רק דמיינו לעצמכם – אדם אלמוני מתמנה למאמן ברצלונה, מבקש להחתים שחקן שבקטלוניה לא שמע עליו, מקבל בלוח המשחקים קלאסיקו בסנטיאגו ברנבאו כבר במחזור הראשון – ומנצח 0:3 את ריאל מדריד במבצרה. הבחור שנרכש לבקשתו מתגלה ככוכב המשחק וכובש את אחד השערים. בסיום העונה, שוברת בארסה בצורת בת 11 שנה ללא תואר אליפות, ומסיימת בפסגה עם שני הפסדים בלבד ב-34 משחקים, במרחק 10 נקודות מסגניתה אתלטיקו מדריד – וזה עוד בשיטת שתי נקודות לניצחון.
ריאל אי שם במקום החמישי, בפיגור 17 נקודות. האושר מושלם, הביטחון העצמי שהיה מרוסק נוסק לגבהים חדשים. הקהל בקאמפ נואו מוכן לנשק את רגליו של המאמן, שצץ משום מקום והפך למשיח. בחלוף שנה נוספת, הוא גם היה במרחק נגיעה מזכייה היסטורית ראשונה בגביעה אלופות.
התסריט נשמע מופרך, אך זהו סיפורו של טרי ונבלס. באנגליה הוא ייזכר לעד כדמות הכריזמטית שאיחדה את האומה לקראת יורו 96, וגרמה לכולם לחלום על זכייה, תוך כדי זמזום המנגינה המדבקת של השיר Football's coming home. בקטלוניה, הוא היה הגיבור ששיקם את בארסה בתקופה קשה במיוחד, הצעיד אותה בחזרה לדרך המלך והכין את היסודות לא רק עבור יוהאן קרויף, אלא גם הקסים את פפ גווארדיולה.
ונבלס הכין להם את היסודות. פפ גווארדיולה ויוהאן קרויף (רויטרס)במובן מסוים, יש לו תרומה עצומה לכל מה שקרה בקאמפ נואו אחריו. ובשני המקרים, הפסד אכזרי בדו קרב פנדלים מנע ממנו תהילה גדולה פי כמה. עם קצת יותר מזל, הוא היה נכנס לספרי ההיסטוריה כאחד הגדולים אי פעם.
ההזדמנות להגיע לקאמפ נואו הדהימה את ונבלס עצמו. אז, ב-1984, הוא אימן את קווינס פארק ריינג'רס, והשיג תוצאות ראויות מאוד בליגה האנגלית, אך שום דבר לא הכין אותו לשיחת הטלפון מנשיא ברצלונה ג'וספ לואיס נונייס. הוא חיפש אז יורש לססאר לואיס מנוטי שעזב, ומישהו ייעץ לו ליצור קשר עם האנגלי בן ה-41. ואולי בממלכה העריכו את פועלו של האיש שהעלה את קריסטל פאלאס ואת קווינס פארק ריינג'רס לליגה הבכירה, אבל אלה היו קבוצות זוטרות יחסית אפילו במונחים הלונדוניים. מי שמע עליהן בכלל מחוץ לבריטניה?
טרי ונבלס בתקופתו בברצלונה (רויטרס)כאשר חתם ונבלס על החוזה, הוא היה נרגש לקראת העבודה עם דייגו מראדונה. מה רבה הייתה תדהמתו כאשר כבר ביום הראשון בתפקיד הוא התבשר כי הכוכב הארגנטיני יימכר לנאפולי, ויהיה צורך לבנות את ההתקפה מחדש. היעד המרכזי של ההנהלה בשוק ההעברות היה הוגו סאנצ'ס המקסיקני, שקרע אז רשתות באתלטיקו, אבל האנגלי התעקש להמר דווקא על סטיב ארצ'יבלד הסקוטי מטוטנהאם. האוהדים היו בהלם, אך הציפיות היו נמוכות מלכתחילה. האליפות האחרונה שלהם הייתה ב-1974 עם רינוס מיכלס על הקווים. עם כל הכבוד לבחור החייכן החדש, הוא לא הזכיר להם כלל את ההולנדי.
