצי עונה התיישב בורג ודיבר על הרצליה, הילדות, אירועי השביעי באוקטובר, המעבר לליגת העל והחלום.
איך הגעת בסופו של דבר להרצליה?
״סיימתי את השנתיים בנתניה ואז בקיץ הגיעו הצעות מכל מיני קבוצות – הפועל ירושלים, מכבי רמת גן, הפועל עפולה והפועל באר שבע, אבל בסופו של דבר אני חושב שהסיבה העיקרית שבחרתי בהרצליה הייתה דן שמיר. אני מאמין שהוא הכתובת הכי טובה שלי להגשים את מה שאני רוצה והוא הכי יכול לקרב אותי למטרה שלי. זו הסיבה העיקרית שבחרתי בהרצליה. סיטואציה מקצועית מאוד טובה. אמרו לי שאני אהיה שחקן משמעותי בקבוצה עם דקות משחק מובטחות״.
לא הייתה מחשבה ללכת לקבוצה יותר קטנה אבל עם דקות משחק רבות יותר?
״האמת שלא. מתישהו בחיי אני אצטרך להתחרות ובסופו של דבר מי שטוב – משחק. אני מאוד האמנתי בעצמי. למרות שהיו שחקנים בקבוצה כמו כריס באב, האמנתי שאני אצליח להביא את המשחק שלי״.
ספר על היחסים עם דן שמיר?
״לפני שחתמתי דן לא הכיר אותי, הכל עבר דרך אלדד אקוניס והוא הכיר בנינו. הוא אמר לי משהו שאף מאמן לא אמר לי, שהוא יכול לקרב אותי למטרה שלי. לא הרגשתי נוח בהתחלה, לא הרגשתי אני, אבל דן נורא עזר לי. הוא נתן לי המון ביטחון ושקט נפשי, וככה הצלחתי לייצר בחודש וחצי האחרונים עקביות עם איזה גרף עליה״.
מה מטרה ריאלית של הקבוצה?
״הרצליה זה מאוד צנוע ומשפחתי וכרגע הפוקוס הוא להגיע לפלייאוף, ובפלייאוף אנחנו רוצים להיות תחרותיים. אנחנו לא באים לשום משחק בתחושה של אנדרדוג. יש פה חברה מנוסים ורעבים״.
איך חווית את המעבר מהליגה הלאומית לליגת העל?
״זו שאלה ששואלים אותי הרבה. זה מתחלק לשתיים. בפן המנטלי, זה החלק שיותר התקשיתי בו. בנתניה הכל היה עובר דרכי. הכדור אצלי ביד רוב הזמן, ואני הייתי צריך לקחת את הפעולות המכריעות ולקחת אחריות, וקבוצה שהייתי בה קפטן ועוגן. פתאום לבוא לקבוצה עם חמישה זרים וארבעה מתאזרחים, כששלושה מהם על העמדה שלך ולהילחם. פתאום ללכת לעמוד בפינות, זה לא משהו שהיה לי קל לעשות, כי האגו שלי אמר לי אחרת. אני מאמין שברגע שאני עולה לפרקט, ב-’מיינד-סט’ אני השחקן הכי טוב על המגרש. רק עכשיו לקראת ינואר-פברואר אני שמה ב-’מיינד-סט’, להבין שאני שייך ולקחת לפעמים את המושכות לידיים. בפן המקצועי, רמה הרבה יותר גבוהה מבחינה אתלטית, גופנית, זרים וישראלים ברמה אחרת. החלק היותר קל היה המקצועי, היותר קשה היה המנטלי״.
איפה תפס אותך ה-7 באוקטובר ואיך זה השפיע עליך?
״קודם כל אנחנו חזרו משלב הבתים של המוקדמות של היורופקאפ ב-6 באוקטובר ביום שישי. אני הגעתי לפה, פגשתי את המשפחה והלכתי לישון. פתאום אני קם ב-10 בבוקר, חברה שלי מעירה אותי ולא הבנתי מה קורה. קמתי בבהלה, ישבתי מול הטלוויזיה ולא הצלחתי לזוז. קודם כל צריך לומר שהכל מתגמד ליד זה, אבל מבחינת כדורסל זה היה מבאס כי היה שטף בקבוצה, וגם מבחינתי הייתי באיזה גרף עלייה. הרגשתי טוב, ידעתי את המעמד שלי ומה אני צריך לעשות ופתאום באב עוזב, רוברט קרטר עוזב וראיין בוטרייט עוזב. כולם עוזבים וכל המתאזרחים ישר טסו ואתה לא יודע מה יהיה. אני דיברתי עם חלק מהזרים, כריס באב וג'סטין סיימון, מאוד רציתי שישארו. אני אעשה מה שאפשר כדי לספק לאנשים קצת אסקפיזם, זו זכות״.
מי עמד לצידך כשפחות הלך בהתחלה?
״לא עברתי את זה לבד. יש לי בת זוג כבר שנתיים והיא וואו. מאז שהיא נכנסה לי לחיים הכל השתנה, התחלתי לקחת את המקצוע הזה הרבה יותר ברצינות. היא עוזרת ותומכת בי, אבל גם תיתן לי בראש כשצריך. אמא שלי ואחים שלי תמיד שמה בשבילי. יש לי סביבה טובה של אנשים שרוצים שאני אצליח״.
