בעוד פחות משנה למשחקים האולימפיים, ארטיום דולגופיאט יעמוד בראש המשלחת של ישראל לאולימפיאדת פאריס כבכיר הספורטאים. מתעמל המכשירים שזכה במדליית הזהב האולימפית בתרגיל הקרקע מודע לגודל הציפיות ממנו והוא רוצה להצליח גם הפעם לזכות במדליה אולימפית, שתתווסף לזו שמחכה על המדף. אולי אפילו יותר מאחת.
דולגופיאט מתכוון להתחרות בקרב רב, גם באליפות העולם הקרובה וגם במשחקים האולימפיים, בשאיפה להביא כמה שיותר הישגים אחרי ההצלחה האדירה באולימפיאדת טוקיו. בין לבין, דולגופיאט התארח בפודקאסט האולימפי בראיון מיוחד אצל אסי ממן, בו הוא סיפר מה הרגיש כשנחת לראשונה בארץ, מדוע לא הצליח לבכות בזכייה במדליה ביפן, דיבר על בת זוגו והקושי בארגון של חתונה בישראל והאם ימשיך גם ללוס אנג’לס? האזינו לשיחה בפודקאסט האולימפי של ONE.
שלום ארטיום. איך אתה מרגיש?
”בסדר גמור, מרגיש טוב. לספורטאי תמיד כואב משהו, אבל הכל בשליטה. הסך הכל מרגיש טוב”.
לא מזמן התחרות באליפות אירופה, ובוא נגיד את האמת עשית שם הכל על רגל אחת והבאת מדליית כסף, שזה מדהים. חודש לפני כן היית עם קרע חלקי ברצועה הצולבת, חבלה בעצם שגרמה לדימום, מתיחה בירך האחורי ומתיחה בשריר שמחזיק את הברך, איך מתחרים ככה?
”לאט לאט. עברתי את ההכנה הכי קצרה שהייתה לי אי פעם, בסביבות שבוע או עשרה ימים שעשיתי מתוכם עשיתי באימונים שני תרגילים שלמים ושלושה שהם לא היו שלמים. פסיכולוגית קשה לקבל את זה, אבל אמרתי שאם אני הולך על זה אז זה יהיה עד הסוף”.
ארטיום דולגופיאט (איגוד ההתעמלות)ירדת קצת מדדה, אבל זכית במדליית הכסף בקרקע שזה באמת מדהים.
“אחרי המוקדמות היו ימים שבקושי הלכתי. יום לפני הרגשתי גם טוב, בחימום של הגמר הרגשתי טוב ושהכל סבבה ואיזה יופי, ופתאום שתי דקות לפני העלייה לגמר התחממתי ועושים שני פסים, בפס השני קיבלתי זץ חזק ברגל. אמרתי לעצמי - זה או ללכת מהאולם או לעלות, אז נשארתי ועשיתי את זה”.
שנה לפני אולימפיאדת פאריס, יש קצת פרפרים בבטן?
”האמת שלא בינתיים, כי אין לי עדיין קריטריון. יש יותר פרפרים ולחץ מאליפות העולם שזה הקריטריון הראשון. מתכונן לזה”.
הרבה אנשים רואים בבית את התחרויות ולא מבינים מה הם רואים בתרגיל הקרקע, תנסה להסביר לנו מה קורה בזמן תרגיל קרקע?
”יש לנו שני סוגים של שופטים – כאלה ששופטים ביצוע, שהם מורידים על כל נחיתה לא טובה או תזוזה לא טובה, שזה מדורג מאחת עד חמש עשיריות, ויש גם מי ששופטים את דרגת הקושי כך שכל אלמנט שווה סכום. נגיד סלטה אחורה שווה A שזה עשירית, דאבל סלטה זה C ושווה שלוש עשיריות. בתרגיל יש לך עשרה אלמנטים שצריך לעשות. יש קבוצות של אלמנטים שחובה לעשות אלמנט אחד מכל קבוצה, כמו סלטה קדימה או סלטה אחורה. ככה בונים את התרגיל וכמו שאמרתי, שופטי הביצוע מורידים על כל נחיתה. הכי טוב זה לעשות סטיק, אבל גם על זה יש הורדת נקודות. מזה מורכב הציון”.