אלא שלא היה צורך להזכיר. ונבלס היה רק ונבלס – וזה הספיק. היה לו שילוב ייחודי של ביטחון עצמי שגובל בשחצנות עם יכולת לתקשר עם השחקנים בגובה העיניים. הוא היה דעתן, אך גמיש מאוד, והתאים את עצמו לנסיבות ולחומר השחקנים שעמד לרשותו. הוא ידע להקסים ולשכנע אנשים בזכות אישיותו הקורנת. ואת המהפך אפשר היה לראות כבר באותו קלאסיקו מדהים במדריד. עם ארצ'יבלד בחולצה עם מספר 10 על הגב, ועם ברנד שוסטר האימתני במרכז המגרש, בארסה רמסה את היריבה הלבנה. היא נעזרה אמנם בשער עצמי ביזארי, אבל הוא נבע בעיקר מהלחץ שהפעילו שחקניו של ונבלס על העורף, וזו הייתה גישה חריגה בימים ההם. בשנות ה-80', בדרך כלל נתנו ליריב להתנהל עם הכדור בנחת במחצית המגרש שלו. ונבלס הביא לקטלוניה משהו אחר לגמרי, והתוצאות הגיעו מיידית.
הביא משהו אחר לקטלוניה. טרי ונבלס (רויטרס)באותם ימים, רק האלופה השתתפה בגביע האלופות במיתוגו הקודם, ולפיכך שבה בארסה למפעל הבכיר של אירופה אחרי יותר מעשור לעונת 1985/86. זה לא הלך פשוט כלל. בסיבוב הראשון, היא הפסידה לספרטה פראג בקאמפ נואו, אך עלתה בזכות שערי חוץ. בשמינית הגמר, גם פורטו נוצחה רק בגלל חוק שערי החוץ. ברבע הגמר העיפה בארסה את מחזיקת הגביע יובנטוס בזכות שער של ארצ'יבלד במבצרו של מישל פלטיני. ואז היא הובסה בחצי הגמר 3:0 בידי גטבורג בשבדיה, רק כדי לבצע את אחד הקאמבקים האירופיים החשובים שלה עם 0:3 בגומלין משלושער של פיצ'י.
120 אלף צופים חזו בניצחון בדו קרב פנדלים, בסיומו הונף ונבלס על הכתפיים על ידי שחקניו. לידם עמד מביא הכדורים, נער בן 15 בשם פפ גווארדיולה, והתמונה הנציחה אותו מסתכל בהערצה מהצד. לימים, סיפר פפ כי ונבלס היה זה שגרם לו לאהוב את הכדורגל האנגלי וללמוד אותו. בסופו של דבר, הוא גם הגיע לאנגליה כדי לבצע מהפכה משלו – ואולי כל זה לא היה קורה ללא הרגע ההוא ב-1986?
בגמר בסביליה הייתה אמורה בארסה לנצח את סטיאווה בוקרשט. אמנם זה היה באנדלוסיה, אך האווירה הייתה ביתית לחלוטין, מה גם שמשטר צ'אושסקו כלל לא איפשר לאוהדים הרומנים לנסוע ולעודד את קבוצתם. אלא ש-120 הדקות הסתיימו בתיקו מאופס, וגם בדו קרב הפנדלים עצר הלמוט דוקדאם האגדי את כל 4 הבעיטות של הבלאוגרנה. החלום הגדול נגוז, ושם גם החלה הקדנציה של ונבלס לדעוך. הוא אמנם עוד הביא לקאמפ נואו את גארי ליניקר ואת מארק יוז, אך המומנטום אבד, והוא פוטר לבסוף בספטמבר 1987.
בשנה ההיא, הייתה לו אפשרות לנסות את כוחו גם באיטליה כאשר יובנטוס פנתה אליו, אך ונבלס העדיף לחזור הביתה ללונדון, לטוטנהאם אהובתו בה בילה 3 שנים מוצלחות כשחקן, בקריירה שהחלה דווקא בצ'לסי. כמנג'ר, הוא קיבל לידיו את פול גסקוין בווייט הארט ליין, והיה בדיוק המנטור הנכון כדי לעזור לאמן המשוגע לשמור על שפיות ולתת הצגות על המגרש. הוא היה הכוכב הגדול בדרך לזכייה של התרנגולים בגביע האנגלי ב-1991, גם אם קרע באופן טרגי את הרצועות בברכו דווקא בגמר מול נוטינגהאם פורסט.
