לפני 17 שנה, בתחילת שנת 2007, מסאי דגו היה בתקופה הטובה ביותר בחייו. בגיל 21 הוא התחיל לממש את הפוטנציאל עליו כולם דיברו. אחרי שעבר בעסקת השאלה מהפועל תל אביב למ.ס אשדוד, הקשר הצעיר פרח תחת אלון חזן בקבוצה הראשונה אותה הוא אימן. מסאי הציג יכולת טובה על הדשא, אפילו נגד האדומים, שראו אותו עולה מהספסל בבלומפילד בדקה ה-69 ומבשל שער שוויון זמני אחרי ארבע דקות, כשבצד השני שיחק אחיו ברוך. רק טעות של השוער בתוספת הזמן מנעה מאשדוד לצאת מיפו עם נקודה.
אחרי המשחק הזה האדומים שקלו להחזיר את מסאי לתל אביב בסיום העונה ולכולם היה ברור שהוא בדרך לחתום על החוזה הגדול הראשון שלו. אלא שחודש לאחר מכן, מסאי דגו עלה למשחק נגד מכבי חיפה וכבר בדקות הפתיחה הוא נפצע בברך ופונה באלונקה מהמגרש. בבדיקות בבית החולים גילו קרע ברצועה הצולבת.
זה היה אחד מרגעי המשבר בקריירה הקצרה שלו ככדורגלן. מאז מסאי דגו ניסה לחזור לליגת העל, אבל נאלץ לשחק בליגות נמוכות יותר. ניסה לצאת לאירופה, אבל זה לא הסתדר. ניסה לחזור מפציעה נוספת בקרסול, אבל לא הצליח. ניסה לאמן בליגת העל, אבל מצא את עצמו בקבוצות שהיה קשה לקדם. דווקא כשהגיע לקבוצת הנוער של מכבי חיפה והמועדון החליט שהוא יהיה המחליף של ברק בכר, הוא הצליח - למרות הכל. בגיל 38, מסאי דגו מוביל את האלופה למקום הראשון בטבלה וכולם תוהים איך הוא עשה את זה.
הבית באשדוד
מסאי גדל בבית של חמישה ילדים באשדוד, ביחד עם ברוך, מני, נתן ואושר. ארבעה בנים ובת. ברוך עשה קריירה ככדורגלן שבשיאה הוא שיחק בליגת האלופות וזכה בתארים, ומסאי הלך בעקבותיו, בעוד שמני היה זמר בעברו וגם האח הקטן נתן פנה לתחום המוזיקה. מבין כולם, מסאי הוא היחיד שהחליט לשמור על שמו המקורי ולא לעברת אותו. "זה היה שם מיוחד, אבא שלו ז"ל אהב אותו ולכן מסאי תמיד רצה להתגאות בשם הזה", סיפרו מקורביו.
האב ביילין והאם איינה עלו לארץ מאתיופיה כשמסאי היה בן ארבע. מאדיס אבבה הם הגיעו למרכז הקליטה בשכונה י"א בבאר שבע, ומשם עברו אחרי שנה לדירה גדולה יותר ברובע ח' באשדוד. עם הזמן, האזור הזה הפך לשכונה חרדית. ברחובות הוקמו בניינים חדשים, לצד בלוקים ישנים עם מרפסות ארעיות, ספק חוקיות. סביב מגרש הכדורגל בו שיחקו פעם ילדים, הוקמו תלמודי תורה ובתי כנסת, אבל באזור הזה ממש גדלו גם חיים רביבו שהפך לכוכב כדורגל בספרד ובטורקיה וג'קי בן זקן שהפך לאיש עסקים ולבעלים של מ.ס אשדוד.
במרחק של ארבעה בניינים מהדירה של משפחת דגו, גרה משפחת רביבו. באופן טבעי, ברוך דגו התחבר לדוד רביבו, ומסאי דגו גדל צמוד לשי רביבו שהיה בן גילו. "הייתי נכנס לבית של משפחת דגו כאילו זה הבית שלי ולהפך", אמר שי רביבו. "היינו ממש בני בית, הרגשנו הכי בנוח בעולם לישון אחד אצל השני וכל היום היינו ביחד. אם מישהו היה רואה אותו במקום מסוים, הוא היה יודע שגם אני בסביבה".
