בעוד כחודש ימים שי אברהמי יסיים את תפקידו כמנכ"ל מכון וינגייט, אחרי ארבע שנים שהשפיעו על עתידו של המקום בו מתאמנים חלק נכבד מהספורטאים האולימפיים הישראלים. בתקופה האחרונה הוא מסתובב ומדפדף בין התמונות של המתקנים ששופצו או נבנו ומציג אותם בגאווה בסלולרי, אפילו אם מדובר בחדר האוכל המשופץ או הצבת פרקט חדש באולם כדורסל. "אני כמו הסבתות שמראות את התמונות של הנכדים לכולם", אמר בצחוק, "אבל אני באמת גאה במתקנים שלנו ובמה שעשינו פה בארבע השנים האחרונות".
אברהמי בן ה-57 קיבל מכון מתפורר עם בעיות תפעוליות, אך לאט לאט המצב השתנה. בתקופתו נעשו עבודות בנייה ושיפוץ ב-40 פרויקטים שונים שנועדו להפוך את המכון הלאומי ממקום רעוע וישן למקום מזמין וחדשני. ממצב בו ניסה לשכנע את איגוד ההתעמלות לעבור לווינגייט בזמן שנבחרות אחרות "נמלטו" ממנו, למצב בו חתומים שם 16 איגודים על הסכמים של "בית לאומי" ובחודשים הקרובים יצטרפו לשם גם איגודי האתלטיקה, הטניס והטאקוונדו, כך ש-19 איגודים יעתיקו את הפעילות שלהם לאזור חיוג 09.
אברהמי עבד על תקציב ענק, שהגיע להיקפים של כ-280 מיליון שקל סך הכל. מלבד פרויקט הדגל של הבניין הרב-תכליתי שיעלה כ-160 מיליון שקל, בשנים האחרונות המדינה השקיעה עוד כ-120 מיליון שקל שהועברו ממשרד התרבות והספורט ומשרד האוצר לפרויקטים של בינוי ושיפוץ, החל מהקמת האוהל ושדרוג אולם ברלין להתעמלות ב-12 מיליון שקל, מה שעזר ללינוי אשרם ולארטיום דולגופיאט לזכות במדליות הזהב האולימפיות - ועד לשיקום דרכי הגישה הפנימיים, כולל תאורה חדשה, בחמישה מיליון שקל. מחושך לאור.
שי אברהמי (ברני ארדוב, בנוביץ תקשורת)השבוע מכון וינגייט הודיע על מינויו של מנכ"ל חדש. המנכ"ל היוצא ייכנס בקרוב לתפקיד הבא שלו, כמנכ"ל מכללת הדסה בירושלים, וכעת בראיון ל-ONE שי אברהמי מסכם את ארבע השנים האחרונות: הקשיים בהתחלה, הביקורות, מה עוד נדרש לבצע והסיפוק האישי מההצלחה של הספורטאים.
שי, אחרי ארבע שנים בתפקיד, האם אתה יוצא מרוצה?
"בהחלט. בשנה האחרונה מרגישים תוצאות, רואים אותן בעין, המתקנים כבר לא מתפוררים אלא עומדים מתקנים ראויים והשירות הוא טוב. בהתחלה לא היה קל, אבל כשנוצרת הצלחה ורואים משהו אחר, אני חושב שיש גם פרגון והיחס משתנה. זה התהליך שקרה במכון וינגייט".
כשנכנסת לתפקיד, המקום הזה היה בקטסטרופה. מה אתה ראית כשנכנסת פנימה?
"קיבלתי מקום שהוא לא במצב טוב, כזה שצריך לשפר ולשדרג אותו. גם העובדים היו בציפייה גדולה, כי במשך שנים הם חיכו לשיפור שכרם ולא היה מי שיוביל את זה, כך שגם ההון האנושי היה זקוק ליחס הולם. נקודת האור הגיעה למעשה במגפת הקורונה, עם ההחלטה לצאת לפרויקט 'האצת הצמיחה'. משרד התרבות והספורט פנה אליי ואמר 'תביא תוכנית עבודה, יש 50 מיליון שקל'. לפני כן, קיבלנו גם 10 מיליון שקל כי במשך שנים לא השקיעו בתיקון וחיזוק המבנים והיה צריך לשפץ את חלקם באופן מיידי בגלל המצב ההנדסי שלהם. היה לי ברור שאם יהיו לי את המשאבים, אני אדע מה לעשות".