אתה נראה בחור קטן, אבל אתה עף גבוה מאוד. יש כל מיני דברים שרק אתה עושה, או בוא נגיד ככה, מעטים עושים.
”כן, לא רק אני, אבל נגיד הטריפל אחורה אני הייתי הראשון מאז שנות השמונים או התשעים, לפני שנולדתי. מאז לא עשו את זה ואני הראשון שהחזרתי את האלמנט הזה ועשיתי אותו בקרקע. אחרי תחרות מסוימת אמרתי שאני הולך על זה. זה מסוכן, אבל כשהתחלתי להכין את התרגיל וטסנו לתחרות הראשונה בבאקו נחתתי לא טוב ככה שהחלפתי את האלמנט הזה לאלמנט אחר כי היה חודש עד אליפות אירופה והייתי צריך מהר יחסית לבנות תרגיל חדש. לדעתי בסוף זה היה לטובה, כי מהפציעה הזו התחלתי להתקדם ולזכות במדליות”.
לפני המשחקים בטוקיו נודע לנו מה היה הסיפור המלא בבאקו. היית ממש בסכנת חיים אחרי הנחיתה שם על הראש כי התבלבלת בין התאורה לבין הקרקע ונחתת על הצוואר. זה משהו שהרבה לא קמים ממנו.
”האמת שכן, אני מכיר הרבה סיפורים שאדם נחת לא טוב מגובה כזה. היו כאלה שאפילו נפטרו. אני במזל יצאתי טוב, אפילו מאוד טוב”.
ארטיום דולגופיאט (רויטרס)בוא נחזור לאולימפיאדת טוקיו, אתה זוכר את הרגע שמביאים לך את מדליית הזהב? כשהסתכלת עליה, מה עבר לך בראש?
”חשבתי על זה הרבה. היו לי שם רגעים קשים והאמת שכולם היו בלחץ. אני גם עשיתי כמה טעויות, זה מטורף כי אחרי המוקדמות היה לי שבוע שלם שעבדנו כל יום על התרגיל. יום לפני הגמר הגעתי לאולם ועושים את כל הפסים, ואני עומד ואומר לעצמי ‘מה יקרה אם אפצע עכשיו?’ אז פתאום הלחץ נפל עליי. ניסיתי להוציא את המחשבה מהראש. בזכייה במדליה האמת שממש רציתי לבכות מרוב הלחץ בגלל שאני עובד כל החיים בשביל זה. כשהבנתי שזכיתי בכיתי אבל בלי דמעות”.
וכל השיחות, ראש הממשלה, הנשיא, מה זה עושה לך?
“מרגש מאוד. זה היה טוב לכולם, גם לדור הבא, לא רק לי”.
היו כאלה שאמרו שאתה מייצג את העולים החדשים. הרגשת ככה? אתה עדיין מרגיש ככה?
”עליתי לארץ בגיל 12 וכעולה חדש אני יודע כמה זה קשה. ההורים שלי היו עובדים בשתי עבודות כל אחד מהם. זה לא קל, אז אני מבין את הקושי. אז כן, אני מייצג אותם כאחד שהיה כזה”.
אני מסתכל על אנשים שמקיפים אותך, אם זה סרגיי וייסבורג שגם הוא עולה חדש שעבד בשיפוצים תוך כדי על מנת להתפרנס, המנהלת שלך ורד עצמון שהיא תל אביבית צברית, הפיזיותרפיסט שלך אדם בדיר שהוא ערבי ישראלי שבא מכפר קאסם. כל המגוון סביבך וזה עובד מדהים. אולי זה הקסם?
”לא יודע, אני לא כל כך מתייחס לזה. אני שמח שאלו האנשים שמסביבי, יש לי הרבה מזל בחיים וכל מה שעשיתי זה גם בזכותם. אני מודה להם כל הזמן והם ממש חברים שלי”.
