"אנ'לא בובת חרסינה", שרה יובל דיין בשיר "אשדודית באליטה", המגלגל את סיפור חייה בעיר. ללישי ביטון, שחקנה של הפועל אדומים אשדוד עד לא מכבר (טרם החליט על עתידו, לכל כוססי הציפורניים), יש הילה מעל ראשו. כל אשדוד יודעת מי זה השחקן שגדל ברובע ב', בצפון עיר הנמל, אשדוד. הוא גדל עם נעלי פקקים פשוטים, עם כדור מיקאסה, בשכונה עם החברים. "כמו בפאבלות בברזיל", אמר ל-ONE, "רק בפרופורציות לישראל, עם החבר'ה על האספלט".
לישי ביטון הוא לא בובת חרסינה ויש לו עור של פיל, לנוכח כל השנים שעבר בהפועל אדומים אשדוד, מאז החלה לשחק בליגה ג' ועד התרסקותה בעונה החולפת וירידתה לליגה א' בחזרה, אחרי שנתיים בליגה הלאומית. ביטון הוא אחד משישה אחים במשפחה הגדולה שלו, משפחה מסורתית, מאמינה ומאוד מוכרת בעיר אשדוד. כיום, נשוי לדניאל, להם שלושה ילדים, משפחה תומכת בין אם ברגעים היפים ובין אם ברגעים הקשים.
ב-5 בנובמבר שיבוא, יחגוג את יום הולדתו ה-33. הליגה הלאומית החלה אתמול (חמישי) במשחקי גביע הטוטו וליגה א' מתקרבת בקצב מהיר, כשתיפתח ב-1 בספטמבר עם משחקי גביע המדינה, סיבוב א'. גם ליגה ב' בקלחת ההחתמות, אבל מבחינתו של לישי זו לא אופציה בכלל, למרות שבהפועל (בני) אשדוד הרימו אליו טלפון וביקשו לחבור אליהם. לישי, יחד עם דניאל, אשתו, משפחתו וחברים קרובים לו, מחכים. הוא חושב. יודע שאין לו לאן למהר.
חודש לפני שלישי ביטון חגג את יום הולדתו ה-25 הצטרף הוא למועדון כדורגל חדש בדמותו של הפועל אדומים אשדוד, מועדון שהתקומם כנגד האיחוד של מ.ס. אשדוד וקם מתוך כעס וכאב. זו הייתה קבוצת אוהדים חדשה שהוקמה בעונת 2015/16 לצד מועדונים נוספים כמו מכבי עירוני אשדוד והפועל (בני) אשדוד. "קצת יותר מ-10 שנים לא שיחקתי כדורגל, אחרי שסיימתי בנערים ג' של מ.ס אשדוד", נזכר הוא. "באותן שנים הייתי לאחד משחקני הקטרגל היותר דומיננטיים בעיר".
כולם דיברו עליו. כולם אמרו לו שיש לו פוטנציאל ובכל זאת, העדיף שלא להיכנס לקבוצה מקצוענית כלשהי עד שבא חברו הטוב, שחקן עבר, שהצליח לשכנע אותו למרות הכל. "לא עניין אותי כל כך. רק רציתי לעשות מה שאני אוהב. לבוא לשכונה, למגרש, לשחק כדורגל עם החבר'ה, בלי מחויבות על הראש. לחצו עליי חברים לבוא ולהתאמן בין פעם אחת לפעמיים, בקבוצה בליגה ג'. מה יש לי כבר להפסיד, אמרו לי. אסף בן גוזי היה זה שהביא אותי בסופו של דבר. הוא התעקש שאני אבוא".
"בגלל שיש שתי קבוצות הפועל בעיר, ושתיהן הוקמו באותה השנה, קרה מקרה מאוד משעשע כשהייתי צריך להגיע לאימון הראשון. חשבתי בהתחלה שהפועל אדומים אשדוד זו הפועל אשדוד של שרלי אטיאס. אני זוכר ששלחו לי שעות אימונים, מתי צריך להגיע והכל, ואז בן גוזי שואל אותי למה אני לא מגיע לאימון. אז אמרתי לו שזה לא היום. זה בכלל בתאריך ככה וככה. הוא אמר לי מה פתאום, זו הקבוצה השנייה, אנחנו פה עם הקהל. בוא. מאז הגעתי. השאר היסטוריה".