כשאתה יוצא היום מהמכון, איזה מן מכון זה? הוא השתנה לחלוטין או שעדיין זו לא התוצאה הרצויה?
"הוא בדרך לשם. יש עוד עבודה לעשות, אחרי שנעשתה הרבה מאוד עבודה בארבע השנים האחרונות. ממלא אותי בגאווה לראות שרוב הפרויקטים שנכנסנו אליהם כבר סופקו או הסתיימו. אולמות חדשים, פרקטים, מתחם כדורעף חופים. שינינו את פני המכון".
מכון וינגייט (מערכת ONE)נכנסת אחרי שהמכון הפך לתאגיד. האם האמנת בתחילת הדרך שאפשר יהיה לשפר את המצב?
"האמנתי שזה אפשרי, אבל היה לי ברור מההתחלה שזה לא קורה ב'הוקוס פוקוס', אלא זה יהיה משהו שדורש השקעה משמעותית בתשתיות. בשנה הראשונה, בכלל לא היה ברור מה קורה ולאן זה הולך, גם בגלל המצב של המדינה ומערכות הבחירות שבאו בזו אחר זו, וגם בגלל שלב גיבוש התפיסה במהלכו ציפו בהתחלה שהמכון יביא את המקורות להשקעות, אבל בסופו של דבר המדינה הבינה שצריך לגייס מילוני שקלים אחרי הלאמת המכון ולטפל בו. מהרגע שזה קרה והביאו 50 מיליון שקל כדי להתחיל לשנות את המצב, תוך 24 שעות כתבתי והגשתי תוכנית עבודה ויצאנו לדרך. מאותו הרגע, המכון התחיל להתרומם, המתקנים התחילו להשתקם, איגוד ההתעמלות הגיע - ומשם הגענו לנקודה בה התחלנו לייצר מומנטום חיובי".
כמה סיפוק יש מכל גזירת סרט על בניין ששופץ או מתקן חדש שנחנך?
"המון. זה סיפוק אדיר. כשאתה רואה את הספורטאים נכנסים ומתאמנים במתקן חדש שמשדרג להם את הפעילות, זה כיף. מעבר לזה, אם בזכות העבודה שלנו שדרגנו את הרמה המקצועית של ענף מסוים, מבחינתי עשינו את שלנו".
חדר האוכל החדש בווינגייט (פרטי)לצד זאת, הייתה גם ביקורת במהלך השנים על כך שהמכון לא ניצל עד תום את כל המשאבים שעמדו לרשותו ולא הצליח לממש את כל הפרויקטים בזמן. למה זה קרה?
"יש כמה סוגים של פרויקטים. בין היתר, יש פרויקטים בהם אתה תלוי בלקוח שמציב דרישות או בהיתרי בנייה, ויש גם פרויקטים שבהם אתה לא תלוי בהיתרי בנייה בכלל ויכול לצאת לדרך. בדרך כלל, בכל פרויקט גדול יש תכנון אדריכלי, שומעים את דרישות האיגוד הרלוונטי ואנשי המקצוע, אתה פונה לרשות המקומית להיתר בנייה והעירייה בנתניה לשמחתי שיתפה פעולה על הצד הטוב ביותר, אבל מדובר בתהליכים שלוקחים זמן. בפרויקטים בהם לא הייתי תלוי באיגודים ולא הייתי תלוי בהיתרי בנייה, רובם כבר הסתיימו, כמו פרויקטים של נגישות ובטיחות, חדרי כושר, תאורה, שילוט וחדר אוכל חדש במיליוני שקלים שבוצעו בתוך חודשים ספורים".
כן, אבל אם מסתכלים לדוגמה על אצטדיון האתלטיקה, לפני כשנתיים אמרו שהוא ישופץ ברגע שייחתם הסכם הבית הלאומי עם האיגוד, וזה עדיין לא קרה. מה הסיבה?
"באתלטיקה מה שקרה זה סיימנו את שלב התכנון, אבל נאמר לי 'אל תתחילו כי חסר תקציב'. מן הסתם אני תלוי בגורמים נוספים שמאשרים לי אם להתחיל לעבוד ומפקחים עליי, ולא תמיד הדברים תלויים במכון. גם במתקן כדורעף החופים החדש שנבנה, הפרויקט עצמו כבר מוכן אבל הסיבה היחידה שהוא עדיין לא נפתח בזמן זה בגלל סוג החול. אנחנו רוצים לארח תחרויות בינלאומיות באצטדיון כדורעף החופים ולכן הגיע יועץ של האיגוד העולמי מקנדה והוא הציב דרישות לגבי סוג החול הדרוש, אלא שכרגע אין אף אתר בישראל שעוסק בתחום החולות שגם עומד בדרישות הללו. בסוף מצאנו פתרון, אבל זה לקח זמן".
