עמי פייקובסקי ידוע בשנים האחרונות בתור "רב הכדורגלנים", הוא עובר בקבוצות הכדורגל השונות לבקשת שחקנים ועוזר להם להתקרב לדת. אך בעברו פייקובסקי היה שחקן כדורגל בעצמו, היה מסתובב בבוהמה התל אביבית ויש לו סיפור חיים מרתק. כעת פייקובסקי העלה את הכל על הכתב בספר חדש, "הכדורגלן של הרבי", אותו כתב העיתונאי מתי טוכפלד.
הספר נותן הצצה יוצאת דופן לסיפור חייו הלא שגרתי של פייקובסקי, "מהילדות המופרעת בצפון הישן של תל אביב, במשפחה רוויזיוניסטית דלת אמצעים ששוחה נגד הזרם של הישוב המפא"יניקי בעיר", כפי שכותב טוכפלד. הספר עוסק בין השאר בארגון הלח"י, בהוליווד, בבית"ר ירושלים ופרק מיוחד מוקדש גם כדורגלן העבר, רוני קלדרון, שהיה חבר ילדות של פייקובסקי. לראשונה גם פייקובסקי נותן תשובה חד משמעית לחידה שמעסיקה שנים רבות את כולם לאן נעלם קלדרון?
קלדרון הוא אחד מהכישרונות הכי גדולים שצמחו אי פעם בכדורגל הישראלי, סיים את הקריירה בפשע, הועבר למעצר בית בשנת 1994 מהכלא בברזיל, שם הוא נידון ל-32 שנות מאסר בעוון עמידה בראש רשת הברחת סמים בזהות בדויה. שבעה אנשים נתפסו אז עם 380 ק"ג קוקאין, אבל קלדרון פשוט נעלם.
הספר החדש (פרטי)לפניכם הצצגה לחלק מהפרק בספר העוסק בקלדרון. בכלל, כמי שקרא את כל הספר, המלצה - לכו תקראו, לא רק מה שעוסק בכדורגל. הספר נכתב בצורה מעניינת ומושכת על ידי טוכפלד, ששזר היטב את סיפור חייו של פייקובסקי וגורם לך לרצות לקרוא הכל. הנה הקטע מהספר:
"הכרתי את רוני כשהייתי בן 15. פגשתי אותו באחד ממקומות הבילוי בו היינו מבלים את זמננו באופן קבוע. לבעל-הבית של המקום, רפי שאולי, היו שני מקומות בבעלותו: המנדי'ז שמיועד למבוגרים והמיני מנדי'ז שנועד לילדים ונוער. בגלל שהוא אהב אותנו והיינו מביאים אחרינו עשרות חברים, הוא נתן לנו להיכנס למקום של הגדולים, למרות שלא היינו בגיל המתאים. תמיד כשהיינו נכנסים, היינו מושכים את כל תשומת הלב. העיניים היו נשואות אלינו, וכשהיינו פותחים שולחן, רבים היו מתקרבים, רוצים לשבת איתנו, או סתם להיות קרובים למי שתמיד נמצאים במרכז העניינים.
“באחד הימים, נכנסנו כל החבורה למיני מנדי'ז וראיתי את רוני. הוא עמד בצד והסתכל עלינו. נראה לי בקנאה. הוא הבין שדמות המפתח של החבר'ה זה אני, לכן ניגש אליי והתחיל לפתח איתי שיחה. הרגשתי שנוצרה בינינו כימיה כבר אז. כך התחלנו את הקשר. היינו יושבים יחד במקומות הבילוי של תל אביב. לפעמים בבית קפה 'ווימפי גל' בדיזינגוף שבו היו יושבים רוב שחקני הכדורגל המפורסמים מהאזור. אני הייתי אז בקבוצת הנוער של בית"ר תל אביב. רוני היה ב'הפועל' והוקפץ מהנוער לקבוצה הבוגרת.
"העיניים היו נשואות אלינו". פייקובסקי (משמאל) לצד טוכפלד (יוסי דוידוף)“החברות ביני לבין רוני הלכה והתהדקה. בשלב מסוים הוא אפילו עבר לגור אצלנו. ההורים שלי קיבלו אותו בשמחה והוא היה חלק מהמשפחה. רוב הזמן היינו מבלים בים, ב'ווימפי גל', במקומות בילוי אחרים וכמובן בכדורגל. כשהיינו הולכים ברחוב או בים ורואים ילדים משחקים בכדור, היינו מבקשים שימסרו לנו והיינו מכדררים כדרורי ראווה מול עיניהם הנדהמות.
