נבחרת ישראל תחל מחר (שבת, 19:00) את דרכה בטורניר הטרום קדם המשחקים האולימפיים, כאשר באיגוד הכדורסל כבר הבהירו שהמטרה הראשונה היא לעבור את השלב הראשון שכולל בית בו תשחקנה נבחרת ישראל יחד עם צפון מקדוניה, צ'כיה ואסטוניה. מצבה של הנבחרת, לאור מה שקרה בקיץ האחרון, לא בדיוק אידיאלי ועדיין ישנם מספר נושאים שחייבים התייחסות רגע לפני שהכדור הראשון יורם באוויר.
הרגש הפטריוטי כבר כאן והלב מלא תקווה וגאווה שאריאל בית הלחמי ושחקניו יצלחו את השלב הראשון והשני, שיהיו שווים מקום בטורניר הקדם אולימפי שייערך בקיץ הבא. כבר עכשיו אפשר לומר שהטורניר הזה, כמו גם הכותרות שהיו ונוצרו בשבועות האחרונים, הוא טורניר בסימן פציעות מבחינת הבחורים בכחול לבן.
עמדה ארבע הפכה כמעט לא קיימת לאור הפציעות שפקדו בזה אחר זה את תומר גינת, נמרוד לוי וגם את וויל ריימן. והאמת שאין כאן כוונה להיכנס למנוחות ותאריכי עונות שהסתיימו, כי ברור הרי שבעולם מושלם היו מרווחים גדולים יותר וזמני הכנה ארוכים יותר, אבל כרגע זהו המצב שמוביל לדאגה הראשונה.
תומר גינת ונמרוד לוי. יחסרו לנבחרת (איציק בלניצקי)חוסר הניסיון של חלק מהשחקנים בנבחרת הבוגרת יכול להביא לכך שהעומס על חלק משחקנים הוותיקים יותר יהיה גבוה מדי, במיוחד בשלב הזה של העונה או יותר נכון של הקיץ. חשוב לומר כי בהתחשב במה שקרה בקיץ שעבר במסגרת היורובאסקט, אולי הנבחרת צריכה איזשהו קיץ של ביחד או גיבוש כלשהו כדי לנסות ולתקן את אשר היה רק לפני שנה בפראג, בעיות אשר התגלו כמעט בכל גזרה אפשרית בדרך לכישלון בבית הצ'כי.
לכן, דווקא כאשר מדובר בסוג של התחלה חדשה, מדובר באכזבה עצומה. הפציעות של השחקנים שהתרחשו במהלך ההכנה, כמו גם של אלו שנגרעו מהסגל בעקבות פציעות שהתרחשו או שדווחו עוד לפני התכנסות הנבחרת כדוגמת דני אבדיה, יובל זוסמן, תמיר בלאט ואיתי שגב הביאו לכך, ובטח כאשר מדובר במדים הלאומיים שבמקום שייווצר שיח התנדבותי שיראה את הרצון העז של כל שחקן לייצג את נבחרת הישראלית, השיח היה הפוך ועסק דווקא בשחקנים שלא רוצים להגיע. כאן מדובר בסוגיה שאסור לעבור עליה על סדר היום, והאיגוד? רצוי שהיה שולח מישהו מטעמו שיעמוד בפרונט גם כאשר המים סוערים.
שחקני נבחרת ישראל ואריאל בית הלחמי (באדיבות איגוד הכדורסל)המים היו סוערים ביורובאסקט, רק שלקח המון זמן עד שכל הכביסה המלוכלכת יצאה החוצה בסופו של דבר, אבל כל עוד היא לא יצאה בדרך שהיא יצאה רק החיילים שנשלחו לקרב היו אלו שגם נשלחו למיקרופונים, ועכשיו כאשר יש סוגיה חדשה בדבר שחקנים שלא רוצים להתייצב, שוב ישנו שקט אך רק כביכול.
אין ספק שכולם, מראשי האיגוד דרך השחקנים שהתייצבו לנבחרת לטורניר הקרוב, כמו גם אלו שנאלצים לשבת על אזרחי או לתמוך, מרחוק רוצים בהצלחתה של הנבחרת ומשוועים לראותה עושה משחקים גדולים. הטעם בינתיים חמוץ היות והקיץ הנוכחי היה כמעט חסר תקדים, הרי מתי היה זכור שיח על שחקנים שלא רוצים להגיע לנבחרת או מבקשים שלא להגיע? ברגע משבר שבו שחקנים פצועים ואחרים ששוחררו לאור חתונתם (וטוב ומבורך שכך קרה) היה מקום עבור אחרים, כאלה שהיו צריכים להילחם עליהם מחד, ושחקנים שבעצמם היו צריכים להתנדב מנגד. והנבחרת, היא לא אמורה להיות מעל לכל?