בסוף חודש אוגוסט של שנת 2013, ריו דה ז'ניירו אירחה את אליפות העולם בג’ודו במסגרת ההיערכות שלה לאירוח המשחקים האולימפיים שהתקיימו שלוש שנים לאחר מכן. על המזרן עלתה ג’ודאית ישראלית צעירה עם רעב בעיניים, שרצתה לרשום הישג משמעותי דווקא בזירה הזו אחרי שנעדרה מאולימפיאדת לונדון. דווקא שם, ירדן ג’רבי הפכה לאלופת העולם הישראלית הראשונה בהיסטוריה של הענף ושלוש שנים לאחר מכן זכתה במדליית הארד האולימפית.
בדיוק עשור אחרי, עוד שני ג’ודאים עמדו בראש הפודיום באליפות העולם וזכו בזהב, אבל היא הייתה זו שניפצה את תקרת הזכוכית. כעת ג’רבי הגיעה לפודקאסט האולימפי ב-ONE ובשיחה עם אסי ממן נזכרה ברגעים הגדולים בברזיל, במה עבר עליה כשחזרה למלון בלילה בו זכתה בזהב העולמי, איך היא רואה את ההצלחה של נבחרת הנשים של שני הרשקו שקוטפת מדליות בקצב מסחרר, איזה תפקיד לקחה על עצמה מול הג’ודאיות למרות שהיא כבר שנים מחוץ לענף, מה היא צופה שיהיה באולימפיאדת פאריס 2024 ומה הסיכוי שבעוד עשור היא תהפוך לאמא? האזינו:
ירדן, את מאמינה שעבר עשור?
“עשר שנים אחרי וזה עדיין מרגש אותי, התחושה הזאת של ‘רגע, זאת אני?’, אני מודעת להישגים ולמה שעשיתי ועברתי, אבל לשמוע על זה מהצד זה נחמד. זה מטורף. הלכתי לישון אתמול וחשבתי על מה שנדבר ואמרתי, ‘רגע מה? מה 10 שנים?’. אני זוכרת כל תחושה שהייתה שם, כל רגש, זה מרגיש כאילו זה היה אתמול”.
"זוכרת כל תחושה". ג'רבי מול קלאריס אגבגננו בגמר (רויטרס)אז קחי אותנו אל הרגע הזה.
”זה מכלול של דברים. החלק שבעיניי הוא הכי תהומי זה שלא הייתי אמורה בכלל לצאת לאותה אליפות עולם כי נפצעתי עשרה ימים לפני האליפות עד כדי כך שלא הייתי יכולה להרים את היד. רופאים המליצו לי לא לצאת לתחרות וזו לא הייתה אופציה כי הייתי מדורגת ראשונה בעולם ואין מצב, הכל התחיל מזה שבכלל התעסקתי בפציעה שלי ואיך אני מחלימה. היו לנו עשרה ימים בברזיל להתרגל למקום. לילה לפני זה חלמתי שאני על הפודיום, לא ידעתי באיזה מקום, אבל הייתי על הפודיום והיה בזה משהו חיובי שזה מרגיש אפשרי”.
זה קרה לך הרבה, זה שחלמת על מקום בפודיום?
”זה קרה לי רק פעמיים בחיים – באליפות העולם ובאולימפיאדה. אולי זו ברזיל שעושה לי את זה, כי זכיתי שם גם במדליה הראשונה בתחילת קריירת הבוגרות שלי. יום התחרות היה פשוט חלומי”.
אני רוצה להתחיל מהסוף. את קמה מהמזרן, מסתכלת על שני, ואת מאמינה לזה שאת אלופת העולם?
”זה היה שילוב של רגשות כי מצד אחד קלאריס אגבגננו הצרפתיה מאולפת לי בין הרגליים ומהצד השני המאמן שלי, שני הרשקו, צועק לי: ‘את אלופת עולם!’ ואני רק שאלתי אותו איפה הרופא ולמה הוא לא מגיע. לא היה ‘יש’, לא שמחתי ולא פרקתי. מי בכלל שיער שהיא תתעלף בגמר וכל כך מהר? רק כשהיא התעוררה קצת וירדתי מהמזרן אז נפל לי האסימון. לא הצלחתי להגיע אפילו לשני, פשוט נפלתי למטה והכל יצא, אבל זה רק תחילת הפורקן. תחשוב שבג’ודו אתה הכי אגרסיבי שיש, אוגר את הרגשות שלך ואתה לא מוציא אותן החוצה, ואז השלב של בין שיא האגרסיביות לפורקן מגיע בבום. אני לא הפסקתי לבכות, לא על הפודיום, לא כשחיכינו למדליות ולא בדרך חזרה למלון”.
"את אלופת העולם". הרשקו וג'רבי בגמר אליפות העולם (רויטרס)מה קרה שם?