אצטדיון האתלטיקה במכון וינגייט (באדיבות המכון)מה המצב של בריכות השחייה והאם יש תוכנית לבנות בריכה חדשה במכון וינגייט?
"מצד אחד, יש לנו את קומפלקס הבריכות הטוב בארץ ומבחינה מקצועית הן נהדרות. מצד שני, בגלל התכנון האדריכלי שלהן, הגג שנבנה להן והמחסור במשאבים שהיה במהלך השנים, כל זה הוביל לכך שיש להן כמה מחלות הנדסיות. הבריכה החדשה עם בעיה בגג שניסו לפתור אבל זה עדיין מצריך פתרון הנדסי כי זה נורא מורכב. הבריכה הישנה קיימת מ-1972, כך שהיא בת 51 שנה ולאחרונה נכנסנו לפרויקט השיפוץ שלה שעלותו מגיעה כמעט ל-15 מיליון שקל, אבל כשהתחלנו את הפרויקט בבדיקות ההנדסיות גילינו בשלב הראשון שהגג בכלל לא תקין כי הקונסטרוקציה נפגעה, מה גם שעשו בדיקות חומרים של הבטון והברזל וגילו שהבסיס שלה גם 'נאכל' כבר לאורך השנים, כך שאין טעם להשקיע בשיפוץ שלה".
רגע, הסרתם לבריכה הישנה את הגג כי זה היה מסוכן, אבל בעצם גם הבסיס שלה כבר לא טוב כי הבטון והברזל במצב רע?
"כן. אמרו לנו 'תעשו פעולות לשימור של בסיס הבריכה, אין טעם להשקיע בה'. לכן ההמלצה שלנו היא להקים בריכה חדשה של 50 מטר לאימונים, ובינתיים החלטנו לא להרוס את הבריכה הישנה עד לסיום ההקמה של הבריכה החדשה. בריכה חדשה תעלה כ-40 מיליון שקל, והיא תהיה עמוקה וטובה לשחייה, שחייה אומנותית וכדורמים. זה הפתרון הטוב ביותר כדי שקומפלקס הבריכות ימשיך לשרת את הספורט הישראלי".
בריכת וינגייט (מקסים דופלי, איגוד השחייה)אפרופו הבריכות, הייתה עליכם ביקורת אחרי שאזרח מבוגר נכנס לבריכה בה שחתה אנסטסיה גורבנקו והפריע לה להתאמן. מה עושים עם זה והאם המכון מתכוון לסגור את מועדון המנויים שמאפשר לזרים להיכנס פנימה?
"היה אירוע נקודתי עם אנסטסיה גורבנקו. בבריכה כל מסלול מוזמן על פי הלקוח שמשלם. האימון שלה נמשך מעבר לזמן שהוקצה לה, שזה בסדר ואף אחד לא הוציא אותה החוצה חלילה, אבל היה שם מנוי שבטיפשותו קפץ למסלול כי הוא ידע שכבר הגיעה השעה שלו ומותר לו להיכנס למסלול כדי לשחות. האירוע הזה ואירועים נוספים הובילו אותנו להחלטה שבסוף השנה הזו נסגור את מועדון המנויים. אם זה חוג שחייה או מועדון מנויים, זה לא מעניין אותנו".
זה לא פוגע בהכנסות של המכון?
"אומנם מועדון המנויים מכניס 2.5 מיליון שקל בשנה למכון וינגייט, אבל אם זה קמפוס שמיועד לספורט הישגי ואולימפי, כזה שגם מקבל מימון מהמדינה לטובתם, אז זה הייעוד שלו ולא צריך שאזרח ייכנס למלתחות או לבריכה בה נמצאים ספורטאים אולימפיים. המכון בעבר שיווע לכסף, חיפש את הגרוש בכל מקום - עכשיו אנחנו במקום אחר, אנחנו מבוססים כלכלית ולכן נכון לנו לוותר על זה מבחינה אסטרטגית. הייתי בסיורים בקמפוסים בצרפת, בהם ראיתי שאם אין אימונים של הנבחרת הצרפתית אז הבריכה המפוארת של 50 המטרים תעמוד ריקה ולא קרה כלום. אצלנו היא אף פעם לא תהיה ריקה, כי גם אגודות הן בעדיפות שנייה אחרי נבחרת ישראל בגלל מצוקת הבריכות באזור, אבל היא לא תהיה קאנטרי קלאב. זו בריכה הישגית וכך היא תישאר".
