המסע הקריטי של נבחרת ישראל ליורו התחיל אתמול (ראשון) ברגל שמאל ועם הפסד 1:0 לקוסובו. החבורה של אלון חזן שיחקה את המשחק הראשון מתוך ארבעה בעשרה ימים ונראתה לא טוב, כשגם תנאי כר הדשא הגרוע לא הוסיפו ושער בודד של מילוט ראשיצ’ה במחצית הראשונה עשה את ההבדל. בסיום, המאמן אלון חזן סיכם את ההפסד בצל המלחמה, התכונן למשחק הבא מול שווייץ וניסה לשים את האצבע על הבעיות.
המאמן חזן אמר: “זה ההרכב שחשבנו להעלות, היה קשה לפתח את המשחק כמו שאנחנו רוצים בטח שגם הקוסוברים שיחקו רק על שחקן מטרה, ודאט מוריצ’י, שהוא השחקן שידענו מראש שזו הדרך שלהם לתקוף. כשראינו שתנאי המגרש לא מאפשרים לנו לעשות פעולות מסוימות אז גם הימרנו, בתוצאה של 1:0 לרעתנו, על יותר שחקנים בחלק הקדמי, כדי לנסות להכריע את המשחק וחבל שלא הצלחנו להבקיע לפחות שער אחד.
“אני מבחינתי חייב לנצח בכל משחק, שווייץ זו משוכה הרבה יותר קשה מקוסובו ואנחנו מודעים לזה. כו שאמרתי נצטרך לעשות בדיקות לראות מה קורה עם השחקנים שלנו, כמו שאתה יודע אנחנו באים לא ממסגרת מסודרת של משחקים ואימונים, הליגה שלנו לא פעילה. אנחנו צריכים לשמור את השחקנים שלנו בקו הבריאות בשלושת המשחקים שנותרו לנו ונשתדל ונעשה הכול כדי להביא את השחקנים הכי טובים מול שווייץ.
חזן: הסיפור לא נגמר, נעשה הכול כדי לעלות“שיחקנו את המשחק, זה לא עבד, בגלל זה עשינו חילופים כדי להביא יותר שחקנים לחלק הקדמי. הכנסנו עוד חלוץ וכנף, החלפנו את שני הקשרים האחוריים בשני שחקנים שיכולים לצאת יותר קדימה. במשחק כזה זה לא קשור לשיטה או לא, כשאתה רואה שדברים לא עובדים ותנאים לא לטובתך אתה מנסה ללכת יותר התקפי גם במחיר שזה יחשוף אותך בחלק האחורי. עשינו את זה והבאנו את עצמנו הרבה יותר קדימה, לא הצלחנו לתרגם את זה לשער, אבל זה המשחק”.
על התחושות בהמנון שיתף: “אני לא חושב שאפשר לתאר, בדרך כלל כשאני לובש את מדי הנבחרת, כמאמן או כשחקן, אני תמיד התרגשתי מההמנון וזו תמיד הייתה זכות אדירה לייצג את המדינה שלי. זו תקופה מיוחדת, לא הייתה כדוגמתה, לא חווינו את זה אף אחד מאיתנו הוותיקים, לא כשחקן ולא כמאמן, זה פשוט הזוי שאתה עולה למשחק כדורגל בידיעה שהמדינה נמצאת במלחמה וחיילים עכשיו נלחמים וחטופים נמצאים אי שם בעזה.
“אין שום ספק שהתקופה הזו החזירה למעמדם הרבה סמלים של המדינה שהלכו לאיבוד. את הדגל, האחווה, האחדות, ההמנון, שלהרבה אנשים היה נוח לזלזל בזה. אבל אלה הסמלים ואלה הדברים שאנחנו נלחמים עבורם היום וכשאתה שומע את התקווה היום במקום הזה, אתה שומע גם את קריאות הבוז של הקהל, אתה מבין והרבה יותר גאה שעשית את כל המאמץ לבוא לפה ולהופיע פה, גם במחיר של הפסד.
השחקנים מסמנים חצי לב בהמנון (רדאד ג'בארה)“לבוא ולהראות שעם ישראל חי ואנחנו נמצאים בכל מקום ונלך לכל מקום ונעשה הכול כדי שהמדינה שלנו תאיר את עצמה בכל מקום בעולם. על אפם וחמתם של כל האנטישמים וכל אלה שרוצים ברעתנו, אנחנו צריכים לאהוב את עצמנו ולא לחפש שיאהבו אותנו בחוץ. התקווה היא הסמל שמחבר את כולנו. כשאתה מתרגש האימפקט המידי הוא דמעות בעיניים, בתקופה הזו אתה מזיל דמעות בעיניים ובלב.
“השחקנים באו במוטיבציה, רצו לעשות הכול, תנאי המגרש לא התאימו לכדורגל, אבל אני והנבחרת אף פעם לא מחפשים מה הבעיות והתירוצים, אנחנו מנסים להתמקד במה יכולנו לעשות. גם במחצית השנייה שהכנסנו יותר שחקנים בחלק הקדמי, רצינו לעשות את זה בדרך שלנו, להניע את הכדור ולהגיע דרך הצדדים. הם צופפו מאוד את מרכז הרחבה והתקשינו לאיים על השער. השחקנים שלי באמת ראויים למילה טובה ממני ומכולם, שעשו הכול כדי לתת קצת חיוך למדינה, לא הצלחנו ונשתדל לעשות זאת במשחק הבא”.
ויטור: מעולם לא שיחקתי במגרש כזה