תפסנו אותך באמצע אימונים, אתה מתכונן לאליפות העולם שתתקיים באוקטובר. זה הדבר האמיתי, פחות משנה למשחקים האולימפיים. איך אתה מרגיש לקראת האירוע הזה?
”יש עוד הרבה זמן יחסית, אז רק עכשיו התחלתי לעבוד באמת בכל הכוח, אבל מתכוננים כקבוצה אז אני הולך לעשות קרב רב, שזה לא קל. עכשיו הייתה ההגרלה לאליפות העולם ואנחנו בבית שני שזה טוב, אבל מתחילים עם הסוס שזה לא הכי אידיאלי. זה מכשיר ראשון קשה עם כל האדרנלין, ולאחר מכן הקרקע זה המכשיר האחרון ואגיע אליו עייף כנראה. לכן התחלנו לעבוד לפני שבוע על הכל ומתרגלים את זה”.
ארטיום דולגופיאט (ראובן שוורץ)אתה תעשה את כל ששת המכשירים ביום אחד, זה לא פשוט.
”כן, בשעה וחצי. הכל הולך שם ממש מהר. זה מאוד קשה, העיקר אני מקווה שלא יהיו התכווצויות שרירים שאוהבות להגיע בתחרויות כאלה”.
כדי לעלות כנבחרת למשחקים האולימפיים צריך לסיים בטופ 12 באליפות העולם בסופו של דבר, אם מוציאים את צרפת ועוד כמה בודדות שהשיגו כרטיס.
”כן, חייבים להיות בטופ 12, אולי 13 בעולם. זה קשה מאוד. לא צריך לעשות תחרות טובה, אלא מושלמת. ננסה לעשות כל מה שביכולתנו כדי להצליח, אם לא ננסה לא נדע”.
אתה נותן מעצמך יותר כדי שזו תהיה נבחרת ולא תתחרה כבודד, אתה אפילו מקריב את הבריאות שלך בשביל זה. למה חשוב שתהיה נבחרת?
”זה סוג של מטרה וחלום, שתיכנס נבחרת לאולימפיאדת פאריס. יש לנו אחלה ספורטאים ואנשים, רובם יחסית צעירים, אז למה לא? אם זה אפשרי, אז צריך לנסות. אני מעדיף שתטוס נבחרת. מקווה שאעשה גם קרקע טוב כמכשיר אחרון ושהכל יילך בסדר”.
אני זוכר שאלכס שטילוב עזר לך להתאקלם באולימפיאדת טוקיו. זה עוזר שיש לצידך עוד כמה ספורטאים מהענף שלך?
”כמובן. בעיקר אם זה אלכס שאני איתו מגיל 12, בעצם מאז שאני בארץ. היינו ישנים באותו חדר והכל. כמובן שזה עוזר שאתה לא לבד ורק עם המחשבות שלך. עזרנו אחד לשני בסופו של דבר, אפילו שזו אולימפיאדה רביעית שלו הוא גם היה בלחץ”.
אם תזכה בזהב באליפות העולם אתה תהיה הספורטאי הישראלי הראשון שזוכה בשילוש המוזהב - גם במדליית זהב אירופית, גם במדליית זהב עולמית וגם במדליית זהב אולימפית. לא היה דבר כזה בישראל. זה יושב לך בראש?
”אני לא רוצה לחשוב על זה, כי אמרו לי את זה שנה שעברה ולא הלך לי טוב. אני מקווה שעכשיו אני אגיע עם התרגיל החדש בו עשינו שינויים ואצליח הפעם”.
ארטיום דולגופיאט (איציק בלניצקי)כמות המדליות שלך מטורפת, אתה בן 26 וזכית כבר עכשיו בזהב אולימפי, שתי מדליות כסף באליפות עולם ועוד שש מדליות באירופה ששתיים מהן זהב, בנוסף לעוד הרבה בתחרויות שונות. אתה עוד סופר מדליות? זה עדיין מרגש אותך?
