עם כל הכבוד לזכייה הבאמת מרשימה של קוקו גוף, שסוף סוף החלה לממש את הפוטנציאל והציפיות הגבוהות ממנה, בסוף אצל האמריקאים טניס הגברים זה הבייסיק של הבייסיק, הלחם והחמאה, הדבר הכי חשוב להם בענף בו שלטו בענק במשך שנים רבות, אך נמצאים בשפל חסר תקדים ועכשיו, עם סיומה של אליפות ארה”ב בתחילת השבוע, כבר סוגרים 20 שנה מאכזבות, בלשון המעטה.
מאז סרינה וויליאמס האגדית שהיא באמת אחת ומיוחדת, טניס הנשים בארה”ב מתקשה להיות בטופ. למרות זאת, גוף כעת באליפות ארה”ב הפתוחה ועוד קודם לכן סופי קנין וסלואן סטיבנס כן הצליחו לשים את ידן על גביע מייג’ור. לא מספיק, לא מה שמצפים, אבל זה עוד עובר, איכשהו.
קוקו גוף עם הגביע (רויטרס)לעומת זאת, בסבב הגברים ארה”ב מתקשה לייצר כוכב ראוי, לא כזה שיזלול תואר אחרי תואר כמו נובאק ג’וקוביץ’, אבל לפחות מישהו שיהיה באזור, שיצליח להחזיר להם את הכבוד האבוד. פרנסס טיאפו לא מספיק בשביל זה, בן שלטון כישרוני אבל עוד צעיר, כשגם ככה הלחץ על הכתפיים שלו גדול במיוחד וסביר להניח שיכריע גם אותו.
ג’ון מקנרו, פיט סמפראס, אנדרה אגאסי. בעבר ארה”ב הייתה בית חרושת לטניסאים מוצלחים, הצמיחה כוכבים בזה אחר זה ולא נתנה לאף אחד בכלל להתקרב. השנים חלפו, השליטה דעכה ולמעשה מאז שאנדי רודיק זכה באליפות ארה”ב 2003, אף טניסאי אמריקאי לא הצליח לשים את ידו על גביע גראנד סלאם. כישלון חרוץ ביותר למי שהייתה בעבר אימפריית טניס ולא כזו שמתלהבת משחקן צעיר שהגיע לחצי גמר בפלאשינג מדו.
רודיק (רויטרס)טיאפו בגדול הוא שחקן של גג רבעי גמר גראד סלאם, טיילור פריץ כבר נכנס חזקה לעשירייה הראשונה, אבל כושל לרוב בבמות הכי גדולות של הענף. טומי פול שחקן קלאסי של טופ 20 ולא מעבר לזה, כריסטופר יובאנקס חביב ועשה מסע אדיר בווימבלדון, אבל אלו לא שנים שהוא יכול לגנוב גראנד סלאם. סבסטיאן קורדה כושל בענק והזרקור עבר מהר מאוד לשלטון. שחקן מוכשר, אבל רחוק מלהיות כוכב טניס.
ג’ון איסנר, שפרש אחרי אליפות ארה”ב, אולי משקף הכי טוב את מצב הטניס האמריקאי בשני העשורים האחרונים. חביב, הגשות עוצמתיות לרוב, חסר גיוון ומאוד מוגבל. הטניסאי הפורש הוא ממש ראי לענף בארצות הברית, כזה שכבר 20 מדשדש למעלה, אבל לא באמת יכול לאיים על הטופ העולמי של הענף הלבן, אפילו לא בקצת. אגב, אם זה לא מספיק, אז בגביע דייויס האמריקאים אפילו הודחו במפתיע (או שכבר לא) מול פינלנד הקטנה, שהעפילה לבית הגמר.
ג'ון איסנר (רויטרס)שאלת השאלות – מה עושים לא נכון בארה”ב? כסף גדול ישנו, מבחר עצום גם כן, מתקנים? וי, היסטוריה ומורשת? גם יש. לא מעט מומחים ניסו לנתח את הבעיה בטניס הגברים האמריקאי וכשלו, הענף נכנס למן כדור שלג שמתקשה לצאת ממנו, לפחות עד שיצמח איזה עילוי באמת יוצא דופן, שגם אם יפול קצת בצד המנטלי, זה עדיין יספיק לו.
בכל אופן, אם יש כן משהו שניכר בטניס האמריקאי, זה חוסר הגיוון. משטח קשה, משטח קשה ועוד פעם משטח קשה. מגיל צעיר הטניסאים הצעירים לא משחקים יותר מדי על הדשא ובטח שלא על החימר, וזה בעוכריהם. סגנון הטניס המקומי מתבסס כמובן על הגשות עוצמתיות, אבל הענף זז קדימה ובפער. בעבר עם איסנר וסם קווארי זה בלט הרבה יותר לעין, בעידן הנוכחי יש הבלחות עם טומי פול וטיאפו, שהם לא הטייפ-קאסט של סרב אנד וולי, אבל אין הוקוס פוקוס.
רוג'ר פדרר (רויטרס)עם פוטנציאל כזה של כ”כ הרבה תושבים, קשה לא להצמיח אלוף גראנד סלאם אחד אפילו, זו ממש טעות אחרי טעות אחרי טעות. אפילו שווייץ הצליחה לייצר עוד אלוף גראנד סלאם אחרי רוג’ר פדרר (סטאן ואוורינקה). עזבו שווייץ עם המורשת של פדרר, אוסטריה הקטנה הוציאה אלוף גראנד סלאם. ארה”ב? גורנישט. אם לא יעשו שם חישוב מסלול מחדש לא נראה שהטניס האמריקאי הולך להתרומם שוב, במקסימום אולי הבלחה של 20 שנה, וגם זה כבר נראה רחוק מאוד.
בשורה התחתונה, בניגוד לנשים ששם הם חוו קצת נחת לאחרונה, בגברים לא רואים אור בקצה המנהרה, אבל בספורט כמו בספורט אנחנו כבר למודים שדברים יכולים להשתנות מהר מאוד. גם טיפה מזל יכול לעזור עם זכייה שתשחרר הרבה לחץ ותוריד את הקופים מהגב של כל הצעירים שמנסים לקחת את הענף האמריקאי על גבם, אבל קורסים שוב ושוב תחת הלחץ.
למרות הכל, שלטון יורד מנוצח (רויטרס)