“כשחזרנו למלון אני ושני היינו במונית ואמרתי שמתחילה לכאוב לי הבטן, והוא אמר לי ללכת להתארגן ושניפגש לארוחת ערב. אלא שהכאבים התגברו. כאב לי פיזית בכל הגוף. זה הגיע לרמה שהוא ממש סחב אותי לחדר ואמר לי לנוח, כי הייתי בהתכווצויות בכל הגוף מהתרגשות. פשוט שכבתי במיטה בתנוחת עובר ולא יכולתי לזוז מרוב כאבים. זו הייתה שיא ההתרגשות, הרגשתי בעננים ולא הייתי יכולה להכיל את הרגש הזה. לקח לי איזה חצי שעה-שעה להתאושש, ירדתי למטה ואמרתי לשני שבחיים לא הרגשתי דבר כזה, אפילו לא באולימפיאדה. זה היה ההישג המשמעותי הראשון שלי והוא היה חלום חיי, אז זה התבטא בתחושות כאלה”.
אומרים שלפעמים כשיש לספורטאים חרדות זה משפיע פיזית על הגוף, אז אצלך זה קרה הפוך? זה קרה מאושר?
”מעולם לא היה לי פחד או חרדה לפני תחרות. הסתכלתי על זה בצורה ריאלית שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שאפסיד. אגרתי את ההתרגשות הזאת. היו הרבה ציפיות בגלל שזו הייתה שנה שזכיתי בה בכל תחרות במדליה, וגם ביום הזה היו חמישה קרבות עם חמישה איפונים, הייתי מצטיינת התחרות וסך כל הקרבות שלי עמד על תשע דקות ביחד, מה שהיום יכול להיות קרב ג’ודו אחד. הכל היה מהיר. אם היו שואלים אותי איך אני רוצה לזכות באליפות העולם, אז ככה הייתי כותבת את זה”.
"לקח לי חצי שעה-שעה להתאושש". ג'רבי ואגבגננו אחרי הגמר (רויטרס)הסיפור הזה מתחיל לפני אולימפיאדת לונדון 2012, קצת יותר מעשור אחורה. את במאבק עם אליס שלזינגר על הכרטיס למשקל של עד 63 ק”ג, את מגיעה לתחרות חשובה בפאריס כשאת יודעת שאם את לא לוקחת בה מדליה אז לא תהיי במשחקים האולימפיים - ואת מודחת בסיבוב הראשון. עוד היית אנונימית יחסית לפני אליפות העולם, אבל מפה מתחיל הסיפור שלך בעצם?
”לא יודעת אם הייתי אנונימית, לחובבי הספורט אולי פחות כי המאבק עם אליס היה מאוד מתוקשר והוא עשה כותרות. התחרות בפאריס הייתה נקודת מפנה. גם ההורים שלי היו בקהל וזו הייתה תחרות של הכל או כלום. אני זוכרת שכשהפסדתי שני פשוט הלך מרוב תסכול. אני זוכרת שירדתי מהמזרן והוא לא שם, רק אני לבד. זו הייתה הפעם היחידה שזה קרה. הוא היה כל כך מתוסכל עבורנו שהוא לא יכול היה להכיל את זה.
“בקריטריון אולימפי אתה כל הזמן חושב על התחרות הבאה, ופתאום מגיע הרגע שאין תחרות הבאה וצריך לעכל את זה כי אתה שנתיים במרדף הזה. זה היה רגע מאוד קשה להכלה והבנה, מאוד מאכזב, הרגשתי שהלב שלי פשוט נשבר. זה לא רק לא להגיע לאולימפיאדה, זה מסע חיי. אני מגיל שש חולמת על הרגע הזה, הייתי צעד מלהיות שם ואני לא שם”.
"המאבק היה מאוד מתוקשר". ג'רבי ושלזינגר (יניב גונן)ואחרי זה אין כלום, זה ריק?
”זה ריק. אתה אומר מה הדבר הבא? כי זה רק עוד ארבע שנים. הייתי צריכה להישאר למחנה אימונים אחר כך וחיסלו אותי שם, השפילו אותי ובקרבות קרקע חנקו אותי שלוש-ארבע פעמים בשלוש דקות, משהו שלא קרה לי כל הקריירה”.
חניקה זה גם אומר שאת מוותרת, מרימה ידיים.
”בדיוק. אתה נכנע, לא סוגר, לא אגרסיבי, לא שם. שני זיהה את זה שהייתי במשבר גדול והוא אמר ‘תראי, אני מבין ואני איתך, ויש לנו שתי אפשרויות. או שתעשי הפסקה, תלכי לחופשה ותחזרי עם כוחות מחודשים, או שעוד חודשיים יש לנו אליפות אירופה ואין לך מדליה באליפות אירופה אז נלך על זה’. אליפות אירופה זו אליפות מטרה ויש לנו רק שלוש כאלה, יחד עם אליפות העולם והאולימפיאדה.
“ברגע שאני עדיין לא מבוססת כמדליסטית באליפות אירופה אני עדיין לא בדרג של הטובות ביותר. פתאום הוא האיר את עיניי, היה לי סוויץ’ ובמקום לחשוב על מה הפסדתי, חשבתי על זה שיש לי בקרוב תחרות חשובה. פתאום המוטיבציה שלי הייתה גבוהה. אבל זה היה תהליך, יום-יום של תסכול ובכי. אני זוכרת שיום אחד חברת הנבחרת, גילי כהן, הגיעה לחדר וראתה מלא טישו על הרצפה. היא אמרה לי ‘אני מקווה שלא בכית כל כך הרבה’ ואמרתי לה שבכיתי. זה היה תסכול מאוד גדול לא להגיע למשחקים האולימפיים”.