”ברור שזה מרגש, זו עבודה קשה כל מדליה. כמו שעכשיו התחלתי לעבוד ואני נותן את כל כולי, אז המדליה היא בונוס על העבודה הקשה. כשאתה מסיים עם מדליה אז אתה אומר לעצמך שעשית כל מה שהיית יכול”.
במדליה הבאה בתחרות גדולה אתה תעבור את שטילוב, איך זה היה לגדול תחתיו ופתאום לקלוט שאתה יכול לעבור אותו בכמות המדליות?
”שאלה קשה. גדלתי איתו והסתכלתי עליו תמיד, הוא עבד מאוד קשה. הגובה שלו בענף שלנו פחות מתאים והוא עדיין הביא הישגים שזה מרשים. היה כיף מאוד לגדול איתו, בסופו של דבר התחרות בין האנשים עושה טוב לכולם. עוד מעט יגיעו עוד ילדים שהם ידרכו לי על העקבים, כמו שאומרים, ואהיה שמח מזה שיש עתיד ושיש מישהו שימשיך את הדרך שלי, בנוסף לכך שזה יעשה לי חשק לעבוד יותר. כשעליתי לארץ הייתי הכי טוב בנוער, ומרוב שהייתי טוב אז הייתי מוותר על הרבה אימונים כי לא הייתה לי תחרות. ואז כשפתאום אחד הילדים ניצח אותי, לקחתי את עצמי לידיים והתחלתי להתאמן. התחרות עושה טוב מאוד. הלוואי שיהיה לי יורש”.
יש ילדים שאתה אומר שבעוד כמה שנים הם יכולים לעקוף אותך?
”קצת קשה להגיד. סרגיי וייסבורג אומר תמיד שההתעמלות מתחילה בגיל 18. אני בנוער הייתי ברמה מאוד טובה, אבל לא היה לי גמר אחד בטורנירים לנוער. לא הלך לי בנוער. לכן קשה להגיד. למזלי אני מוקף באנשים טובים מסביבי והם משכו אותי תמיד והראו לי שאני טוב ושאני רק צריך להמשיך”.
ההתחלה בישראל לא הייתה קלה, אתה זוכר את הימים הראשונים בארץ? ובהתעמלות?
”את הימים הראשונים אני ממש זוכר כי זה היה משהו חדש. אתה זוכר כל מה שעשה לך הלם. זה לא בהכרח דבר רע, פשוט זה היה הלם לילד כמוני. הרגע הראשון שאני זוכר זה שיצאנו מהמטוס בארץ וקיבלתי מכת חום ככה שלא נשמתי איזה כמה שניות. אני גם זוכר כשהגענו לרמלה, לחדר עם שתי מיטות יחידות והיינו ארבעה אנשים שבאו עם מלא תיקים ושקיות. הגענו בצהריים ודיברנו עם סרגיי באותו היום, והוא בא לקחת אותי למחרת לאולם. הוא הביא אותי לאולם בהדר יוסף, וגם את הרגע הזה אני זוכר, כשלקחו אותי מכבי תל אביב ואנשים התלהבו ממני ומזה שיש ילד חדש. כילד גם אתה רוצה להראות שאתה שווה משהו ואת האימון הראשון אני גם זוכר לפרטי פרטים”.
סרגיי לקח אותך לאולם ואמרת לעצמך בטח שעכשיו אלו החיים שלך.
”הוא היה לוקח אותי כל יום, ואחרי זה בשמונה היינו מסיימים אימון ערב והוא היה מחזיר אותי הביתה. לי זה היה יותר קשה מהמשפחה, כי למדתי עברית רק באולם. בבית ספר היה לי אולפן, אבל שקשור לשיעורים, כך שלא באמת הצלחתי ללמוד עברית שם. בסוף לומדים את השפה מהאנשים סביבך, אתה יודע איך זה - מתחילים מהקללות ואז השאר מגיע”.