ההצלחה עם גאזה היא זו שגרמה להתאחדות האנגלית למנות את ונבלס למאמן הלאומי בינואר 1994. המדינה הייתה בדיכאון אחרי כישלון ההעפלה למונדיאל בארצות הברית, והייתה תחושה כי דרוש נס על מנת להכין את הנבחרת כראוי לאליפות אירופה הביתית. ונבלס קיבל שנתיים וחצי על מנת לעשות זאת, וסיפק עבודה פנומנלית למרות השערוריות הקשורות לעסקיו מחוץ למגרש. הבעיות המשפטיות הובילו אותו להודיע כבר בתחילת 1996 כי יעזוב את התפקיד בתום הטורניר, אך במידה מסוימת זה רק חיזק אותו.
טרי ונבלס בסוף שנות ה-90 (רויטרס)השחקנים, שהעריצו אותו והרגישו נוח לבטא את עצמם, ידעו שזו ההזדמנות היחידה שלהם לזהור בהדרכתו. אז הם עשו את זה, וגסקוין היה הכוכב הראשי. גאזה כבש שער אדיר ב-0:2 בדרבי הבריטי על סקוטלנד בשלב הבתים, ואז זהר גם ב-1:4 על הולנד בו כבשו אלן שירר וטדי שרינגהאם צמדים. הניצחון הוגדר כהופעה הטובה ביותר של הנבחרת מאז המונדיאל ב-1966 בו הניפו האנגלים את הגביע בוומבלי, והציפייה הייתה ברורה – בחלוף 30 שנה גם תואר נוסף היה בדרך "הביתה".
כאשר זה לא קרה, האכזבה הייתה עצומה, במיוחד בגלל הדרך המוכרת בה הסתיימה ההרפתקה. בדיוק כמו במונדיאל 1990, הפסידו האנגלים לגרמניה בפנדלים בתום 1:1 ב-120 דקות. הפעם הם אף היו עדיפים לאורך ההתמודדות, אבל בדו קרב מהנקודה הלבנה זה שוב נגמר רע – למרות שאת ספרד הם דווקא עברו בפנדלים ברבע הגמר. ונבלס, שהיה משוכנע כי ניתן לנצח גם כך, אפילו לא תכנן יותר מ-5 בועטים מראש, וכאשר הדו קרב התארך התנדב גארת’ סאות’גייט להיות הבועט השישי – והדמעות זלגו. יום יבוא, והוא יפסיד בגמר יורו 2020 בפנדלים בוומבלי כמאמן הלאומי, אבל זה כבר סיפור אחר.
הבועט השישי ביורו 1996. גארת' סאות'גייט (רויטרס)"אלה היו השבועות הטובים בחיי", אמר ונבלס למרות ההפסד. הוא היה רק בן 53 אז, אולם התפנה לרוב לעיסוקים מחוץ לכדורגל בהמשך, וכל הקדנציות על הספסל לא הניבו את התוצאות המיוחלות. לכן הוא מרגיש כמו היסטוריה עתיקה, אבל את התחושה שליוותה את ההכנות ליורו 96 ואת הטורניר עצמו לא ישכחו האנגלים שחוו זאת לעולם – והם מודים לו על כך. גם אוהדי ברצלונה שראו את התקומה של ברצלונה בתקופתו כנגד כל הסיכויים מודים לו על כך מאוד.
מורשתו נצחית, גם אם הפוטנציאל שלו לא מוצה עד תום. חוסר מזל לא אפשר לו להיכנס לספרי ההיסטוריה כווינר הגדול, אבל הוא היה אחד המאמנים הכריזמטיים שידע המשחק. ולכן, האבל באנגליה ובקטלוניה היה גדול אתמול עם פרסום דבר מותו בגיל 80. החיוך שלו עדיין איתם.