"שני זיהה שהייתי במשבר גדול". ג'רבי והרשקו (עמית שיסל)אז הגעת לאליפות אירופה וזכית במדליית הכסף, ובעצם משם המסע התחיל.
”כן, זו הייתה נקודת מפנה. למדתי על עצמי שדווקא כשאני בשפל שלי זה מוציא ממני את הכוחות שלא ידעתי שיש לי. עד היום כשאומרים לי ‘לא’ זה הופך לדלק, כשאומרים לי שאני בחיים לא אסיים תואר באוניברסיטה הפתוחה זה הפך לדלק, כשאומרים שלא אקבל תפקיד זה דלק. אני לא יודעת מה זה לא להצליח, אני אעבוד קשה ולפעמים לא אצליח, אבל במחשבה שלי אין אופציה כזו שמשהו הוא בלתי אפשרי. ברגע שחוויתי את ההפסד שמנע ממני להיות בלונדון 2012, אמרתי שזה לא יקרה לי יותר. אני לא מעוניינת לחוות את זה שוב, אני אתאמן יותר, אחשוב מחוץ לקופסה, אשקיע ואתן יותר. זה פשוט גרם לי להיות יותר טובה”.
זה נכון. תמיד כשהגעתי לאזור של אולם הג’ודו במכון וינגייט, אפילו כשחשוך וכולם הלכו לאכול או לנוח, את היית ממשיכה ומתאמנת לבד בלי הפסקה. אנשים לא מבינים, אבל לא ראית בעיניים.
”הייתי מקצוענית ב-100%, הראשונה להגיע לאולם והאחרונה לצאת. זה היה במחשבות שלי בדרך הביתה, בשינה, באוכל, בכל דבר החיים שלי”.
אבל כן היה רגע אחד שהתנתקת. מה את זוכרת מאולימפיאדת לונדון? ראית אותה בטלוויזיה?
”לא. התנתקתי, לא הייתי עם הפלאפון ולא הייתי יכולה לראות כלום ממנה. אמרתי שמה שלא בשליטה שלי אני לא מעוניינת לראות. הגעתי לריו כשלא באמת צפיתי באולימפיאדה ולא ידעתי איך זה עובד, לא ידעתי כלום. מבחינתי לונדון 2012 הייתה חור שחור ורק רציתי שזה יסתיים, כשנגמר היום רק הסתכלתי על התוצאות ובסיום התחרות ואמרתי ‘זהו, המסע שלי לריו מתחיל היום’”.
"לונדון 2012 הייתה חור שחור". ג'רבי (עמית שיסל)המסע שלך לריו התחיל בריו באליפות העולם 2014, שם התפוצצת והגעת עם כל המטען הזה גם למשחקים האולימפיים ב-2016.
”לא ראיתי בעיניים, לא עניין אותי כלום והייתי מאוד מרוכזת במה שאני צריכה לעשות. תראה, יש משהו בזה שאתה מתחיל את היום כספורטאי מן השורה ובסוף היום אני אלופת עולם שזה חתיכת סוויץ’. זה להיות הכי טובה בעולם, הישראלית הראשונה שעושה את זה. תמיד חשבנו שאלופי עולם אנחנו לא יכולים להיות כי אף אחד לא עשה את זה. פתאום היום מתגלגל, הייתי הכי חדה, הכי מדויקת, הכי אגרסיבית וחכמה בקרב שהייתי יכולה להיות, כל הדברים התחברו ברגע”.
הג’ודאית מאל סלבדור נכנעה באיפון מהיר, האיטלקיה גם קיבלה איפון, ברבע הגמר עמדה מולך טינה טרסטניאק שהייתה ג’ודאית טובה ואלופה אולימפית בסוף, אבל הכנעת אותה גם באיפון. בחצי הגמר פגשת את היפנית קנא אבה שעשית עליה תרגיל חניקה ובגמר אני חושב שכולם זוכרים איך זה נגמר עם קלאריס אגבגננו הצרפתיה שגם היא הפסידה בחניקה. ניצחת שם את הטופ ומהר מאוד. איך זה קרה?
”לא הייתי הילדה הזאת שאמרו שהיא מוכשרת, טובה ובולטת, לא הצלחתי בגילאים הצעירים, אני פשוט דוגמה למישהי שעבדה מאוד-מאוד-מאוד קשה, לא ראיתי בעיניים ושום דבר לא עניין אותי. לא הסתכלתי על היריבות, לא על הכתבות ולא על רעשי רקע, הייתי חדורת מטרה. היום מסתכלים עליי כמישהי מוצלחת ומי שלא מכיר את הקריירה שלי חושב שזה תמיד היה ככה, אבל הדברים לא באו לי בקלות. היום-יום שלי היה קשה, סיזיפי, היו לי המון פציעות, נכשלתי מלא והרבה דברים לא התחברו לי. הלכתי בדרך הקשה ואליפות עולם הייתה ההישג הראשון שנתן לי את ההוכחה שאני טובה. לדעתי ספורטאים שפורשים היום הם פשוט לא מספיק סבלנים”.
"אני דוגמא למישהי שעבדה מאוד קשה". ג'רבי אחרי הגמר (רויטרס)יכולת לפרוש אחרי אולימפיאדת לונדון.
”עוד לפני, גם בתור נערה”.