ההתעמלות נתנה לך חיים טובים? קשה לעולים להשתלב פה לעיתים, אבל הספורט נתן לך להתחבר ביותר קלות.
”מאה אחוז, כן”.
לא רוצה להיכנס לך לחשבון בנק, אבל אפשר להתפרנס מהתעמלות? כאלוף אולימפי בישראל במצבך כיום, אתה חי בסדר?
”כן, אני חי בסדר. בסדר גמור אפילו. הרבה בזכות נותני החסות שלי ובזכות איגוד ההתעמלות, מכבי תל אביב והוועד האולימפי. הם הגופים שנותנים לי להתאמן כל יום, להתכונן לתחרויות עם שקט ובלי לחשוב על איך אני מממן את הדלק עכשיו. זה מאוד חשוב לספורטאי שיהיה לו גב כלכלי. אני עולה חדש וגם ההורים שלי לא יכלו להביא לי כסף, לכן קיבלתי מלגה ממשרד הקליטה ומיד מכבי תל אביב לקחו ועזרו לי”.
לדעתי הספונסר הראשון שלך נתן לך 500 שקל בחודש, נכון?
”כן, נכון. זה אפילו הלך להורים שלי ולא אליי, אבל זה היה כסף כל כך גדול וכל כך בזמן מבחינתי. הייתי מאושר מזה”.
ובסוף קיבלת מענק של 500 אלף שקל אחרי הזכייה בזהב בטוקיו. יחי ההבדל הקטן.
”כן, זה היה באמת וואו, ואני רוצה לומר תודה לספונסרים שמלווים אותי לכל אורך הדרך ותומכים בי ללא הפסקה – לבנק הפועלים, הונדה, דנונה פרו ומיניליין”.
ארטיום דולגופיאט (שחר גרוס)גל פרידמן חשב על מכירת המדליה שלו בשביל כסף לחיים או לדירה. אתה תעשה משהו כזה?
”מקווה שלא, אני לא רואה סיטואציה כזו. זה דבר מטורף, אבל אתה לא יודע לאן החיים יביאו אותך. ברור שהייתה לגל סיבה. אני רואה את החבר’ה שלנו, חצי מהמתעמלים הם חיילים והחצי השני מתאמנים ועובדים, למזלנו יש לנו את מכבי תל אביב שעוזרים ויש גם מלגות. אם היו יותר נותני חסות זה היה עוזר כמובן, אבל אי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך. אני לא רואה את עצמי מוכר מדליה אולימפית”.
אחרי מדליית הזהב בטוקיו אפשר להגיד שהחיים שלך השתנו לגמרי, לא?
”יותר מזהים אותי ברחוב, אבל אני עדיין אותו ארטיום. התעמלות, בית, בית, התעמלות. זה סדר היום שלי”.
אתה יכול ללכת היום ברחוב?
”יכול. מזהים אותי, אבל זה עושה לי רק כיף. אתמול נגיד הלכתי לאכול אחרי האימון עם בת הזוג שלי ובאו אנשים שאמרו לי כל הכבוד וביקשו להצטלם, אמרתי שברור ובכיף וזה מרגש אין ספק. התרגלתי לזה קצת, אף פעם לא אמרתי לאחרים שאין לי כוח להצטלם”.
אתה חי עם הבת זוג שלך, מריה. הרבה דיברו על הזוגיות הזו, כולל אמא שלך אנג’לה, שלא בדיוק חסכה בביקורת כלפי המדינה. איך זה לחיות עם הבת זוג שאתה לא יכול להתחתן איתה בארץ?
”לגור עם הבת זוג שלי זה אחלה, אנחנו שבע וחצי שנים ביחד והכל טוב. אני חושב שהכתבים ניפחו הכל, אמא שלי לא יודעת עברית בצורה כל כך טובה. לא אגיד שזה קשה, אבל אנחנו עוברים תהליך עם משרד הפנים כמו כולם שמביאים בת זוג מחו”ל. זה לא כזה פוגע בי, אני יודע שאם צריך אטוס ליעד אחר כדי להתחתן איתה כי זה החוקים, גם אם זה לא נוח”.