מי המודל לחיקוי כשחקן?
עודד קטש. עודד עבורי הוא מדהים. שקט נפשי, קבלת החלטות, כשרון וסגנון משחק שאני הכי מתחבר אליו. אני מנסה שיהיה לי משהו דומה אליו, אבל אני עדיין לא שמה. עודד הוא כמו משפחה עבורי. אנחנו בקשר ואני מדבר איתו. יש לי המון מה ללמוד ממנו.
בורג גדל רוב השנים כילד יחיד עם אימו, כשאביו עזב לארה״ב. אביו הוא לא אחר מאשר אדי בטלר, אשר הופיע בשנת 1999 באירוויזיון שנערך בירושלים כחבר בלהקת ״עדן״ עם השיר ״Happy Birthday״ המפורסם, שהגיע עד למקום החמישי. ב-2006 שוב בטלר ייצג את ישראל באירוויזיון עם השיר ״זה הזמן״ שכתב ביחד עם אסנת צבאג ואורלי בורג, דודתו של איתן.
ספר על אבא והילדות בלעדיו.
״21 שנה אני שומע את השיר שלו, לא רק בימי ההולדת שלי, אלא גם בשל אחרים, זה קצת מעייף אותי״, מתחיל בורג בחיוך. ״ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שמונה ואבא שלי עבר לארה״ב. אנחנו נפגשים פה ושם כשהוא בא לארץ, אבל מערכת היחסים שלנו היא בעיקר טלפונית. זה מצחיק שעכשיו כשהאירוויזיון לוקח חלק יותר גדול בחיים שלנו, אתה מבין שאבא שלי היה שמה פעמיים ובאמת עשה משהו. אמא שלי גידלה אותי לבד, לביאה. היא נתנה לי הכל, לא היה חסר לי כלום. הייתה לי ילדות נפלאה. אחד הדברים העיקריים שאני רוצה לעשות בחיים שלי זה להתפרנס מזה כמה שרק אפשר, כדי שאני אוכל יום אחד לבוא לאמא שלי ולהגיד לה: ‘זה בשבילך ותודה על כל מה שעשית ושהיית שמה בשבילי ברגעים הכי קשים’. עבורי זאת תהיה זכות הכי גדולה שיש, וזה מרגש אותי לדבר על זה. זאת באמת מטרת העל, להחזיר לאמא. החלטתי לקחת על עצמי את שם המשפחה בורג, כי אבא שלי אומנם בתמונה, אבל הוא לא היה מעורב כמו אמא שלי״.
איך הגעת לכדורסל, עם כל ההיסטוריה המוזיקלית של המשפחה?
״האמת שעד גיל 8-9 הייתי משחק כדורגל, חלוץ. אהבתי כדורגל הרבה יותר מכדורסל וגם הייתי יותר טוב בזה, אבל אבא שלי אמריקאי והוא אוהב יותר כדורסל אז הוא כיוון אותי לשם. מפה לשם השתפרתי בזה ולמדתי לאהוב את זה״.
בן שרף נחשב לאחד הפורספקטים המבטיחים של הכדורסל הישראלי ואתה הספקת לחוות אותו שנה בנתניה, ספר עליו קצת.
״הוא בא אחרי הטורניר עם נבחרת הנוער לנתניה ובקושי הוציא מילה, לא דיבר עם אף אחד, נורא ביישן. בתור הקפטן ניסיתי לעזור לו להיכנס לעניינים. בהתחלה היה לי קשה לראות מה שכולם רואים, לא הבנתי מה כל ה-’הייפ’, אבל ככל שהעונה התקדמה התחלתי להבין. מה שבאמת עושה את ההבדל עם בן זה הבגרות שלו ואיך שהוא מסתכל על המשחק. הוא חושב ומתנהג כמו שחקן בוגרים לגיטימי, הוא מדהים. אני חושב שעבורו NBA זאת לא מילה גסה ואני מאמין שהוא יגיע לשם. הילד הזה הוא חתיכת תופעה, הכי מיוחד שיש. אני מת עליו הוא כמו אחי הקטן״.
מה החלום?
״החלום הוא יורוליג. כמובן שיורוליג עם קבוצה ישראלית זה החזון האולטימטיבי, קרוב למשפחה גם. כל קבוצה ביורוליג שתקבל אותי, אני יותר מאשמח. אני לא רוצה סתם לסמן ‘וי’ על היורוליג. אני מסתכל על שחקנים כמו ים מדר, תמיר בלאט ורומן סורקין שמשחקים ברמות האלה, וזה מעורר השראה. זה אומנם קשה אבל לא רחוק מהמציאות. אני רואה את עצמי מסיים את הפרק זמן בהרצליה, לאחר מכן ללכת לאחת מארבעה הגדולות עם דקות משמעותיות ואחרי תקופה שמה אני מקווה שעוד שלוש-ארבע שנים אני ביורוליג״.