זה עבר לך בראש?
”לא. אם כבר בגילאים הצעירים יותר הייתי עם הקונפליקט הזה של חיי חברה, או כשהתאמנתי כמו שאר הבנות והן מדליסטיות באליפויות עולם בקדטים וג’וניור אז חשבתי שאולי אני לא טובה”.
ובסוף החלטת להמשיך. לוותר לא הייתה אופציה מבחינתך?
”לא, כי היה לי את חלום חיי וזה לא עניין אותי. לא עניין אותי כמה זמן זה ייקח, לא ראיתי תרחיש אחר גם ביום האולימפי, אין סיכוי שאני מסיימת את היום בלי מדליה”.
זכית באליפות העולם בחניקה. אז בואי נדבר על ‘חניקת ג’רבי’, שמאוחר יותר גם הפכה להיות חניקה אסורה. זה היה כלי כזה ששמרת אותו בסוד?
”זה התחיל מזה שטסתי בשנת 2009 לתחרות בבלארוס ולא הייתה טיסה חזרה ביום ראשון אז חזרנו בשלישי. עם שני אין דבר כזה יום בלי אימון, אז היה מועדון קטן בבלארוס שהוא מצא ולימדו שם את החניקה, אני מתרגלת אותה ואומרת לשני שזה ממש חזק, הוא אמר לי לא להראות התלהבות ושנתרגל את זה בארץ.
"היה לי את חלום חיי וזה לא עניין אותי כמה זמן זה ייקח". ג'רבי (הוועד האולימפי)“חזרנו לארץ ופיתחנו אותה מכל מיני שיטות, המעברים ואיך משפרים אותה ברמת הפטנט. החניקה הייתה קיימת’ אבל המנח והדיוק חשובים. הוא אמר לי לא להשתמש בזה, לפעמים השתמשתי בזה במחנות אימונים כשמישהי ממש עצבנה אותי. ניצחתי מעט פעמים ככה בתחרויות ולא שמו לב. הקטע המצחיק זה שניצחתי בחצי הגמר ככה, אבל המאמן של קלאריס, שיש לו סקאוטינג ונבחרת שלמה מאחוריו, לא ראה את זה/ זה עבד לטובתי”.
אולי הם היו כל כך בטוחים בזכייה שלה כי היא הייתה כישרון מאוד גדול?
”זו הפעם הראשונה מתוך פעמיים בלבד שניצחתי אותה בקריירה והיא ניצחה אותי הרבה יותר. היא ספורטאית מאוד טובה”.
כן, היום היא אלופת עולם שש פעמים ואלופה אולימפית.
”ועוד במשקל שהוא ‘מידל קלאס’ שזה מאוד קשה לשמור על יציבות לאורך כל כך הרבה שנים. תראה, לא תכננתי את החניקה, בחצי הגמר היפנית הייתה מאוד טובה בקרקע ואחד הדברים שהיו לנו בתוכנית הקרב היה לא להיכנס לקרקע, אבל הרגשתי את זה. זה העניין עם האינטואיציות כשאתה מיומן, אתה מגיע עם תוכנית קרב’ אבל כשיש לך הזדמנות אתה חייב לנצל אותה בלי לחשוב, זה חייב לבוא מהר וככה זה קרה עם היפנית. עם קלאריס זה לקח יותר זמן, לקח לי זמן לעבור מההטלה, כשלא האמנתי בכלל שזרקתי אותה, ודברים התגלגלו לקרקע. ברגע שראיתי שהחניקה נכנסת נתתי את המאה אחוז שלי”.
"לא האמנתי בכלל שזרקתי אותה". ג'רבי וקלאריס (הוועד האולימפי)היא לא התנגדה בכלל, היא לא הכניסה את היד.
”קלאריס בקרקע בזמנו הייתה מאוד בטוחה בעצמה, חשבה שאי אפשר לעשות לה כלום. מה שמבלבל בחניקה זה שאתה לא מרגיש אותה, פתאום אתה מרגיש את הלחץ - ואז זה מאוחר מדי, זה היתרון בחניקה הזו. פסלו אותה כי טענו שזה מסוכן לילדים, אבל אלה סתם תירוצים כי ניצחתי יפנית וצרפתיה שהתלוננו הרבה באיגוד העולמי אז פסלו אותה והמצאתי חניקה חדישה. חנקתי את האוסטרית בגראנד פרי וגם היא התעלפה. זה פשוט עניין של אם סגרו לי דלת אני אכנס מהחלון”.
פגשת את קלאריס גם שנה אחרי בגמר ב-2014 וזה היה גמר אחר. היא באה אחרת לגמרי.
”היא חיסלה אותי. זה היה גמר שלא התחלתי אותו נכון. הגעתי אחרי שנה מלאה בהפסדים ואחרי שזכיתי באליפות העולם זה היה קשה להתרגל לזה כשאני אלופת העולם. אסביר, כשאני ספורטאית מן השורה ואני רואה אלופת עולם, אני לוקחת אותה לכל אימון לכל קרב לנסות לנצח אותה כי היא אלופת עולם ופתאום אני הפכתי להיות בשר התותחים הזה שכולן רוצות לחסל. לקח לי זמן להתרגל לזה, הייתה לי שנה מאוד גרועה, הפסדתי מלא. ברגע שכבר הגעתי לגמר שוב, אמרתי שזה ‘וואו’ אחרי השנה הזאת. שני אמר לי שהקרב הולך להיות קשה, ואני עשיתי את כל הטעויות שהייתי יכולה לעשות עם קלאריס והפסדתי”.