מסאי ושי התאהבו בכדור. הם נשאבו לזה בזכות חיים רביבו, בימים בהם הוא כיכב במכבי חיפה ועבר לסלטה ויגו. "רוב הזמן היינו סביב המגרש בשכונה, לא עניין אותנו כלום חוץ מזה", סיפר שי. "גם כשלא היה עם מי לשחק, היינו עומדים מתחת לסל ומנסים לקלוע עם הרגל, בגשם שוטף, עד שהיה מחשיך או שאחד מהשכנים היה צועק 'הלו ילדים, לכו הביתה, שלא תהיו חולים'. התחלנו לשחק בהפועל אשדוד ומסאי היה אחד מהטובים ביותר בשכבת הגיל שלנו. כדי להגיע לאימונים ברובע ב' היינו מקבלים כמה שקלים לאוטובוס, אבל לפעמים בחזור היינו חוסכים את הכסף ומתפנקים על בגט חם עם ברד קר. אלה היו ההנאות הקטנות שלנו בתור ילדים".
"אם לומר את האמת, רובע ח' הייתה שכונת עוני אבל לא היה חסר בה שום דבר", ציין אבי סמילה, חבר ילדות של משפחת דגו. "עם הזמן, הפועל תל אביב זיהתה את הכישרון של מסאי, אז הוא עבר לבית האדום של הפועל תל אביב והיה מגיע לבקר באשדוד בסוף השבוע. הוא היה טיפוס שקט, צנוע, כזה שאף פעם לא מתלונן".
הבית האדום היה פרויקט מיוחד לנערים מכל רחבי הארץ שהתאמנו במחלקת הנוער של הפועל תל אביב, ובמקביל גדלו והתחנכו בתנאי פנימייה בגבעתיים, אחר כך בהוד השרון ובסוף במקווה ישראל בחולון. הפרויקט הזה כבר לא קיים יותר, אבל הוא עשה היסטוריה כי הצמיח כוכבי כדורגל כמו ערן זהבי וביברס נאתכו. ביניהם, כאמור, היה גם מסאי דגו.
ברכה סולומון, שעבדה בבית האדום, הייתה זו שליוותה אותו בצעירותו. "מסאי הגיע לקבוצת נערים ג', בערך בגיל 13, ומההתחלה התגלה כמנהיג שקט", שיתפה מי שכונתה האמא של השחקנים באותם ימים. "הוא לא היה דחוי או כזה שעמד בצד, אלא תמיד עזר לכולם והיה ילד שכולו לב ונשמה. הוא חי חיים ספורטיביים, הלך לישון בזמן, התעורר לאימוני הבוקר בזמן, אכל בחדר האוכל לפי התפריט של התזונאי. הוא לא היה תלמיד מבריק, אבל תמיד כיבד את המורים ולא היה מאלה שהתחצפו בשיעורים. כשהגיע לכיתה י', אמרתי בליבי 'הלוואי שיצליח בעתיד' כי הייתה בו מוטיבציה גדולה ואופי של אדם חרוץ. קיוויתי שזה יקרה".
הכדורגלן שקיבל את הכינוי “הפרשן”
מסאי זומן לנבחרות הצעירות של ישראל והיה שותף להעפלה של נבחרת עד גיל 17 לאליפות אירופה ב-2003, בה הוא שיחק בין היתר עם גיא חיימוב וליאור רפאלוב. שותפו לחדר בנסיעות לחו"ל היה המגן יוגב בן סימון. "עלינו לאליפות אירופה והיינו בין שמונה הבכירות באירופה. זה היה משהו מיוחד", אמר יוגב בן סימון. "קיבלנו בית קשה נגד אנגליה, איטליה וספרד כך שלא ניצחנו, אבל טעמנו מהרמות הגבוהות. מסאי תמיד היה טיפוס חיובי ומצחיק, הייתה לנו נבחרת מגובשת והוא היה עמוק בכדורגל. כבר מאז ידענו שיהיה מאמן, אפילו היינו קוראים לו 'הפרשן' בגלל שכל הזמן בטיסות ובאוטובוס הוא היה מנתח את המשחקים".