“היינו אלופים בכדורגל. במיוחד רוני. הוא היה אדיר. היה יכול לקחת תפוז ולהקפיץ על הרגל מאה פעמים בלי שיפול. הבית של ההורים שלי היה בקומה רביעית. רוני היה לוקח כדור מהבית ומקפיץ אותו תוך כדי ירידה במדרגות בלי להפיל אותו לרצפה. פעם אחת ישבנו ב'ווימפי גל' ובעל-הבית צפדיה עזרא התחיל להתרברב בכישורי הכדורגל שלו. מפה לשם הוא ורוני התערבו על 500 שקל מי יגיע ראשון בתחרות ריצה תוך כדי הקפצת כדור על רחוב פרישמן, מפינת דיזינגוף עד פינת קק"ל, בלי שהכדור ייפול לרצפה. בשעה 02:00, אחרי שהיינו בבילוי, הגענו למקום. רוני ניצח.
"רוני היה בחור מאוד ביישן. ה'מנדי'ז היה ממוקם ליד השגרירות האמריקנית ברחוב הירקון. בפסאז' מתחת לבית אל-על ברחוב בן-יהודה, היה הומלס. רוני היה בא לשם אחרי בילוי ונותן לו כרטיס למשחק. הוא לא אמר לי שכך הוא עושה, אבל יום אחד ראיתי אותו במקרה. רק אחרי ששאלתי אותו, הוא אמר לי שזו לא הפעם הראשונה שהוא נותן לאותו חסר-בית כרטיס. הוא לא רצה לעשות מזה עניין. פשוט אהב לתת למי שאין לו. באותה תקופה חשבנו שאנחנו בפסגת העולם. אהבנו את החיים שלנו והתמכרנו אליהם. היה לנו כל מה שבן-נוער יכול לחלום עליו. כסף, חברים, בילויים. הכל.
"במקום לעטות מדים של אחת הליגות הטובות בעולם, ראיתי אותו עם מדי אסיר". פייקובסקי (רדאד ג'בארה)“יום אחד הופיע רוני בלוס אנג'לס. מאוד שמחתי לראות אותו. הבנתי שהוא מתכוון לבוא לפה הרבה בקרוב. הוא מצא בית לידי ושכר אותו. חזרנו להיות בקשר, אבל זה לא היה אותו הקשר כמו אז. מסלול חיי כבר השתנה. ובכן, רוני נשאר רוני. הבעיה התחילה כאשר ראיתי שכשרוני הגיע לאמריקה הוא התחיל להתרועע עם כל מיני אנשים מפוקפקים. אנשים שמתעסקים עם עניינים לא ממש חוקיים, חיים על הקצה. אני כבר לא הייתי בקטע הזה ולא הסתובבתי איתם. ידעתי שזה יהיה פתח לצרות, שאכן הגיעו. הוא עבר לגור בלורל קניון, עם מה שראה כביכול משפחתו החדשה. שם, באמריקה, הפעיל רשת של זייפני כרטיסי אשראי, ועסק בשאר דברים מפוקפקים ולא חוקיים.
“יום אחד נפגשנו בחדר כושר. רוני סיפר לי שרשויות החוק מחפשות אחריו. באותו לילה הגיעו כוחות FBI לבית, כיתרו אותו מכל הכיוונים, כולל הגג, ותפסו את רוני. הוא נשפט והוסגר לישראל לריצוי 7 שנות מאסר על עבירות סחר בסמים. הפרקליטות ערערה על קולת העונש, ובית המשפט העליון החמיר את עונשו לעשר שנות מאסר. באחד הביקורים בארץ, הלכתי עם מוטל'ה שפיגלר לבקר אותו בכלא. תוך כדי שאנחנו מדברים, עלה רעיון לעשות משחק כדורגל בתוך כותלי בית הסוהר. מפקד הכלא אישר את העניין והמשחק התקיים. שאר האסירים, יחד עם המנהל והסוהרים, הסתכלו במשחק והיו מבסוטים עד הגג.