לא מפריע לך שאי אפשר לעשות את זה פה, למדינה שהבאת לה מדליה?
”אם אני אחשוב שזה רע או לא כיף, אז רק אבזבז את האנרגיה שלי, אז בשביל למה? זה מה יש”.
היחס כלפי ההתעמלות השתנה? כי אני כן חושב שהצלחתם בעידן שלך להשיג פריצת דרך, גם בזכות לינוי אשרם. הבאתם שתי מדליות זהב מדהימות להתעמלות הישראלית.
”כן. יש לנו כל מה שאנחנו צריכים לאימונים, השתנה המצב פה. התקציב גדל, היחס יותר טוב, רואים שאפשר לתמוך יותר בהתעמלות. הבעיה העיקרית בארץ היא שאין אולמות. צריך יותר אולמות, ואם יהיו יותר אז יהיו הרבה יותר ילדים שיבואו”.
ארטיום דולגופיאט ובת זוגו, מריה (ראובן שוורץ)אתה רואה יותר ילדים בענף שלך מאשר בעבר?
”כן, אפילו דרך האינסטגרם שלי הרבה שואלים איך מתחילים להתאמן. אני עונה שיש בתל אביב ושאלכס פתח מועדון אחד נוסף בהרצליה. ע״ש הרבה אולמות לבנות, אבל לא לבנים”.
מה דעתך על ההצלחה של הדור החדש? בכדורגל עם הצעירים, בכדורסל, באתלטיקה, בהתעמלות, כולם במגמת עלייה לאחרונה. יש פה באמת ספורט מקצועני?
”אני שמח בשביל מדינת ישראל, אבל זה לא קורה סתם פתאום. זה אנשים שעבדו קשה כמו שאני עבדתי, מהילדות, הגיעו לרגע האמת ועשו את שלהם. מקווה שימשיכו ויהיו עוד הישגים ומדליות”.
אתה מגיע במצב אחר לפאריס לעומת טוקיו? כי כבר עשית את ההישג שלך?
”לא. אני מגיע אפילו יותר לחוץ”.
למה? כי בפאריס אתה שוב הולך על המדליות?
”אני לא יכול לדבר על זה כי עדיין לא עשיתי קריטריון. ספורט זה דבר לא קל, שבועיים לפני אליפות אירופה נפצעתי. אני בן אדם שאוהב לחשוב רק על היום, שלב אחר שלב. אני ברמה של מדליה, למרות שהחוקה בדרגות קושי השתנתה קצת אחרי טוקיו”.
המתעמל הרוסי ניקיטה נגורני יהיה בפאריס ממה שאתה מבין?
”לא מתעסק בזה כל כך. אמנם גדלתי באוקראינה ואני מכיר קצת מה קורה שם, אבל אני לא כל כך חושב על זה ולא רוצה להיכנס לזה”.
המלחמה באוקראינה לא נוגעת בך?
”ברור שכן, גדלתי שם ויש לי קשרים שם. יש לי אנשים שאני מכיר שם וקצת חברים. הם אומרים שקשה מאוד ויש אזעקות באוקראינה. המאמן שגידל אותי מגיל שש עד שעליתי לארץ היה אנדריי גריבנוב והוא הגיע לארץ בגלל המלחמה. המשפחה שלו שם. קשה לחשוב על זה. אין להם חשמל שם, נבחרת אוקראינה מתאמנת בלי חשמל, עם פנסים וגנרטורים”.
גם אתה היית יכול להיות שם במסלול חיים כזה או אחר.
“נכון. זה לא מצב נורמלי”.
הציון שלך מורכב מדרגת קושי ועשית 6.6 בטוקיו, עכשיו מה?
“התרגיל החדש שאני מכין זה 6.4. אולי בשנה האולימפית נעלה ל-6.6”.
קשה לעשות התעמלות לאורך השני. נניח ותשיג את הקריטריון ותהיה בפאריס, יכול להיות שזה יהיה הקמפיין האולימפי האחרון שלך?