באותם ימים, מסאי נחשף להצלחה בכדורגל דרך אחיו ברוך, שזכה באליפות עם מכבי תל אביב, אבל התמודד עם פציעות ועם הלחץ מהקהל. זה השפיע גם על המשפחה, שנהנתה בעיקר מהגביעים בהם זכה ופחות מהכותרות. במקביל, מסאי החל את הקריירה שלו. המאמן דרור קשטן ז"ל אהב לשתף צעירים וזרק אותו ישר למים העמוקים, אבל למרות ההצלחה בנבחרת, דווקא בהפועל תל אביב הוא התחיל ברגל שמאל.
ב-2004 מסאי דגו, אז רק בן 18, עלה מהספסל להארכה בחצי גמר גביע המדינה נגד הפועל חיפה במצב של 1:1 ורצה לעזור, אך הכשיל את גילי ורמוט ברחבה. "היינו קבוצה שבאה מהליגה הלאומית ופגשה את הפועל תל אביב הגדולה במעמד יוקרתי", נזכר ורמוט. "מסאי היה קשר אחורי צעיר ומבטיח, אבל הוא זה שגרם לפנדל. באותו הקיץ גם עלינו מהליגה הלאומית לליגת העל, ותוך כמה חודשים חתמתי בהפועל תל אביב והיינו ביחד בחדר. אחר כך צחקנו על זה שבזכות העבירה שעשה עליי ברחבה הפועל תל אביב רצתה להחתים אותי".
מסאי לא הצליח לפרוץ. בהחלטה משותפת עם יצחק שום, שאימן את הפועל תל אביב, הוא עבר לשחק במ.ס אשדוד בהשאלה. הפציעה ברצועה הצולבת במשחק נגד מכבי חיפה גרמה לו בהמשך לנדוד לקבוצות בליגות הנמוכות. הוא שיחק גם בסקציה נס ציונה ובהפועל ראשון ציון, בעונות בהן הקבוצות עלו מהליגה הארצית ללאומית.
"הכרתי אותו מהנבחרות הצעירות ואמרו שהוא שחקן חופשי אז הבאתי אותו לראשון לציון", סיפר המאמן אריק גילרוביץ'. "זכרתי אותו כשחקן עם שליטה בכדור, אבל הגיע אליי שחקן חסר ביטחון בגלל מאמנים שזלזלו בו והוא איבד את האמונה בעצמו. הוא נכנס אליי למשרד לשיחה ואמרתי לו 'תקשיב מסאי, לא הבאתי אותך לפה סתם, אתה שחקן הרכב וגם אם תתחנן לצאת מההרכב אתה לא תצא. אני יודע שאתה שווה יותר ממה שאנחנו רואים. תבוא ותשחק כדורגל, עם הזמן אתה תבין מה אני גם דורש ממך ונתקדם'. לאט לאט, מסאי קיבל ביטחון ועשינו עונה טובה. הוא מבין כדורגל והוא לא פחות טוב מאף אחד אחר, אבל הכי חשוב זה שהוא היה בחור טוב ורציני".
בעקבות העונה עם גילרוביץ', מסאי הבין שהוא רוצה להיות מאמן. ב-2010 הוא היה חוזר מהאימונים הביתה וכותב לעצמו הערות. תוך זמן קצר הוא נרשם לקורס מאמנים, אותו הוא סיים בהצלחה ב-2011.
באותה השנה, דגו עבר לשחק במכבי הרצליה ונפצע בקרסול. הוא עבר ניתוח, חזר, עבר ניתוח נוסף וניסה להתאושש. דגו הרגיש שהקריירה לא מתקדמת אבל סוכן השחקנים דדה חדד הציע לו לעבור לשחק בפאפוס הקפריסאית. בקיץ 2012 מסאי שהה במשך עשרה ימים במחנה אימונים בסלוניקי, בזמן שאשתו אודליה כבר הפכה לאמא וחשבה לעבור איתו למדינה החדשה, אלא שמיד אחרי המחנה התחילו שמועות על הבעיות הפיננסיות של המועדון. בבוקר אחד אמרו לשחקנים: "ההנהלה התפרקה, יש חובות, הקבוצה כנראה תרד לליגה השלישית. תחזרו הביתה".
דגו התאכזב, חזר לארץ ובמשך חודש חיכה בבית להצעות. הוא האמין שהוא מסוגל לשחק בקבוצות חזקות יותר בארץ, אך בסוף חתם בהפועל קטמון ירושלים. כשעלה שוב לדשא, גם הכאבים בקרסול חזרו. בנקודה זו, הוא נשבר והחליט שהוא לא מסוגל יותר להמשיך לשחק כדורגל. בנובמבר 2013, בגיל 27, מסאי דגו פרש.