ספר על הפעם הראשונה על הדשא באשדוד.
"התרגשתי. לא אשקר. התרגשתי מאוד. בתוך תוכי הרגשתי שזו הייתה תחושת פספוס. איך אני עושה את זה רק בגיל 25. איפה הייתי כל השנים האלה. היה לי את הכישרון. תמיד ליוו אותי אנשים וראו ושמעו עליי. תמיד אמרו לי שאני אחד השחקנים היותר מבוזבזים שהם פגשו בחייהם. אין לי ספק בכלל שאת כל הידע והכישרון שלי רכשתי מהקטרגל. כדורגל שכונתי הוא הכדורגל הכי יפה שאפשר לראות. מה היה קורה אם הייתי נכנס לזה בגיל 19-18? לעולם לא נדע".
11 שנים אחורה, אתה מסיים כנער במ.ס אשדוד של אז, תחילתן של שנות האיחוד.
"זה לא כמו היום שיש לך מבחר. אז היו 2 קבוצות. קבוצה דומיננטית יותר וקבוצה פחות חזקה, נקרא לזה ככה. היו הרבה ילדים אשדודיים, בדומה אליי, שרצו לשחק כדורגל. זה מה שעניין אותי. רק רציתי לשחק כדורגל. זה קרה בדיוק שלקחתי שחקן מצטיין של המחלקה. התעקשתי לשחק ולא נתנו לי. אמרתי להם, אם לא מעבירים אותי לקבוצה החלשה יותר, אז אני לא רוצה להמשיך. השאירו אותי שם והבנתי שזה הולך למקום לא טוב, אז הגעתי להחלטה".
והיא?
"פשוט לקום, לארוז את הדברים שלי וללכת. לא לחזור לשם יותר. ההורים שלי אפילו לא ידעו על זה. אבא שלי, דויד, שעקב אחריי תמיד, היה בהלם מהסיפור הזה, כשרק אחרי חודש וחצי נודע לו שעזבתי את מ.ס. אשדוד בלי להודיע לאף אחד. הוא תמיד היה מוריד אותי במתחם האימונים של אשדוד, יודע מה קורה איתי. בליגה א', כשגילו לו את המחלה, הוא לא יכול היה להגיע יותר. נוצר מצב שבשנים האחרונות ההורים שלי פחות עוקבים אחריי. אבא נושא את המחלה הארורה ואנחנו מתמודדים עם זה ומחבקים אותו כמה שרק אפשר".
אתה קשור לאבא, אני מתאר לעצמי.
"הוא דומיננטי בחיים שלי. אם הוא היה מלווה אותי בעבר, הרי שהחיים התהפכו עלינו ועכשיו אני, יחד עם אחיי ומשפחתי היקרה, מלווים אותו. הרגע הבלתי נשכח מבחינתי, שקשור לאבא שלי, הוא בעונה הראשונה בליגה הלאומית עם אדומים. מחזור 29, רגע לפני שאנחנו מבטיחים את הפלייאוף העליון, אנחנו משחקים מול הפועל אום אל פאחם. זה היה משחק באותו היום שאבא שלי היה בחדר ניתוח שהתארך מעבר לרגיל. אבא שלי אמר לי לפני שנכנס לניתוח כי לא משנה מה קורה, אני עולה למשחק, שוכח ושם הכל בצד ואני 100% במשחק הזה".