קשה להיות מספר 1 בעולם?
”קשה להתרגל לזה. זאת אומרת הייתי מספר 1 בעולם בלי שיהיה לי את הטייטל, אבל אחרי הזכייה באליפות העולם פתאום הרגשתי שכל קרב הוא 200%. אם הן נלחמות בחמישה קרבות אז הקרב מולי יהיה הכי אגרסיבי שלהן”.
"כל קרב הוא 200%". ג'רבי (עמית שיסל)זו גם הייתה השנה הראשונה ששמו על הגב את תג השם האדום לציון של אלופת העולם, מה שהיה אולי סוג של סדין אדום מול כל הג’ודאיות האחרות?
“כן. זה מוסיף עוד אתגר ואין להן מה להפסיד”.
להגיע להישג כזה באליפות העולם בג’ודו זה לפעמים יותר קשה מזכייה במדליה אולימפית. אליפות עולם היא יותר ארוכה ועם יותר מתחרים. לפנייך, היו רק חמש מדליות ישראליות באליפות העולם - ואף אחת לא הייתה מזהב. מהרגע שהפכת להיות אלופת עולם כל הזרקורים היו עלייך גם מהצד הישראלי, זה הלחיץ אותך?
”כן, יש לנו את העניין הישראלי של להכתיר את המועמדים למדליה. זו מעמסה מאוד כבדה לסחוב עשרה מיליון איש על הכתפיים. זה מתבטא ביום-יום כי אני מתראיינת וכל הזמן שומעת שכל ישראל על הכתפיים שלי ואני חייבת לחזור מריו עם מדליה. כשאתה שומע זה חודר ובאמת בשלב מסוים שיתק אותי, אבל אז החלטתי לחשוב בעצמי על הלחץ ולהבין שאני אלופת עולם וזו עובדה, יש לי את היכולת הפיזית והמנטלית לזכות במדליה אולימפית.
“אני לא צריכה מזל או הגרלה טובה, אני צריכה להיות אני, לעבוד קשה ואז אני יכולה לעשות את זה. הלחץ הזה הוא חיצוני, אבל הלחץ שלי מעצמי הוא הכי גבוה. ניסיתי כל פעם לבלבל את עצמי ולשחד את עצמי במחשבות, ובעיקר לעבוד קשה”.
"יש לי את היכולת הפיזית והמנטלית לזכות במדליה אולימפית" (רויטרס)זכית במאמן שמבין מאוד את הקטע המנטלי ותמיד חושב באופן רציונלי. שני הרשקו הוא גאון בדברים האלה ואין ספק שזה גם כלי שעזר לך להתגבר?
”אין ספק ששני היה שם לאורך כל הדרך ואחרי שזכיתי באליפות העולם הוא אמר לי שמעכשיו דברים לא יהיו אותו הדבר. אבל אז אתה חווה את זה ביום-יום, באימונים, בהפסדים, באמת הוא ליווה אותי לאורך כל הדרך. הוא צמח משם, היום יש את ענבר לניר וכשדיברנו בפלאפון הוא חייך ואמר שהוא יודע מה לעשות איתה כי חווינו הכל כבר איתי. כל הפן המנטלי זה שני, תמיד אמר לי להפסיק להראות עייפות, לעמוד במקום לשבת, דברים קטנים שמשנים את היחס כלפיך”.
אליס שלזינגר נכנסה למאבק מתוקשר עם האיגוד ואת בסוף צריכה לעלות למזרן ולהראות שאת שווה את המלחמה הזו. הסיפור עם אליס שלזינגר, כמה הוא השפיע עלייך?
”ניסיתי לא להיכנס לדברים מסביב, אם נכנסים לזה מגיעים ללופ שלא נגמר. אני הייתי במסלול שלי ואני חושבת שהיריבות עם אליס עוד מהקדנציה של לונדון שיפרה אותי כי אני חולה על תחרויות. זה ענף תחרותי ואם תחרות הייתה מורידה אותי כנראה שלא הייתי במקצוע הנכון. הגענו לשלב שיש גם לחץ תקשורתי ותמיד משווים אותי, אבל ניסיתי להתרכז בעצמי. אני לא משווה את עצמי לאחרים, אני במסלול שלי ושום דבר לא יזיז אותי”.
היית אלופת העולם הראשונה והיחידה בג’ודו, אבל פתאום בעשור האחרון נולדו עוד שניים. שגיא מוקי, שזה היה די צפוי, וענבר לניר, שזה היה יחסית מפתיע. איך את רואה את זה?
”קודם כל, בגדול, נבחרת הנשים כיום היא הכי טובה שהייתה אי פעם. אם פעם אני הייתי חוד החנית והיו עוד ספורטאיות שמידי פעם זכו במדליה, היום כל אחת מהן ברמה של מדליה אולימפית. אתה אומר שענבר הפתיעה? אני ראיתי את היכולות שלה כל יום על המזרן. ראיתי את הגישה, הכישרון, ההשקעה והמסירות. היא הייתה ילדה והיום היא אישה, שגדלה לצידי וראתה אותי ביום יום, ראתה מה אני עוברת והבינה שזו הדרך, ולקחה את זה לעולמות שלה. אני בקשר איתה ועם כל הנבחרת”.
