"חלמתי על הפודיום, זה צריך לקרות בפאריס"

במשך שנים פיטר פלצ’יק לא הצליח לפרוץ על מזרן הג’ודו. פציעות, משברים בחיים האישיים, מרדף אחרי הכסף רק כדי שיוכל להתקיים - כל אלה מנעו ממנו להגיע לפודיום בתחרויות הגדולות, עד שבגיל 26 החלה הנסיקה לטופ העולמי בקטגוריית המשקל של עד 100 ק”ג, לאחר שזכה במדליה האירופית הראשונה שלו. מאז חלפו חמש שנים, ולאחרונה הג’ודאי זכה גם במדליה עולמית ראשונה.

פחות משנה למשחקים האולימפיים בפאריס 2024, פיטר פלצ’יק הפך למועמד מוביל לזכייה במדליה בנבחרת הגברים בג’ודו. בדרך לאירוע הגדול שיתקיים בשנה הבאה בצרפת, הג’ודאי התארח בפודקאסט האולימפי של ONE לשיחה עם אסי ממן על הדרך שעבר, הטעויות שעארשה בצעירותו והפכו אותו לאדם אחר, הג’ודו שהציל את חייו והתפקיד החדש שלו כאבא במשרה מלאה לתאומים. 

בפרק יוצא דופן פלצ’יק דיבר על הילדות, ההסתבכויות והמעצר בגיל 16 (“הגעתי לתחנת משטרה וזו הייתה החוויה המפחידה בחיי, הסתכלתי לצדדים ולא הבנתי מה אני עושה שם”), העבודה כמאבטח במועדונים (“ברחתי מהבעיות, הייתי צריך רק להתפרנס כי סבלתי מפציעות בתחילת הדרך, אבל לא ויתרתי והג’ודו הציל את חיי”), השינה בלילות ברכב (“תקופה שחורה”), החיים בלי דמות אב בבית ואיך השפיעה עליו לידת התאומים (“אני מההורים האלה שכל היום מסתכלים על התמונות של הילדים בפלאפון, הם ואשתי נמצאים איתי בכל מקום ועוברים לי בראש בכל תחרות, אני נלחם גם בשביל העתיד שלהם”).

פיטר פלצ'יק (חגי מיכאלי)

כמו כן, פלצ’יק דיבר על האכזבה מההפסד בתחרות האישית באולימפיאדת טוקיו והניצחון המשמעותי שקידם את הנבחרת לזכייה במדליה הקבוצתית לאחר מכן (“אני ואורן סמדג’ה סגרנו את הטקטיקה על צלחת בחדר האוכל”), הלקחים שהפיק והשינוי שעשה בחיים הספורטיביים (“התחלתי לסרב לקמפיינים, אני יותר רגוע וממוקד הפעם”) והמטרה הגדולה (“לפני כמה שנים חלמתי בלילה שאני עומד על הפודיום האולימפי, זה יכול וצריך לקרות בפאריס”).

לצד זאת, פלצ’יק התייחס ל-7 באוקטובר ואמר: “היום הזה תפס אותי בבית עם המשפחה והילדים, מאותו הרגע הבנתי שמשהו בי השתנה. בכולנו. לא הצלחתי לתפקד בימים הראשונים, הייתי כמו זומבי על המזרן, ואז התחלתי לגבש תוכנית פעולה. אמרתי שהצו 8 שלי הוא להתרכז בזכייה במדליות, לייצג את המדינה כשגריר הכי טוב שיש, וכשאני לא על המזרן אני הולך לבקר פצועים וחיילים, הייתי במחלקות בבתי חולים ועד היום אני שומר על קשר עם כמה חיילים ופצועי נובה, אני מחבק אותם ותומך בהם, נותן להם גב מנטאלי ועושה פעולות גם עם הוועד האולימפי. אני מקבל אומנם הרבה איומים והודעות נאצה ברשת, אבל זה לא מזיז לי. אני נחוש היום יותר מתמיד לעשות את מה שאני עושה, ובעזרת השם נניף את דגל ישראל בכל מקום בעולם”.