"כל המשחק לא הצלחתי להתרכז. לא הצלחתי להחזיק בכדור, הרבה מחשבות על אבא שלי. זה היה בקטע של אני מקבל פס לרגל ואני לא רואה את הכדור בעיניים. לקראת רבע השעה האחרונה במשחק, אני זוכר שעידן שריקי מסמן לי עם האגודל ואומר לי מהספסל שהכל טוב, שאבא שלי צלח את הניתוח והכל עבר בשלום. באותם רגעים הייתה לי התפרצות דמעות בלתי נשלטת של כמה שניות. הרגשתי שאני בחיים עוד פעם. התחלתי להתפקס ומשמיים, קיבלתי את הכדור כ-17 מטר מהשער, עצרתי את הכדור ובבעיטה חדה לפינה של ליטבינוב, הכנעתי אותו ואת אום אל פאחם. ניצחו 0:1. הורדתי את החולצה, רגע שאני לא אשכח בחיים שלי".
כל אשדוד יודעת, חברים שלך, אויבים שלך, לא משנה מי, שאתה סמל בעבור הפועל אדומים אשדוד, מועדון שקם בכעס ובכאב.
"הרבה אנשים עבדו קשה מאוד בכדי שהמועדון הזה יוקם. הרבה אנשים נתנו מהחיים שלהם, חלקם נאלצו לפרק את המשפחות שלהם, חלקם כבר לא איתנו. זה ליגה ג'. זו לא הליגה הלאומית או ליגה א' שעוד איכשהו מסוקרת. היה מדהים היה לראות כמה קהל הגיע. בעונה הראשונה, היו במועדון שחקנים שגדלתי עליהם כמו חנן פדידה, יניב בן ישי, חיים קנאפו, דודו ביטון. התפלאתי. גם היה כסף. שילמו לי כמה פרוטות. 11 שנים לא שיחקתי כדורגל ושילמו לי גם משכורת. 1,200 שקלים. אני זוכר את זה טוב מאוד".
ברחובות אשדוד תמיד הרגיש כבעל הבית, למרות שמעולם לא משך בחוטים וניסה לקחת המושכות למקום כזה או אחר. הצניעות שלו שלטה בו. כולם מדברים איתו. מכלל המחנות, כולל ממכבי עירוני אשדוד, אפילו מהנהלת המועדון. העונה האחרונה בהפועל אדומים אשדוד הייתה קצת אחרת מבחינתו. "הגיעו לאדומים אשדוד אנשים שבאו להראות את העליונות שלהם ולא בהכרח לתת את הבמה לשחקנים ולמאמנים. זה מה שאני גם חושב שגרם לקבוצה הזו, עם המינוס 12 נקודות, להגיע לליגה א' בחזרה אחרי שנתיים בלבד".
"הליגה הלאומית של העונה החולפת, מלבד הפועל פתח תקווה ועירוני טבריה, עם סגל עמוק ואיכותי, הייתה מהחלשות שידעה הליגה הזו. לפני שנתיים היו קבוצות דורסניות. יכולת לראות פערים, כמו נס ציונה, כמו ריינה שהעפילו לליגת העל. בעונה החולפת הפועל אדומים אשדוד התבססה על סגל צעיר ולא הכי טוב, בלשון המעטה. מהיום הראשון שפתחנו את הליגה אמרתי להם שצריך עוד חיזוקים. כסף לא היה חסר. הכל היה בגדר הבטחות. לא החתימו אף אחד בסוף. אולי הביאו את צ'יקו, אבל לדעתי הוא לא סיפק את הסחורה ואת הנדרש ממנו".
הבעיה נשארה אותה בעיה. מי שנכח בעונה שעברה, ימשיך לנהל את המועדון.
"כל הניהול, מלכתחילה, היה כישלון. הם מודעים לזה. זה לא שאני מספר סיפורים, זה לא שהאוהדים מתרעמים לשווא. הפועל אדומים אשדוד, נכון לכרגע, לא חוזרת לליגה הלאומית. עם הרפורמה תצא לפועל, אני מפחד להגיד את זה, אבל גם יכולה להיקלע לסיטואציה לא נעימה בכלל של הישרדות בחלק התחתון של ליגה א' דרום. השנים האחרונות מעידות, לאו דווקא בהקשר לבעלים הנוכחיים, שיש לא מעט עיכובי שכר. קל זה לא הולך להיות".
יש לך רגע שתרצה לשכוח בקריירה?