"ראיתי את רוני משחק, את הלהט ואת שליטתו המוחלטת בכדור ולא יכולתי שלא לחוש אכזבה צורבת על מה שנעשה איתו. במקום לעטות עכשיו מדים של אחת הליגות הטובות בעולם, ראיתי אותו עכשיו עם מדי אסיר. נזכרתי בהשפעה האדירה שהייתה למאמן הנבחרת שלו בקבוצת הנוער, דויד שווייצר האגדי. דויד היה היחידי שיכול היה להשתלט על רוני. הוא היה כמו הפסיכולוג שלו. כשהיו נוסעים למשחקים בחוץ, דויד היה ישן עם רוני בחדר. ב-72’ הם לקחו יחד את אליפות אסיה לנוער אחרי שניצחו במשחק הגמר שהתקיים בבנגקוק.
“למרות שהייתי רחוק מאוד מאורח החיים שרוני ניהל עכשיו, נקלעתי פעם אחת לעולמו המסוכן בשל בקשה אישית שלו. עזרתי לו רק כי היינו חברים. הוא ביקש והתייצבתי. כך היינו גם בילדות. כשהיה לו כסף הוא היה משלם עליי הכל, בלי חשבון. כשלי היה, היה הפוך והוא היה חי על חשבוני. אחרי הביקור עם מוטל'ה שפיגלר ומשחק הכדורגל, חזרתי ללוס אנג'לס. הביקור הבא היה סמוך לחג הפסח. שוב נסעתי למעשיהו לבקר את רוני, שסיפר לי שלמחרת הוא יוצא לחופשה ראשונה לכבוד החג. חופשה שממנה לא שב.
"נקלעתי פעם אחת לעולמו המסוכן של רוני בשל בקשה אישית שלו". פייקובסקי (רדאד ג'בארה)“רוני ברח ליוון, כנראה באמצעות ספינת דייג, ומשם טס לברזיל. גם בברזיל המשיך עם הדברים האסורים. גם שם נתפס ונידון ל-32 שנה. בפעם הראשונה שנעצר אספו כסף לשחרור שלו. אבא שלו הגיע לבקר אותו וכנראה סייע לו לתכנן את הבריחה. גם אליי הוא התקשר ונתתי לו. הוא ואבא שלו שילמו למישהו שהיה אמור לתכנן להם תוכנית בריחה עם מסוק. אבל הוא ברח עם הכסף ורוני נשאר בכלא. בניסיון השני כבר הצליח. רוני ברח ומאז לא יצר קשר עם איש. פרט לאדם אחד, דויד שווייצר. נראה שיש רק קומץ זעיר של אנשים בעולם שיודעים היכן רוני.
"רוני קלדרון חי בישראל. מאות אנשים חולפים על פניו מידי יום, אבל לא מזהים אותו. לאחרונה נראה רוני בפאב בנחלת בנימין בתל אביב. הוא נפגש ושוחח עם בת של חברים קרובים שלנו, ששיתפה אותי אודות המפגש. כל השאר לא מזהים את מי שהייתה פה אגדת כדורגל מהלכת. דמות אפופת מסתורין, שיכול היה לכוון את חייו לחיי תהילה וזוהר, אבל בחר בדרך החתחתים שהביאה לנפילתו. רוני חי בזהות אחרת, ללא משפחתו שעדיין מחכה לו, ושאותה אהב, למרות שלא תמיד ידע לבטא זאת בצורה הגונה.
"אני אוהב את רוני. וכועס עליו. זו לא הדרך בה היה צריך לסיים את הפרק האחרון בחייו. אבל הוא עדיין אצלי בתוך הלב. למרות שאין הרבה במה להתגאות במה שעשה. לא עם האישה שלו. לא עם הילדים שלו. ולא עם ההורים שלו. הוא פגע בהרבה אנשים וזו הסיבה שכנראה החליט לנתק לגמרי את הקשר עם כולם.
“החלטתו קשה, אבל מובנת ויש לכבדה. הנחמה היחידה שיש לי כשאני חושב על רוני, זה שהוא פה בינינו, קרוב. זה ואינספור הזיכרונות המשותפים, שאני בטוח שגם הוא עדיין חולק איתי במחשבתו".