אנסטסיה גורבנקו (גיא יחיאלי, באדיבות איגוד השחייה)עם הזמן, אפשר לומר ששיפרתם את היחס לספורטאים?
"תפיסת הניהול שלי אומרת שמנהל טוב לא יכול לשבת רק למעלה ולעסוק בתכנון ואסטרטגיה, הוא צריך להיות גם בשטח. לכן אני מסתובב בשטח, מדבר עם המאמנים והספורטאים, שומע מהם הערות ומשפר את מה שצריך לשפר. אם צריך שהמציל יגיע חצי שעה מוקדם יותר לעבודה או יישאר חצי שעה מאוחר יותר, אנחנו מוכנים שזה יקרה ונשלם על זה יותר. שמנו את הלקוח האמיתי, שזה הספורטאי, בראש סדר העדיפויות שלנו. למדנו תוך כדי תנועה להקשיב ולשנות. אני גאה בזה שבמגפת הקורונה פתחנו לשגיא מוקי בריכה שלמה לטיפולים, כך שהבאנו מצילים והפעלנו אותם במיוחד בשביל טיפולי ההידרותרפיה שהוא היה צריך לעשות לקראת אולימפיאדת טוקיו. לא הכל זה עניין כלכלי. זו השליחות שלנו, בשביל זה אנחנו שם".
מתי יוקם הבניין הרב-תכליתי?
"בסוף 2026. כרגע הוא נמצא בהליך תכנון אדריכלי של 15 אלף מ"ר. הוא ייבנה באזור שבין אצטדיון האתלטיקה למגרשי הכדורגל בחלק המזרחי של המכון, צמוד לכביש החוף, ויעזור לעוד איגודים להצטרף למכון וינגייט. זה פרויקט הדגל של המכון".
אימון בקיר הטיפוס החדש של נבחרת הנוער של ישראל (פרטי)אני יודע שביקרתם בחו"ל בכמה מרכזי ספורט דומים. בעבר דיברו על כן שהמכון הזה צריך להיראות אחרת, עם מדשאות, מתקנים מפוארים ואווירה טובה. האם מכון וינגייט יכול להיראות בעתיד כמו איזה קיבוץ או כפר ספורטאים?
"אתה צודק, כל המקומות שדומים לווינגייט נראים כמו כפר או קיבוץ. בעיניי, כל המוצר שעוטף את הספורטאי צריך להיות מצוין, לא רק המתקן אלא גם התשתיות. הקמפוס ממוקם במקום נהדר ונגיש במדינת ישראל, יש בו אווירה טובה והוא מתקדם כל הזמן מבחינת התשתיות, כך שאנחנו בדרך לשם. להערכתי, עברנו 70% מהדרך. פתחנו כניסה חדשה למכון במקום הישנה והמסוכנת, הוצאנו רכבים החוצה למגרשי החנייה שנמצאים בכניסה, ולכן הכל מרווח יותר כך שמי שנכנס פנימה לא מרגיש עומסי תנועה. עם הזמן, זה יכול להשתפר עוד יותר גם בנראות".
מה לגבי תיירות ספורט? האם יהיו נבחרות שיגיעו לארץ בחודשי החורף למחנות אימון ויוכלו להתארח בבית מלון שייבנה בצמוד? זה יכול לקרות?
"כבר עכשיו יש נבחרות שמגיעות למכון. בשביל שנבחרת תרצה להגיע אלינו צריך שלושה תנאים - מתקן ברמה גבוהה, להתאמן יחד עם נבחרת מקומית חזקה ומעטפת כמו מקומות לינה ברמה טובה. נבחרת הסייף אחת לכמה חודשים מביאה נבחרות מחו"ל ברמות הכי גבוהות, כמו יפן, גרמניה, אוקראינה וקנדה. גם בג'ודו זה קורה. שדרגנו את בית הנבחרות שנותן מענה לנבחרות אולימפיות, ונכון שזה לא בית מלון אבל הדרישות שלהן ממילא די צנועות כך שזה בסדר. בתוך כמה שנים גם מתקני האתלטיקה, הטניס וכדורעף חופים יהיו מוכנים, כך שבחורף האירופאי אני מאמין שנהיה אטרקציה. זה משהו שיעלה את הרמה המקצועית של המכון ויחזק את הספורט בישראל, משום שמפגשים כאלה יש בהם החלפת ידע בין אנשי מקצוע וכמובן שזה גם יכניס כסף למדינה".