"את העונה האחרונה. גם בגלל הירידה וגם בגלל הסגל שנבנה פה וכל הטעויות שקרו פה למועדון הזה. בעונה הקודמת, היה לי הרבה יותר הצעות שהן מוכחות ועם סכומים גבוהים. לא רציתי לרדת לליגה א'. לא הלכתי כי לא רציתי לעזוב את הקבוצה במינוס 12. ראיתי שהקבוצה שנבנית הולכת לרדת ליגה. לא משנה מה יגידו. בפעול, לא קרה כלום. לא אומר ששיקרו עליי, אבל במציאות לא היה כלום. ירדנו לפני העונה הסדירה. זה עצוב. זה מביך לכל שחקן שהיה במועדון".
"זה כתם. אני מאוד מאוכזב מזה. יכולתי ללכת במובן כלשהו, אבל נשארתי. זה היה פספוס של ממש. אני גם אמרתי את זה שאני מהדומיננטיים במועדון הזה, והשנה נתנו לי להרגיש כאילו אני עוד שחקן בליגה ובקבוצה. זו הייתה הרגשה לא נעימה. אני יכול להגיד שאפילו דיברו כל מיני אנשים, אחרי הפציעות, שאני כבר לא שווה פרוטה, שנפלנו איתו ובגללו ככה וככה. זה מקלקל את כל השנים שלי במועדון הזה. אני אומר כאן ועכשיו שאני לא 80% בחוץ היום, אני 100% בחוץ, רק בגלל מה שעברתי בהפועל אדומים אשדוד בעונה האחרונה ועדיין, הדלת תישאר פתוחה".
אין הרבה שחקנים כמוך. 8 שנים באותו המועדון, לא מסתכל ימינה ולא שמאלה ועדיין – אתה לא שחקן הפועל אדומים אשדוד כי טרם חתמת, טרם החלטת לאן פניך מועדות.
"אני לא יודע מה להגיד. אומר דבר כזה: זו הקבוצה שהתחלתי בה את הקריירה. עשיתי איתה דרך ענקית. הלב שלי כרגע אומר 'אני רוצה לעזור לקבוצה, להחזיר אותה לליגה הלאומית, לנסות לתווך ולגשר בין ההנהלה הנוכחית לקהל'. הלב תמיד רוצה. מצד שני, בשלב כלשהו, אני רוצה את התנאים שלי. אני תמיד נזכר בזה שאמרו לי שאם אני שחקן ליגה ג' אז זה לא יתאים לליגה ב'. בליגה ב' אמרו לי שלא אתאים לליגה א' ובליגה א' על הליגה הלאומית. שנה אחרי שנה הוכחתי מהן יכולותיי. הייתי השחקן המצטיין בליגה ב', תגלית העונה בליגה א' ובין המועמדים לשחקן העונה בלאומית".
ובהמשך לשאלה הקודמת, אני רואה אותך, שומע אותך, אתה ממש סיפורו של ג'יימי ורדי הישראלי. מהליגות הנמוכות, מהתחתית של המיץ, עד לליגה הלאומית. נכון, זו לא הליגה האנגלית, ובכל זאת.
"תשמע, להיכנס לנעליים של ג'יימי ורדי, זה מעל ומעבר. זו הקבלה מיוחדת, אבל מן הסתם שהוא עשה את הדרך עד לפרמייר ליג ואני הגעתי לליגה הלאומית. יש, קצת, הבדל. אני עשיתי את זה בכדורגל הישראלי. אם הייתי צעיר יותר ומסתכל על הכדורגל בזווית אחרת, כמו היום, יכול מאוד להיות שהייתי בליגת העל ויוצא אפילו לחו"ל. דוד רביבו, אבירם ברוכיאן, שלומי ארבייטמן, עדין שריקי, יאיר אזולאי, כל אלה שיחקו לצידי וזה לא בגלל שהם חברים שלי – הם אמרו לי שהייתי יכול להיות שחקן מוביל בליגה הזו".