"נבחרת הנשים היא הכי טובה שהייתה אי פעם". ענבר לניר ושני הרשקו (איגוד הג'ודו העולמי)צריך לומר את האמת, אפשר לומר שבמובן מסוים את הקפטנית של הנבחרת?
”לא יודעת אם הקפטנית, אבל אני עדיין מחוברת, ברור. ברגע שמישהי צריכה עזרה אני שם בשבילה. אני מכירה את שני מאוד טוב, מכירה את הבנות ואת המערכת. אני בעצם המקום שלהם לפורקן, להתייעץ ולחוות איתן דברים. לא יודעת אם זה היה מפתיע, אני תמיד האמנתי בענבר, ברז הרשקו כמובן, ובכל הנבחרת הזו. כל אחת בנבחרת יכולה להצליח”.
חגגת בטירוף כשענבר זכתה?
”אני בכיתי מול הטלוויזיה. את ענבר לוויתי ממש כל היום ומאוד שמחתי בשבילה ובשביל שני, שחווה את זה שוב. הוא מאמן שנותן את כל כולו. הסתכלתי עליו מגיל צעיר, ראיתי את המסירות שלו ואמרתי ‘אוקיי, ככה צריך להתנהג’. הוא מסור, לא מאחר, נותן 100 אחוז, הכי במקצועיות, אין אפור, הכל שחור ולבן. כשאתה רואה את המאמן שלך זו דוגמה. כשרואים איך הוא מוביל את כל הבנות האלה, שזה מדהים, תראה מה הוא עשה איתן, נבחרת שלמה. אם פעם הייתה ספורטאית אחת, היום יש שבע מוצלחות”.
אחרי שעזבת היה לו איזשהו ואקום והיו קצת ביקורות על כך שאין דור המשך, אבל אנשים לא ידעו שהוא עובד עם הנערות בגילים הצעירים ושהוא בנה נבחרת שתהיה מפלצת. אנשים לא ידעו שהוא בונה את הנבחרת ושזה לוקח זמן.
”ברור שזה לוקח זמן. צריך גם את הדרך הנכונה, יכול להיות שיהיה לך זמן, אבל לא תעבוד נכון אז זה לא יקרה. זה שילוב של כל כך הרבה דברים. שני כל הזמן עובד, כל הזמן. הביקורות האלה, כמו שאני חוויתי כספורטאית – גם הוא חווה. הוא למד להתעלם מרעשי הרקע. זה היה עניין של זמן עד שיגיעו ההצלחות, הוא מאוד האמין בדרך שלו, אז לי לא היה ספק. יש גם את העניין הישראלי שרוצה לשפוט מהרגע להרגע. ‘ירדן פרשה, הכל ריק’. לא. הם הגיעו לטוקיו ועכשיו ימשיכו לפאריס, יש נבחרת מהממת וחזקה”.
"גם הוא חווה את הביקורות". שני הרשקו (ראובן שוורץ)את גאה בהן? זה עושה לך טוב?
”מאוד, מאוד. אני רוצה שישיגו יותר ממני, זו תהיה ההצלחה הכי גדולה שלי. כי זו איזשהי נבחרת של דרך ומבחינתי הצלחה של שני הרשקו זו הצלחה של כולנו. הוא מוביל את כולן למקום הזה וזה מדהים. אם תהיה מדליית זהב בפאריס, זה יהיה משהו שהוא לא נתפס”.
הוא רוצה זהב במשחקים האולימפיים בפאריס. יהיו מדליות לדעתך?
”אני מאמינה שכן, אבל ג’ודו זה ג’ודו, אתה לא יכול לדעת. יש להן את כל היכולות המנטליות להתמודד עם הלחץ הזה, חלקן היו בטוקיו וחלקן חוו את המדליה האולימפית הקבוצתית, כך שזה לא משהו שיהיה להן זר, אבל עכשיו הן מגיעות כמועמדות למדליה שזה עולם אחר לגמרי. שני מכין אותן והן יודעות שככל שהן יתחרו יותר ויזכו ביותר מדליות, זה יהיה להן כמו שגרה”.
אבל מדליה אולימפית זה משהו אחר לגמרי.
”כן ולא. זו מדליה אחרת לגמרי, אבל התחרות היא אותה תחרות. אני בטוחה שמבחינת כושר וחדות הן יהיו בשיא שלהן. הן פשוט צריכות לנטרל את הלחץ ולהיות הן”.
את יכולה לסמן מישהי שמועמדת למדליה?
”אין ספק שענבר ורז הן חוד החנית, אבל תמנע נלסון לוי ביום טוב גם יכולה לעשות הכול”.
"חוד החנית". רז הרשקו (חגי מיכאלי)עשר שנים אחרי הזהב העולמי, כמה החיים שלך השתנו מאותו רגע עד היום?