”קשה לי לחשוב על זה, בינתיים אני חושב שכן אלך לקמפיין הבא. מצד שני, הגוף כבר מרגיש קצת קושי. אני מרגיש קצת זקן. בן אדם רגיל בגיל 26 הוא לא זקן, אבל אצל מתעמל זה כן ככה. הברכיים שלי כמו ברכיים של אדם בן 36. נראה איך תהיה האולימפיאדה הקרובה ואז נסתכל הלאה. כרגע כל הכוחות שלי למען הגעה לפאריס”.
היית בפאריס כבר?
”כן, כמעט כל שנה אנחנו טסים לשם. זו תחרות מטורפת, יש שם סביבות ה-10,000 צופים, משהו מטורף. אני זוכר את הפעם הראשונה שלי שם, כשאתה רץ על הפס כל הקהל מלווה את הריצה שלך בצעקות ואתה בהלם”.
אם תכנס למשלחת בסופו של דבר אני מניח שהזרקורים יהיו עלייך, זה מוסיף עלייך לחץ?
”ברור שזה מוסיף לחץ, אני פשוט מנסה לעשות את שלי ולא לחשוב יותר מידי על מה שקורה מסביב”.
מה זה עושה לך לשמוע את ההמנון?
”בטוקיו זה היה חלום. לא האמנתי, שרתי את ההמנון ואני אומר לעצמי ‘אני לא מאמין, בטח אני חולם’”.
בטוקיו לא היה קהל לעומת פאריס שכן יהיה, כמה זה היה מוזר להתחרות בלי קהל?
”באו לשם 20-30 ישראלים והם עשו את הרעש כאילו היו אלף איש. היה כיף מאוד, הם עשו אווירה מדהימה”.
סרגיי המאמן שלך זכה ביפן במדליה באליפות העולם עם אלכס(שטילוב, ג.ל.) ועשר שנים בדיוק אחרי אתה הבאת זהב אולימפי שם, יפן בכללי חוויה טובה לישראל.
”נכון. אני תמיד אומר שאני הייתי באולימפיאדה, אבל לא הייתי ביפן באמת. הייתי רוצה לחזור לטיול לטוקיו. היינו בכפר, כך שבקושי באוטובוס בנסיעות הספקנו להסתכל החוצה קצת”.
איך זה להסתכל על מדליית הזהב האולימפית?
”היא אצלי על המדף גבוה כזה, אני מסתכל הרבה ונזכר ברגעים מטוקיו. מצד שני, אני לא רוצה לשכוח את זה, אבל צריך להמשיך לעבוד קשה כדי להגיע לעוד מדליה. אני רוצה שתהיה עוד אחת שם, אולי יותר מאחת”.
גם בקפיצות אתה לא רע, נכון?
”לא רע, אבל הברכיים שלי לא עומדות בזה כמעט. הכוח שלי הוא בקרקע”.
מה נאחל לך לשנה האולימפית שיוצאת עכשיו לדרך? חוץ מלהימנע מפציעות כמובן.
”הכי חשוב בריאות, להימנע מפציעות. רק הצלחה ושנשיג את הקריטריון”.
לסיום, מה יש לך להגיד לספורטאים ישראלים אחרים? איזה טיפ טוב?
”לעבוד הכי קשה שאפשר, כך שאחרי כל אימון הם יהיו מרוצים מעצמם. לא מזמן סיימתי איזה אימון עם כל התרגילים והמכשירים ובסופו אמרתי לעצמי ‘איזה כיף, היה אימון טוב’, בערב דיברתי עם אבא שלי וסיפרתי לו ומסתבר שנפלתי הרבה באימונים, אבל זה לא הפריע לי. נופלים באימונים וזו רק תחילת הדרך. הכי חשוב לקום מזה. אני מאחל שכולם פשוט יהיו מרוצים מעצמם ושהם יתנו מאה אחוז מעצמם ללא קשר לתוצאות”.
ארטיום דולגופיאט (רויטרס)