בעקבות פפ גווארדיולה
מאז, דגו ישב והתחיל ללמוד ממאמני הכדורגל המובילים. פפ גווארדיולה היה המודל שלו, הוא היה צופה באימונים שהעביר ובמשחקים שניהל מקטעי וידאו באינטרנט, ורשם לעצמו הערות. במובן מסוים, פה באמת התחילה הקריירה שלו בכדורגל. הוא היה מתייעץ עם מאמנים שהתאמן תחתם, כמו אלון חזן, ומנסה להבין מה הוא יכול לעשות כדי לנצח משחקים.
חיים רביבו אמר: "תמיד הכרתי אותו ואת אחיו ברוך, כי הם סומנו כילדים מוכשרים כבר מגיל צעיר. כשמסאי התחיל לאמן, הייתי שומע מאחי שי על צורת העבודה שלו. הוא היה מספר לי שהוא לא ישן בלילה, רק יושב ללמוד על טקטיקה, עובד על תוכנות מעקב ובונה יעדים בסטטיסטיקה - וזה בזמן שמאמנים ישראלים עוד לא הכירו באמת את העולם הזה. הכל הוא היה עושה בעצמו וזה הרשים אותנו".
החיים אחרי הפרישה לא היו קלים ודגו חיפש הזדמנות גם כמאמן. בסוף היה זה ורמוט שהחזיר טובה לדגו, עשור אחרי אותו הפנדל בגביע. "תמיד היינו מדברים על כדורגל בשיחות בנינו, גם אחרי שהוא עזב את הפועל תל אביב", סיפר גילי ורמוט. "יום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה לאמן, שיש לו עבודה בבוקר ושהוא רוצה לחזור למגרשים בערב. למחרת, לפני האימון שלנו בוולפסון נכנסתי לחדר של אייל ברקוביץ', שהיה המנהל המקצועי, ואמרתי לו שיש שחקן עבר שרוצה לאמן ושהוא יודע כדורגל. השארתי לו את הטלפון שלו, אייל אמר שהוא יבדוק ויצאתי לאימון. איך שהאימון הסתיים, מיד נכנסתי חזרה לחדר ושאלתי מה קורה עם זה. אייל אמר לי 'הוא כבר היה פה בפגישה ומתחיל לעבוד מחר'. זה הפתיע אותי, איך הגיע מיד וכבר חתם תוך שעה. הייתה בו תשוקה להצליח. מידי פעם הייתי מגיע לאימונים ולמשחקים כדי לראות את העבודה שלו במחלקת הנוער. מיד ראו מאמן שעובד על דברים, מנסה לחדש לשחקנים וללמוד גם בעצמו. הוא נולד כדי לאמן".
באותה השיחה עם ברקוביץ', דגו נשאל: "איזה קבוצה תרצה לאמן?", וענה: "הקבוצה הכי קטנה בגיל שמשחקת 11 על 11". הוא קיבל בדיוק את שביקש. באותם ימים המועדון נתקל בקשיים כלכליים, כך שמסאי התפרנס ממשכורת נמוכה יחסית של 3,000 שקל, מה גם שבאמצע העונה פתאום המשכורות לא נכנסו לחשבון הבנק, אבל הוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים. למזלו, ירון כהן צמח, חבר מהכדורגל, הציע לו לשמש בינתיים כמנהל העבודה של מנקי הרחובות בבת ים דרך חברת הקבלן שלו. דגו ראה בזה כעבודה זמנית שתשאיר אותו עם הראש מעל המים, וזה הסתדר לו עם התפקיד החדש כמאמן נערים בוולפסון. מסאי עבד מ-5:00 בבוקר עד 14:00, חזר הביתה למנוחה קצרה, וב-16:00 כבר עבד עד 20:00 בהפועל תל אביב.
