המלחמה הארורה בה נמצאת ישראל מצמיחה כל יום עוד ועוד גיבורים שגילו תושייה גדולה ומוציאה מהאנשים דברים לא מובנים. אחד מהם הוא מיכאל כהן, ירושלמי בן ה-26, סטודנט לתעשייה וניהול, שהציל את הכדורגלן בן בנימין שהיה במסיבת הטבע, שהפכה למסיבת רצח נוראית.
בשיחה עם ONE, כהן, שעד גיל 18 שיחק בקבוצת הנוער של בית"ר ירושלים כמגן שמאלי ופרש מהכדורגל לטובת גיוס לסיירת גולני, משחזר את מה שקרה בשבת ה-7 באוקטובר.
“בשעה שש וחצי בבוקר, כמו כולם. יצאתי מהמסיבה, בהתחלה ניסינו לשמור על קלילות כי זה רק טילים, אבל אחרי חצי שעה אמרתי כמו שזה יכול לפגוע בי במסיבה זה יכול לפגוע בי בדרך הביתה, אז העדפתי לחזור הביתה, עליתי על האוטו לכיוון צפון. כביש 232, כביש הדמים שהיו שם המחבלים. נסעתי כמה קילומטרים וראיתי רכבים מפרססים ובורחים לשדות, חלונות מנופצים. לא הבנתי עדיין מה קורה כי לא חשבתי שיש מחבלים שנכנסו והם נמצאים שם”.
“חזרתי לכיוון המסיבה, הייתי לבד ברכב, רכבים התחילו לעצור באמצע הכביש ואנשים ברחו. הבנתי שהמחבלים הגיעו לכיוון המסיבה, אמרו לי שאני לא יכול לברוח משם וזה רק מהדרך השנייה כי שם פנוי מרכבים, אז שם דרך היציאה היחידה. התחלתי לנסוע לכיוון שהיו את היריות בפעם הראשונה, פתחתי עיניים והסתכלתי כמה שאפשר כדי לזהות מה שמאיים עליי. הלכתי למיגונית, איפה שבן היה וזיהיתי שוטר שם ששומר על פצועים וגופות”.
“עצרתי את האוטו שלי, אספתי בחורה בשם איזבלה (גנדלמן, שנצחה במסיבה, ג.ל.) שהייתה עם הארוס שלה. דיברתי עם המשפחה שלהם אתמול. אחרי שהעליתי את איזבלה. באתי להרים את בן וראיתי שאין לו רגל, בהתחלה אתה לא מבין איך דבר כזה קורה, אבל אין יותר מידי זמן לעכל או דברים כאלה אז ישר אתה בא להרים אותו”.
והוא משתף איתך פעולה?
“בן רק צעק שקודם צריך לפנות 'אותה וצריך להציל אותה', לא הבנתי על מי הוא מדבר כי לא הייתה עוד בחורה, ובעצם היא כבר פונתה. בדיעבד הבנתי שהוא התכוון לארוסתו גלי. בן התעקש בזמן שהוא פצוע שאציל את גלי. אני מתחנן אליו שיבוא איתי ואמרתי לו שידאגו גם לה, העליתי אותו לרכב, נסעתי איתו ועם איזבלה ואני מנסה להבין איפה יש בית החולים הכי קרוב. אני מתקשר למשטרה ולמד”א וכיוונו אותי לקיבוץ שהיה שם פינוי של אמבולנס”.
“אמרתי לאחד מהמטפלים שיעלה ויעניק טיפול לפצועים שיש לי. הוא בהתחלה לא רצה, אבל התעקשתי שהוא יעלה. תוך כדי שאני נוסע לכיוון תקומה, אז הבחור עשה לבן חוסם עורקים, ואז הגענו לנקודת פינוי ופינו את בן. בשלב הזה כבר לא ראיתי אותו. בדקו דופק לאיזבלה וראו שאין לה דופק, אז לא התעסקו איתה יותר ועברו לטפל בפצועים האחרים”.
מה קורה באותו זמן בשטח?
“לא היו יותר מידי כוחות הצלה באזור הזה, היו שניים-שלושה פראמדיקים שהתעסקו בפצועים נוספים, אז אני ועוד בחור עזרנו לכל רכב שמגיע, שלפנו את הגופות ומסדרים פצועים במקום אחד וגופות במקום אחר, כדי שיהיה לאנשי מד”א נוח לתפעל”.
איך אתה עושה את זה בכזה קור רוח, ומאיפה ההחלטה לפעול בצורה כזו?
“זה מה שאני זוכר מהצבא שצריך לעשות. ככל שהזמן עובר אז בצד של הגופות יש עוד ועוד והמספרים רק עולים ואתה לא מבין איך זה הגיוני שיש כל כך הרבה נרצחים. אז כשהיינו שם בנקודת פינוי היו יריות, נכנסנו למיגונית. ואז כשהיריות הפסיקו השוטר אמר לכולם לנסוע לכיוון בית קמה, זה מה שעשינו, ובדיעבד דיברתי עם אחד השוטרים והוא אמר שבדיוק הגיע מחבל והוא ירה לשם, ובמזל לא היו אנשים כי עזבנו שם ולא היו נפגעים”.