"בגיל 25, כשחקן ליגה ג', עוד אמרתי לעצמי, טוב, חברים קוראים לי ליציאה, בו נזרום. פעם פעמיים, הפסקתי. זה פגע בי, הרגשתי כבדות כזו, שהגוף שלי לא מסוגל להכיל את זה ומקצועית זה פוגע בי. זה לא סלנג שאסור לשתות יום לפני משחק או לעשות סקס לפני משחק. זו האמת. הגוף הוא כמו מכונה. תביא לו את הדברים הנכונים, יחזיר לך את מה שאתה רוצה ממנו בחזרה. הייתי מוכן לוותר על הכל, רק לא על הכדורגל, שהיה נכס מבחינתי".
"כל הזמן האמנתי בעצמי, עבדתי קשה ואני תמיד אומר שהכל בראש. בכל פעם מחדש עשיתי עם עצמי חשבון נפש וסובבתי את הסוויץ' למקום הנכון. פעם אני כבר לא ילד, אני כבר לא בליין וכיוצא בזה. זו משמעת עצמית שלא כל שחקן יכול להציב לעצמו. שיחקו איתי הרבה שחקנים מליגה ג' שיכולים היו להגיע רחוק, אבל הם לא היו עובדים מהראש אלא ממקום אחר ובגלל זה נשארו שם".
תוך כדי שאתה שחקן ליגה א' ולאומית, הטלפונים לא הפסיקו?
"כן, הגיעו הצעות מלא מעט מועדוני כדורגל, מליגה לאומית, ליגה א', אבל אף פעם לא היה טלפון מליגת העל. אני גם חושב שהיום, בנקודת הזמן שלי, אני כבר לא שם. אני לא מרגיש שפספסתי את זה. אולי אם הייתי מתחיל בגיל צעיר יותר, זה היה נראה אחרת לחלוטין. היה איזה רגע, בתור שחקן ליגה א', בעונה הראשונה שלי, באתי להיבחן במ.ס. אשדוד. רוני אוואט אז לקח את הקבוצה והוא הביא אותי למבחנים במועדון".
"אחרי שבועיים וחצי של אימונים, אתה רואה שמתחלפים עוד ועוד שחקנים ואני נשאר. אני ממשיך. יניב עזרן, שחקן העבר של המועדון ושל מכבי תל אביב, הביא אותי לאימונים שם. אני מכיר אותו טוב. איפשהו בגיל 18-17 ככה רצה להחזיר אותי לכדורגל, כי הוא שמע עליי. אמרתי לו, רגע לפני שאני נכנס לאימונים במ.ס, 'יניב, אני לא מתאושש מהפציעה בקרסול, איתה סיימתי את העונה, אני לא 100%'. אמר לי לבוא ככה, ושאני ארשים אותם ושהכל יהיה בסדר".
"אוואט עבר אירוע לבבי והחליף אותו אייל לחמן ואיך נאמר זאת, לא כל כך הסתדרנו, למרות שהוא מעריך אותי ונתן לי גם לשחק במשחקי אימון מול הפועל באר שבע ובית"ר ירושלים, משחקים שהייתי בהם לא רע. לחמן אמר לאח שלי, ערן, שאני לא אצליח לשרוד במ.ס. אשדוד ובמיוחד לא השכר הזה. אחי שאל מהו השכר שעליו הוא מדבר ולחמן אמר לו שיהיה סביב ה-8-7 ברוטו. זה היה די מעליב. אם אתה שואל אותי, אני חושב שהם זרקו מספר רק בשביל שארד מזה. לא היה להם נעים להגיד לי שאני לא מתאים".
אז מה נכון בשבילך?
"אחרי שנתיים בליגה הלאומית, קשה לי לראות את עצמי יורד לליגה א' בחזרה, בגלל האימונים, האינטנסיביות שהייתה, אבל יש עוד שיקולים. בכל זאת, אני עובד חברת חשמל, אני עובד בבקרים והאימונים של הפועל אדומים אשדוד בבקרים וזה מתנגש כרגע. אני לא מעל הקבוצה ולא מתכוון להתאמן בנפרד בערבים. זה לא אני. אני לא אזלזל באף אחד ובטח שלא בגוף שלי. לפחות כרגע, יש שתי הצעות מהליגה הלאומית, אחת מהן מאוד מאוד מפתה. עברה לי בראש גם מחשבה של פרישה, בכל זאת נכוויתי עם איחור במשכורת, חובות, בלגנים וכל זה מקבוצה אחת".