כשחזר הביתה, היה יושב וצופה באימון מחדש במחשב ומנסה להבין איך לשפר את הקבוצה. "אם הוא היה לוקח שחקן בינוני והופך אותו לשחקן טוב, הוא היה מאושר עד הגג", סיפר גורם במחלקת הנוער של הפועל תל אביב. "מסאי בנה את עצמו ואף פעם לא הרגיש נחות או ביישן, כי הוא תמיד הבהיר שהוא שואף גבוה". אשתו אודליה תמכה בו לאורך כל הדרך, גם כשהוא בקושי היה בבית וגם אם בסוף החודש הכניס לחשבון הבנק רק 9,000 שקל. לא קל לאשת כדורגלן לרדת ברמת החיים, אבל מסאי הבהיר לה שזה זמני עד שיצליח להתקדם והיא עודדה אותו: "אל תדאג. אני מאחוריך ואתה תצליח, אני מאמינה בך". זה נתן לו שקט.
דגו התקדם די מהר בסולם והתחיל לעבוד עם שחקנים טובים יותר ובעלי פוטנציאל בהפועל, כמו אושר דוידה לדוגמה. בגיל 30, כבר היה עוזר מאמן של שרון מימר בהפועל כפר סבא. הוא הציע את עצמו אחרי שלא קיבל שכר בהפועל תל אביב. מימר ודגו נפגשו, ומיד הייתה כימיה ביניהם. אלא שהפועל כפר סבא לא התרוממה, בתוך זמן קצר מימר עזב, מאמנים התחלפו, גם הבעלים התחלפו - וסתיו שחם החליט לתת לדגו את משרת המאמן, רגע לפני שעזב ויצחק שום נכנס לנהל את הקבוצה במקומו. דגו ידע בדיוק איפה הבעיות, עשה מבחנים, שינה תפקידים לשחקנים, הביא צעירים ובנה קבוצה מעניינת שדהרה לליגת העל, עד הפיצוץ עם הבעלים שריסק את הקבוצה והוריד אותה לתחתית.
כשאלברמן התעניין בעבודה של דגו
דגו אימן את כפר סבא במשך חצי עונה ב-2017/2018, מהקיץ עד ינואר. באותם ימים בדיוק, גל אלברמן הגיע למכבי חיפה ושיתף פעולה עם גילי ורמוט, מהקיץ עד ינואר. "כבר אז, גל חשב לפנות לכיוון של ניהול מקצועי, והוא שאל אותי על הפועל כפר סבא ומה מסאי עושה שם", שיתף ורמוט. "כנראה ששם כבר נולד הרעיון להביא אותו למכבי חיפה בעתיד, למקרה שיקבל על עצמו את הניהול המקצועי של הקבוצה. אין ספק, בכפר סבא הוא בנה פרויקט מעניין".
אחר כך היו למסאי שנים פחות טובות. הוא אומנם מצא עבודה כמאמן, אבל לא הצליח להרשים שוב. "בלי לזלזל באף אחד, גם אם תיקח את המאמנים הכי טובים בעולם ותנחית אותם בעכו - לא בטוח שהם יצליחו", טען כדורגלן עבר בכיר שמכיר את דגו. "מסאי היה חרוץ, אני ידעתי מה הוא שווה כי הייתי באימונים שהעביר, אבל בחיים תמיד צריך קצת מזל, ועכשיו זה הגיע. במכבי חיפה הוא הגיע לסיטואציה שיש בה הרבה אתגר, כי להגיע אחרי ברק בכר שזכה בשלוש אליפויות ולהתמודד עם עזיבות או פציעות של כל כך הרבה שחקנים משמעותיים זה לא קל. הרבה מאמנים גדולים היו מתקשים בזה ומתרסקים, אבל מסאי עם הזמן הוכיח את עצמו. מכבי חיפה לא התרסקה מזה, להפך. הוא מנצח משחקים בדרך שלו".
האנשים שנמצאים סביבו כיום בחיפה, ליוו אותו גם בעבר. מאמן השוערים שבחר לצוות שלו, איתי זילפה, היה מאמן השוערים כשמסאי שיחק בסקציה נס ציונה. שנה אחר כך, הוא שיתף פעולה גם עם רמי גרשון בהפועל ראשון לציון, הבלם שמחבר בין הישראלים לזרים בחדר ההלבשה בכפר גלים ולעתים נדמה שהוא ממש כמו איש צוות. את דושאן מאטוביץ', שחבר בצוות האימון שלו כמאמן הגנה, הוא הביא אחרי שהסרבי שיחק תחתיו בהגנה של הפועל כפר סבא בתחילת דרכו על הקווים. אפילו הכוכב של מכבי חיפה, ליאור רפאלוב, שיחק איתו בנבחרת הנערים והוא המנהיג של הירוקים אחרי שחזר לארץ.
