7 באוקטובר היה יום ה-30 לפטירה של אבי. ביום הזה תכננתי לקום מוקדם בבוקר, להתגלח ולהתקלח. ואז פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את החדשות. מיד התחלתי להרים שיחות טלפון לחברים בדרום.
התקשרתי לאופיר, חבר ומאמן ג’ודו, שלא ענה לי. הוא אמר לי ‘אני לא יכול לדבר’. לא הבנתי למה. שאלתי אם הוא צריך משהו, הוא לא ענה. ראיתי חדירת מחבלים לעוטף עזה. ככל שעבר הזמן הוא מידי פעם שלח לי הודעות ‘אתה לא מבין מה עושים לנו’, ‘איזה בלגן’, ‘אנחנו נלחמים בהם והודפים אותם אבל זה לא נגמר’. ראיתי את הכל בטלוויזיה, איך הם עושים את הכל בצורה ברוטלית ואכזרית. לאט-לאט הכל התגלה, וכך גם גודל הזוועות.
גדלתי באופקים עד גיל 18 וראיתי את כל הסרטונים, זיהיתי כל שכונה, כל רחוב, כל פינה בה הסתובבתי חופשי ומאושר. את כל הילדות שלי עברתי בעין השלושה, החופים בהם רחצתי, השבילים בהם הלכתי. נזכרתי בכל אותם המקומות. זה היה מקום שהיה עבורי גן עדן. לא האמנתי שזה מה שעיניי רואות. לראות את הזוועות הללו, זה היה אירוע שקשה מאוד להכיל.
אורן סמדג'ה (איציק בלניצקי)אנחנו למודים מלחמות אבל זה עדיין בלתי מובן. אולי כי במלחמת יום הכיפורים ב-1973 ובשואה בשנות ה-30 לא תמיד ראו את ההרג בעיניים. הדור שלנו, יישב עוד כמה שנים וייספר לנכדים מה נעשה פה ב-2023, אי אפשר להתעלם מזה, זה מצולם ומתועד, העולם רואה הכל והעולם לא מצליח להכיל. כל מה שהתחולל במדינת ישראל באותה שבת - אסור שיקרה יותר. אסור שיחזור. זו צריכה להיות הפעם האחרונה.
זו הייתה שבת שחורה. הייתה בי תחושה קשה. זה היה טבח חסר מעצורים, ללא רסן. ילדים, נכים, קשישים, נשים. שאלתי את עצמי, איך בעצם הגענו למצב כזה שאנחנו לא מגיבים? הרמתי טלפונים לאנשי צבא וצעקתי ‘איפה הצבא?’, אבל הצבא לא הגיע ולא הגיב. מדינת ישראל תמיד חתרה לשלום, אבל תמיד גם חתרה למגע מול האויב.
אנחנו עם שמרחם על חלשים, תמיד רצינו וניסינו לעשות שלום. תמיד הושטנו יד. תמיד רצינו שהם יתפתחו ויהיו ישות עצמאית, אבל זה פשוט לא צלח. ולא בגללנו.
אורן סמדג'ה (שחר גרוס)שלושה מהמשפחה שלי מגויסים לצבא, כולל הבן שלי ואשתי שהיא חלק מצוותי חילוץ והצלה. כולנו מגויסים כעם ומבינים את גודל השעה. הבן שלי לא מתכוון להוריד את המדים עד שלא ננצח במלחמה הזאת. אני חי בתחושה לא קלה, זה לא פשוט - אבל אנחנו עם חזק, למרות הכל. ואנחנו ננצח פה.
גם עכשיו, תמיד נושיט יד. עוד נקום מזה ועוד נתגבר על זה, אבל אני חושב שהיום זה או הם או אנחנו, כמה שזה נשמע נורא. אין לי בעיה עם מוסלמים, אני חי איתם ואני מכבד את כולם, אבל יש קיצוניים כמו החמאס שפועלים בעידוד איראן במטרה להשמיד אותנו, והיום אני יודע בוודאות שמי שייצא כנגד מדינת ישראל אסור להבליג לו. נחצה פה קו אדום, קו שבני אנוש לא חוצים. הם עשו מעשה שלא ייסלח.
יש אהדה למדינת ישראל ותמיכה גדולה במדינת ישראל. זה הזמן לחשבון נפש בתוכנו, להוריד את הכפפות ולנצח במלחמה הזאת בכל מחיר. גם בשביל הדורות הבאים, אבל בעיקר כדי שנישאר עם חזק ומאוחד. כולנו רוצים לחיות בשקט וברוגע, אבל רק כשננצח במלחמה הזאת, נגע שהעולם הזה יהיה טוב יותר. לפעמים בספורט הניצחון מגיע לאט, אבל זה עדיין ניצחון. גם אם זה ייקח זמן, ביחד ננצח.
הובא על ידי אסי ממן.
יעל ארד נבחרת לוועד האולימפי הבינלאומי