”אני חושבת שמצד אחד אני בן אדם שונה ומצד שני אני בן אדם דומה למה שהייתי. סגנון החיים שלי השתנה, אבל החינוך והערכים שגדלתי עליהם זה מה שאני היום והם מובילים אותי. האמת שפתאום אני חושבת על זה ואומרת ‘וואו, איך עשיתי את זה?’ ואז אתה יוצא החוצה ורואה שהחיים הם לא כאלה קשים”.
עברת תהליכים עם עצמך. בהתחלה עברת לחיות בליסבון והתנתקת קצת מישראל, אבל בשנים האחרונות חזרת לארץ ישר לטלוויזיה ולבלגן.
”אין ספק. אלה תהליכים והזדמנויות, זה לא שעכשיו אני אומרת ‘אני רוצה להיות פרשנית בנינג’ה’ ואז זה מגיע, אלה השתלשלויות של דברים. קודם פרשתי ואז הלכתי להישרדות, תוכנית טלוויזיה שפתחה לי המון דלתות, ואז עברתי לליסבון והתעסקתי בכלל בפרויקט היזמות שלי ותוך כדי אני מנסה לשלב את הטלוויזיה. אני בעיקר מרצה ביום יום, זה העיסוק העיקרי שלי. עכשיו לוהקתי לסרט של אדיר מילר, אז אני מג’נגלת לפי ההזדמנויות שיש לי. אחת המשימות ששמתי לעצמי זה לגלות על עצמי דברים חדשים ובמה אני עוד טובה. עכשיו אני משחקת בסרט”.
מה את משחקת שם?
”אדיר מילר כתב את סיפור החיים שלו על טבעת שהצילה את סבא וסבתא שלו מהשואה ובעצם הצילה אותו. זה סיפור שיש לו התחלה וסוף דומים לחיים, אבל הוא הפך את זה קצת לסיפור קולנועי. במקום סבתא, אם ובן - זה סבתא, אב ובת. צילמנו גם בבודפשט וכל החוויה הזו הייתה לי אחרת. זה עולם מדהים. אדיר מאמין בי ונתן לי כל כך הרבה ביטחון, הם נתנו לי כל כך הרבה כלים והלכתי לשיעורי משחק, אז אני פשוט לומדת על עצמי המון דברים. בספורט עשיתי משהו אחד, היום בא לי לטרוף את העולם”.
"הלכתי לשיעורי משחק". ג'רבי (משה חרמון)אם אני לוקח איזשהו ילד רנדומלית ברחוב ואשאל אותו אם הוא מזהה אותך, הוא יגיד “ירדן נינג’ה”.
”זה תלוי לאיזו אוכלוסיה אתה הולך, יש את אלה שמכירים אותי מהספורט מהישרדות וגם מהנינג’ה. הנינג’ה הייתה פוזיציה מושלמת בשבילי כי זה איפשר לי אפשר עדיין להיות חלק מהספורט בלי לעסוק בו. הלחץ לא עליי, ההפקה מדהימה, המתמודדים מטורפים, זה עוד מעט אולי יהיה ספורט אולימפי בלוס אנג’לס. יש ספורטאים שמתאמנים קשה בשביל להצליח בזה, יש עליהם לחץ. התוכנית גם מצולמת מ-20:00 עד 06:00 בבוקר, אז לעלות למסלול ב-04:00 בבוקר זה פחות כיף”.
איך את שורדת את זה?
”אם אני שרדתי מדליה אולימפית אני אשרוד הכול. הכול קטן עליי. מדליה אולימפית זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. הכל מתגמד”.
את תצליחי לחוות את אותו סוג של אושר, עם ההתכווצויות בכל הגוף והפרפרים בבטן?
”התחושות הן פחות גבוהות כיום, אבל אני לא יודעת מה עוד יגיע בהמשך. אני מאמינה שאולי כשאני אהיה אמא או דברים כאלה יכולים לרגש אותי ברמות האלה, אבל אני בעיקר חווה את זה ביום יום – את שמחת החיים הזו והאופטימיות הזו שעשיתי משהו במו ידי והצלחתי, זה מלווה אותי”.
הורות זה משהו שנמצא בראש שלך?
”זה תמיד בראש שלי”.
"אולי כשאהיה אמא זה ירגש אותי ברמות האלה". ג'רבי (רדאד ג'בארה)הפכת לכוכבת גם במדורי הרכילות.
”כן, זה חלק מחיי. לפעמים אני יושבת עם חברים לאכול ופפראצי מסתובב סביבי. זה חלק מהחיים. זו הפרנסה שלי והעבודה שלי, אני מנסה לקבל את זה בטוב. בעיקר מתמקדת בתגובות החיוביות מסביבי ושאנשים אוהבים אותי וזה כיף לי וגאווה בשבילי, זה החלק הכי חשוב”.
קיבלת חיבוק מאוד גדול מהציבור אחרי שהוצאת את הלב שלך החוצה בפני כולם.
“נכון, לגמרי. אני מרגישה שזה גרם לאנשים יותר לאהוב אותי וזה כיף”.
ההורים שלך תמיד ליוו אותך כל הזמן, איך הם רואים את הקריירה החדשה?
”הם מתים על זה. הם מאוד מלווים אותי ומכוונים אותי, אני מתייעצת איתם על הכול. הם עפים על זה שאני עוסקת בהמון דברים, הם מנסים כל הזמן לפתוח לי עוד עולמות כדי להראות לי איפה אני יכולה עוד להצליח. הם פשוט מדהימים, הם שם בשבילי כל רגע”.