"אני לא מוכן לפרוש, בטח לא עכשיו. אני כל כך אוהב את הכדורגל, שאמצא דרך להישאר. לרדת לליגה ב' זו לו אופציה בכלל, למרות מספר הצעות, ביניהן מהפועל אשדוד. הבעלים שם מכיר אותי טוב ואמר לי שלא יוכל לעמוד בשכר שלי. הרפורמה גם תגביל אותם ואני, בתור שחקן, מסתכל מהצד ואומר מי הם שיגבילו את השכר שלי? באיזה מדינה זה קורה? זו פגיעה אנושה בשחקנים. זה פגע גם לי בהצעות".
השמועה: מכבי עירוני אשדוד. "לא, נקודה". זה היה ברור כיום שמש בהיר במדבר סהרה. בהומור, נשאל אם גם לא תמורת 100,000 שקלים בחודש ואמר "אתה מתקיל אותי". טוב, די ברור למה. אבל השאלה שלו היא לא להגיע למועדון כדורגל ולהרוויח בו מיליונים. ללישי ביטון יש עקרונות. "ממש לא. אני כן אומר שבעירוני אשדוד יש אנשים מדהימים שאני בקשר טוב איתם. חלקם חברים שמכבדים אותי. לא אשקר שכל עונה מגיעה אותה השאלה: 'רוצה לבוא לעירוני?'. הם לא מתעקשים איתי. זה מכבד אותי".
"חתימה בעירוני אשדוד תבעיר את העיר. יעשה הרבה רעש ובלגן. אני לא מפחד משום דבר ובטח שלא על המשפחה היקרה לי. אני לא חושש מזה. זה לא אני. אני מחובר להפועל אדומים אשדוד. זה מסע של 9-8 שנים שאי אפשר לזרוק סתם ככה לפח. כל גרב, כל כדור, כל בנאדם שהיה מגיע, הכרתי. אני יודע הכל. כל מי שהיה מגיע לבקר, היו אומרים לו בוא תכיר, זה לישי".
"זה הסמל, זה המלך כאן. אני חושב שגם אם תגיע הצעה של 100 אלף בחודש, זה לא משהו שאומר 'טוב, איפה חותמים'. אצטרך לחשוב על זה עם דניאל, אשתי, שמלווה אותי באש ובמים ואיתי לכל אורך הדרך ובלעדיה לא הייתי מגיע למקומות הללו. בשטח אגב, יתפלאו רבים, אוהדי אדומים אומרים לי שמעדיפים לראות אותי בצהוב ולא אצל "מלכי" או "בית"ר", הם קוראים לזה ככה".
איפה היא והמשפחה, באמת, בכל הסיפור הלא פשוט הזה, בתוך הקלחת הזו?
"האישה לא רוצה בשום פנים ואופן שאהיה פה (אדומים). היו הרבה שנים שסבלתי, כמו שאמרתי, והסבל הזה, שלא במתכוון, בשום פנים ואופן, הגיע גם לבית שלי. התסכולים שלי, זה פגע בפרנסה שלי לבית, בזוגיות, זה היה אתגר מאוד גדול שהיה צריך להתמודד איתו. אשתי אמרה לי 'זהו, אני לא רוצה שאתה שתהיה פה'. בדיעבד, אני מבין אותה עכשיו. אם פעם הייתי הולך וחוזר עם חיוך, בעונה האחרונה הייתי חוזר עם פרצוף עצוב. לשם הייתי מגיע עם חיוך מאולץ. המשפחה ודניאל, אשתי, חשובים לי מהכל. חשוב לי האושר שלהם, הבריאות שלהם. אני לא יכול להוציא את התסכולים שלי על אחרים. הצעד הזה יהיה גדול, לכשיבוא".