שי אברהמי (איציק בלניצקי)אתה עוזב אחרי ארבע שנים כאמור. התאכזבת כשהבנת שלא רצו שתישאר בתפקיד?
"בדרך כלל במקומות מהסוג של וינגייט, בדומה לרשויות מקומיות בהן יש לי ניסיון כמנכ"ל, לא טוב להישאר 20 שנה או 15 שנה בתפקיד, אבל כן צריך תקופה של שש-שבע שנים כדי להשלים את ביצוע התוכניות שנבנו. גם אם זה לא קרה, עדיין הייתי מאוד שלם עם זה וקיבלתי את זה. לשמחתי, לא רק עמדתי על הר סיני וראיתי את הארץ מרחוק, אלא גם הספקתי להיכנס פנימה ולבנות אותה, כך שאני מרוצה מהקדנציה שלי".
בספורט הישראלי יש פוליטיקה, כמו גם במועצה של המכון הלאומי. איך הסתדרת איתה?
"למדתי לחיות עם זה והכל היה בסדר גמור. בעיניי, זה טוב שיש דיון מקצועי ודעות שונות. בשנים הראשונות המועצה הייתה מאוד לא פשוטה, כי חלק מהמועצה היה תומך אבל היו גם חלקים מסוימים במועצה שהרגשתי שלא תמיד באו לעזור לי אלא פעלו בשביל אינטרס מסוים. לשמחתי, היה לי גיבוי חזק מהיו"ר יקי אנוך, שגם דיבר על ניגוד העניינים המובנה שיש במכון, והוא נתן לי גב חזק, מה שאיפשר לנו בסוף כן לקדם את הדברים. לאורך השנים, הדירקטוריון גם השתנה ובסוף למדנו לעבוד ביחד".
הסייפים באולם המשופץ (מכון וינגייט)מה היה הסיפוק הכי גדול שלך בקנדציה הזאת?
"השמחה מהזכייה במדליות האולימפיות הייתה אדירה, אבל אני חושב שדווקא המהלכים שהצליחו לסייע לנבחרות לאומיות ולאיגודים קטנים עם פוטנציאל מעניין להתקדם - כמו הסייף, הקשתות, הטיפוס וכדורעף החופים, שאין להם עוד מתקנים אחרים בארץ ברמה גבוהה - זה היה הסיפור האמיתי. מאז שהם הגיעו למכון, יש להם הישגים והצלחות, וזה מחמם את הלב. מלבד זאת, קידמנו גם את תחום יחסי העבודה בקרב העובדים, תחום שהיה מאוד רועש, כך שיש הסכם קיבוצי ששיפר את תנאי העובדים ויש שביעות רצון גדולה יותר מהמצב. אני חושב שהיו הרבה אתגרים וכיום המכון נמצא במקום הרבה יותר טוב".
מה נשאר למנכ"ל שיבוא אחריך לעשות?
"אני מקווה שימשיך באותה התנופה. המלאכה עוד לא הסתיימה, יש עוד מה לעשות, להחליט את ההחלטות הנכונות ולקדם את המכון קדימה לפרויקטים שעוד נותרו. יש משהו מאוד מהנה בעבודה במקום כזה, כי יש לי המון אמפתיה והערכה כלפי הספורטאים, ההורים והמאמנים שבאים אליו מידי יום. לראות אותם מתאמנים, עובדים ומצליחים זה ממלא את הלב ורותם אותך לעשייה כדי שביום מן הימים הם יוכלו להגשים את החלום שלהם, חלום שבסוף יהיה השראה לכל מדינת ישראל. כשלינוי אשרם וארטיום דולגופיאט, שניים שהתאמנו במתקנים החדשים של מכון וינגייט, יצאו והצליחו בתחרויות גדולות - זה הביא לנו הרבה גאווה. היה לי לעונג לעבוד במקום כזה".