מאמן שניצח משברים
המינוי לתפקיד המאמן במכבי חיפה הרים הרבה גבות. אביו של מסאי היה דמות מרכזית בחייו, הוא זה שדחף אותו קדימה ודרש ממנו לא להפסיק ללמוד. בשיחות המשפחתיות הוא היה אומר למסאי: "שלא תחשוב שהכדורגל זה כל החיים ושאתה תמיד תצליח, תלמד עוד דברים ותתפתח לכיוונים אחרים". לכן, כשפנה לאימון, הוא לא הפסיק ללמוד.
כשקיבל את התפקיד במכבי חיפה אחרי קדנציה קצרה בנוער, אביו ביילין ז"ל התמלא גאווה וחייך בצניעות כשאנשים החמיאו ואמרו לו "הבן שלך קיבל את הקבוצה הכי טובה בארץ". הוא הרגיש על גג העולם, אבל באותם ימים חלה הידרדרות בבריאותו כך שאושפז בבית החולים ועבר טיפולים רפואיים. למשפחה ביילין ז"ל אמר שהוא רוצה ללכת למשחק הראשון של מסאי באצטדיון סמי עופר, אבל הוא לא הספיק לעשות זאת והלך לעולמו ממש לפני היציאה של הקבוצה למחנה האימונים.
מסאי עבר ימים לא קלים. גם הלחץ שנוצר מסביב בעקבות ההחלטה למנות מאמן חסר ניסיון בריצה לתארים התחיל לחלחל למועדון, ובכל איבוד נקודות העליהום רק גבר. אלא שהמאמן החליט לנצח את המשברים ומסאי אמר למקורביו באותם ימים: "הרגע איבדתי את האדם שהיה הכי קרוב אליי בחיים, שום דבר לא ישבור אותי".
ביום שאחרי ההפסד 3:2 למכבי פתח תקווה, מסאי דגו הגיע לכפר גלים ודרש מצוות האימון שלו לשדר אנרגיות חיוביות. "הוא צרח בטירוף באימונים וניסה להלהיב את כולם. בהתחלה לא הבנו מה קורה ולמה הוא עושה את זה אחרי הפסד כזה, אבל לאט לאט כולם נדבקו באופטימיות הזאת מחדש והחלקים בפאזל התחברו. בהתחלה השחקנים הוותיקים העלו קצב ואז כבר כל הסגל חזר להתלהב. מאימון לאימון ראינו את השיפור ואיך שהמעידה הזאת לא שברה את הדרך שלו", סיפרו גורמים במכבי חיפה. "השחקנים גילו מסאי יסודי, מאמן שמדייק בהעברת המסרים שלו ובאיך שהוא מדבר על כדורגל. הוא מאוד ישיר איתם והוא תמיד יודע מה הוא רוצה להשיג".
בחדר ההלבשה, דגו משדר לשחקנים שהוא מאמין בכל אחד מהם. כשדולב חזיזה נפצע, הוא הביא הברקה עם עילאי חג'ג' שהפתיע מול ויאריאל בליגה האירופית. כשעומר אצילי עזב, הוא הקפיץ מהנוער את ענאן חלאילי הצעיר שצפוי להימכר בקיץ בעסקה מהגדולות בתולדות המועדון. כשעבדולאי סק יצא לאליפות אפריקה, לורנצו שימיץ' הפך לבלם המוביל. כשדניאל סונדגרן נפצע, עיליי פיינגולד נכנס והרשים. כשפרנזי פיירו נפצע, דין דוד תפס את המקום שלו. כשצ'ירון שרי נפרד מהקבוצה בגלל הבעיות הרפואיות של בנו הקטן, ליאור רפאלוב קיבל יותר קרדיט והפך לשחקן הכי טוב בארץ.