מאיפה התושייה הזאת? לא כל אחד היה מסוגל להיות עם תושייה כזאת.
”אתה לא חושב בזמן הזה, אני נוסע והיו גופות אז זה האינסטינקט הראשוני שלי היה לעצור ולעזור למי שאני יכול, הבנתי שאני לא יכול לתת טיפול לבן כי המחבלים מסתובבים ואני צריך לברוח משם”.
בן כמה אתה, מאיפה, מה עשית בצבא, מה עושה היום?
“אני בן 26, מירושלים. הייתי בסיירת גולני ועכשיו אני סטודנט לתעשייה וניהול”.
נתקלת כבר במראות כאלה?
”רק באימונים שמביאים לנו תרגילים של אירוע רב נפגעים, בובה כזאת בלי רגל. ופתאום אתה רואה את זה על בן, זה היה הזוי”.
איך נוצר הקשר שלך עם בן?
”האמת שאתם פרסמתם שהוא ניצל עם בת הזוג שלו, ובהתחלה לא זיהיתי אם זה הוא או לא, כי העין הולכת אוטומטית לפציעה ופחות מסתכלת לבן אדם. נכנסתי לפייסבוק שלו והוא מוצג כמתווך נדל”ן ולא כשחקן כדורגל אז לא הבנתי, אז ניסיתי לוודא עם המשפחה שלו וחיפשתי בנימין, הגעתי לאחותו ואמרתי אותה שאני חושב שפיניתי את אח שלה ואם היא יכולה להגיד לי את המצב”.
“אמרתי לה שהוא התעסק רק עם בת הזוג שלו, והיא שלחה לי תמונה שלהם אחד ליד השנייה וזה היה הרגע הכי מאושר בימים האחרונים האלה. כי היה לי מצפון שאני לא יודע מה קורה עם בת הזוג שלו והבטחתי לו שנדאג לה למרות שלא ידעתי מה שבאמת קורה איתה, אז כשראיתי ששניהם אחד ליד השנייה באשפוז והם שרדו את זה זו נקודת אור קטנה. אבל עוד הרבה חברים אחרים נהרגו בטבח הזה ובאותם ימים שאחרי הסתובבתי בין הלוויה להלוויה כשהלכתי לבקר את בן זו הייתה נקודת האור היחידה”.
ביקרת את בן בבית החולים הילל יפה, ספר על ההתרגשות שלך והפגישה שלכם.
”הייתה התרגשות מטורפת, הגעתי פעמיים. בפעם הראשונה כשראיתי אותו, גלי חיבקה אותו ואמרה לי תודה כי הוא החיים שלה, וזה ריגש אותי. הכל היה מרגש שראיתי את בן, אחותו עשתה לו מסיבת הפתעה כי הייתה לו יום הולדת, היא הזמינה אותי ופתאום אבא של גלי צועק לי “הנה הגיבור שהציל את בן” וכולם מחאו כפיים, וזה אחד הרגעים המרגשים שהיו לי בחיים”.
כל הכבוד לך על כל קור הרוח שלך. המראות שמה שראית ופינית, זה רודף אותך?
”יוצא לפעמים שאני חולם ומדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת שוב, אבל אני מנסה להתחזק כמה שיותר, לדבר עם החברים, משפחה, עם אלוהים, עושה שיחות נפש עם עצמי ומנסה כמה שיותר להתחזק מהסיטואציה, מקווה שנצא מפה חזקים, סיטואציה קשה. היו שם מראות בנקודת פינוי שהיה עמוס מה שהיה שם, כל בחור שהגיע – עם פציעה יותר גרועה מהשני. אתה רואה את הצמידים על היד, ואתה מבין שרקדת איתם לפני רגע ואתה אוסף אותם עכשיו כגופה”.
תגיד, המשפחה שלך לא התקשרה אליך כל השעות בשבת בה פרצה המלחמה לשאול מה קורה איתך, לא דאגו לך?
”אמא שלי מתקשרת ואמרתי לה שאני לא יכול לדבר, אמרתי לה שאני עוזר לאנשים ושהיא יכולה להיות רגועה. המזל באמת שהכול הסתיים בשלום ולא נתתי לה תקוות שווא. כי באמת מזל שעזבתי את נקודת הפינוי בתקומה, כי כמה דקות אחרי שעזבתי שם אז היו מחבלים שניסו לפגוע. ויש לא מעט סיפורים על אנשים שאמרו למשפחה שלהם שהכל בסדר ואחר כך הם נרצחו. ברוך השם אני הצלחתי לדבר איתם תוך כדי ובאמת הכל היה בסדר”.