ההורים שלך לא היו באים לתחרויות כדי שזה לא יפריע לך. גם פוליטיקה נכנסת לפעמים.
“כל הזמן, בכל דבר. באבו דאבי התחרנו בלי דגל ובמרוקו התחרנו עם דגל, אבל הייתה חוויה מאוד לא נעימה עם בוז מהקהל. האולם רעד מרוב בוז וזרקו עלינו בקבוקים. הייתה חוויה מאוד לא נעימה. אני חושבת שכיום המצב הרבה יותר טוב, גם כמובן עם הסכמי השלום. זה פוליטי, זה גבוה מאיתנו”.
"זרקו עלינו בקבוקים". ג'רבי (עמית שיסל)חרטת על הגוף את הסמל האולימפי. מה זה היה בשבילך?
”מפעל חיי. היינו במחנה אימונים חודש לפני המשחקים האולימפיים בריו והחלטנו שאנחנו רוצות לעשות את הקעקוע האולימפי, את הסמל של הטבעות. כולן אמרו שהן עושות לא משנה מה, אני אמרתי שזה תלוי בחוויה שלי, אם תהיה לי חוויה רעה אין שום סיכוי שאני מקעקעת את זה. זו הייתה חוויה טובה, אז קעקעתי”.
אני חושב שאולי הרגע הכי גדול שלך מול קהל זה היה בנחיתה בישראל אחרי הזכייה במדליה האולימפית. מה היה שם?
“זה היה טירוף. זה היה הרבה לפני הקורונה, בזמן הקורונה אי אפשר לחשוב על זה כי נגיד טוקיו היה עם קהל, זה היה טירוף. הוציאו אותנו בסוף בניידות משטרה”.
מצאת את המזוודה אחר כך?
”הוציאו אותה לפני או משהו כזה, אני לא יודעת. זה הכי שולי, לא חשבתי אפילו על המזוודה. זה היה פשוט טירוף. קפצו עלינו, היו אלפי אנשים. זה משהו כל כך ייחודי לישראלים. אין, זה עם מיוחד, כי קלאריס תחזור לצרפת והיא תהיה אחת מכמה, אצלנו כל אחד הופך לאיזה גיבור לאומי וזו אהבה מאחדת. זו הייתה חוויה מהממת”.
זה עשה רעש מטורף.
”היה באז מטורף, לכל מקום שהלכנו. זה אהבה ללא תנאים. זה היה מדהים”.
"אהבה ללא תנאים". הקהל מעודד את ג'רבי (עמית שיסל)עוד עשור קדימה, איפה תהיי?
”וואו. אם היית שואל אותי לפני עשור איפה אהיה, בחיים לא הייתי משערת שזה יהיה במקום שאני נמצאת בו היום. החיים כל כך דינמיים ושונים. לא יודעת, אני מקווה שאני אמשיך לפרוח בהרבה עיסוקים ולא לעסוק רק במשהו אחד כי זה נחמד לי שזה מגוון. בעוד עשור אני מקווה כבר להיות עם משפחה וילדים, לחוות דברים אחרים”.
כמה את רוצה משפחה?
”בעוד עשר שנים אני אהיה בת 44, אז אני מקווה שאני אגיע לשלב הזה. אני רוצה, פשוט צריך רגע, שנייה. אני בפרק ב’ של החיים. בגיל 28 יצאתי לחופש, זה לוקח זמן. ההצלחה שלי הייתה בגיל מוקדם. אנשים בדרך כלל עושים את המסלול הקבוע ואז מצליחים, אז אני את ההצלחה שלי עשיתי ועכשיו אני במסלול הקבוע שכולם חווים. הששואלים אותי מה התחביבים שלי, זה לשבת עם חברים לדרינק וללכת למסעדה טובה. זו החוויה שלי, כי לא היה לי את זה כל כך הרבה. לשבת עם המשפחה שלי לארוחות שישי זה הכיף שלי”.
מה את שמה לפני בקורות חיים, את זה שאת אלופת עולם או מדליסטית אולימפית?
”קודם כל אלופת עולם. אני לא יודעת אם זה קשור להישג כמו לזמן, בגלל שזכיתי לפני באליפות העולם”.
מה הכי גדול?
”כתהילה, מדליה אולימפית, אבל על הנייר אליפות עולם היא הכי קשה ויש משהו במדליית זהב ששום מדליה אחרת לא יכולת להשתוות אליה, אז אני שמחה שיש לי את שתיהן”.
"שמחה שיש לי את שתי המדליות". ג'רבי (חגי ניזרי)איפה הג’ודו הישראלי יהיה בעוד עשור קדימה? יש מצב למדליית זהב אולימפית?
”זה קשה, אבל זה אפשרי. הנבחרת יכולה לעשות את זה, יש לנו נבחרת טובה. הג’ודו הישראלי הוא כרגע, לדעתי, בשיא שלו. כמה זמן זה עוד יישמר? אתה יודע, אלה תקופות, גלים, דורות והמון משתנים, אבל אני רוצה להאמין שאנחנו רק הולכים ועולים כי אני מאמינה בענף שלנו ובאנשים שמנהלים אותו”.
ירדן, תודה רבה.
“תודה לכם”.