"וזה לא הכל, כי לפני משחקים כמעט תמיד יש איזה שחקן שהופך להיות חולה", הוסיף גורם בחיפה. "זה כבר הפך לבדיחה פנימית בקבוצה, בבוקר של משחק מסאי נכנס לאסיפות ושואל 'מי חולה היום?'. הדבר הכי יפה זה שמסאי לא מתלונן ולא מתרץ, הוא משחק עם מי שיש לו ומביא תוצאות. הצרה תהיה כשכולם יחזרו, כי אז הוא יצטרך לעמוד במבחן של ניהול הסגל ובניית היררכיה מחדש. למרות כל מה שהוא עבר, מסאי דגו עדיין עומד על הרגליים והקבוצה במקום הראשון. בקיץ המועדון הזה היה שבע מתארים אחרי קרבות אליפות מתישים, אבל בהנהלה הביאו לפה חתיכת לויתן שבא לטרוף הכל. מסאי הוא הבנאדם הכי רעב להצלחה שראיתי. לא מעניין אותו מה היה, הוא מטריף את כל המועדון".
רק דבר אחד יכול להוציא אותו מהמסלול, וזו המשפחה שלו. הוא פריק של כדורגל, אבל המוות של אביו, המלחמה בדרום וגם ניסיון הפיגוע בו אחותו הייתה מעורבת השפיעו עליו מאוד. "אלה הדברים היחידים שמוציאים אותו מאיפוס. כשיש אזעקות על ירי טילים, הוא פתאום ברגע הופך לאדם הכי רגיש והכי מודאג בעולם. הוא דואג לאמא שלו שעדיין גרה באשדוד ודואג לילדים שגרים בראשון לציון. הוא לא איש עשיר ולא אחד שעשה הרבה כסף מכדורגל, אבל הוא קיבל הזדמנות מאלוהים להצליח ולקדם גם את המשפחה שלו - והוא לא מתכוון לוותר עליה בשום שלב. זה מה שמניע אותו באמת", סיפרו גורמים בסביבתו.
למזלו, הפעם יש לו גם תמיכה רחבה, משהו שלא היה לו בשום קבוצה אחרת שאימן. בכיר במכבי חיפה ציין: "מסאי הוא מאמן בסגנון אחר. אם בכר היה אייקון ומאמן שניהל הכל - דגו מתעסק בעיקר בכדורגל ובמה שקורה על הדשא, ויש לו צוות רחב עם אלברמן שדואג לכל מה שקורה מסביב. זה עוזר להתגבר על משברים".
אליפות - וכולם יאכלו את הכובע
למכבי חיפה יש הרבה אוהדים בארץ שנהנים מההצלחה של הקבוצה, אבל יש גם הרבה אנשים אחרים שפגשו את מסאי דגו בתחנות חייו והם שמחים על כך. שי רביבו הוא אחד מהם: "מאז שהיינו ילדים, למסאי כל הזמן היה חשוב לנתח דברים ולהעמיק. הוא היה יודע את ההרכב של כל קבוצה בעולם, אי אפשר היה להתקיל אותו בכלום. תמיד חשבתי שביום מן הימים הוא יהיה אחד מהמאמנים הטובים בארץ. היה לו קשה בהתחלה ולא תמיד הדברים הסתדרו, וזה כאב לי. עכשיו אני שמח. לאחרונה בת הזוג שלי רואה אותי מסתובב מאושר עם חיוך על הפנים והיא לא מבינה מה קורה לי, כי זה באמת עושה לי טוב על הלב לראות אותו מצליח".
אבי סמילה, החבר מהשכונה, עדיין גר באשדוד ועדיין חי את הכדורגל. "גם עכשיו, מסאי הוא הטיפוס הכי צנוע שיש", אמר. "כשאתה הולך ברובע ח' באשדוד אתה מבין שהרבה דברים השתנו, אבל מסאי לא באמת השתנה. הוא תמיד זמין לכל שיחה והוא ממש נשאר אותו הילד הטוב שהכרתי. בכדורגל הזמן עושה את שלו, אסור לשפוט אף אחד, וצריך לתת צ'אנס למי שיש לו את הרצון והיכולת להצליח. אנשים לא מבינים באמת מה הוא עבר בחצי השנה האחרונה ועם איזה משברים הוא התמודד, גם מקצועית בקבוצה וגם אישית בחייו, אבל הנה, הוא עדיין חי ובועט. באשדוד אומרים שבקיץ אולי תהיה בעיה להשיג כובעים בחנויות, כי אם הוא יזכה באליפות הרבה אנשים יצטרכו לאכול את הכובע. וואלה, הלוואי שיזכה באליפות. זה יהיה אחלה סיפור".