אופיר חיים חתם אמש אולי את החודש המוצלח בחייו. לאחר שסחף את נבחרת ישראל למקום השני ביורו הצעירות, היו שחשבו שזה ייעצר שם, שזה היה אירוע חד פעמי. אלא שעכשיו, בבמה הגדולה, בבמה העולמית, הוא הביא את נבחרתו עד גיל 20 למקום השלישי, שיש שיאמרו שאף הייתה ראויה ליותר.
המאמן בן ה-48, זכה מקרוב לצפות באהבה וההערכה לשחקן האהוב עליו, דייגו ארמנדו מראדונה ובמקביל להטריף את הקהל הישראלי שנשאר צמוד למסכים עד השעות הקטנות של הלילה. מחר, הוא צפוי לחזור לישראל ולראות את אשתו אורלי ובנו אור לאחר למעלה מחודש שלא נפגשו.
רגע לפני, בראיון מיוחד ל-ONE, הוא מסכם את החודש המרגש בחייו: התדמית, העתיד המקצועי, הסיפורים שלא סופרו, החוויות, הגעגועים למשפחה ואפילו החילופים של מדמון ותורג’מן שמשכו את תשומת הלב.
מיקי זוהר מברך את אופיר חייםבטרם הראיון, הוא מבקש להודות לצוות הנרחב שלו: יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ, המנהל הטכני בוני גינצבורג, רונן הרשקו וכמובן משה סיני, עוזרי המאמן אייל גידרון ואיתי מרדכי, מאמני הכושר עופר אקשטיין ואודי בן שמחון, מאמן השוערים גיא סולומון וכמובן כל הצוות שמהווה את המעטפת של הנבחרת המוצלחת.
אופיר, איך התחושות?
“למען האמת, התחושות מדהימות. זה קצת צבט בלב לראות את אורגוואי זוכה. ניסיתי לשמוח בלב שלם עם המקום השלישי, אבל זה היה לי קשה כי אני חושב שאנחנו היינו יותר טובים מכל הנבחרות. זה נשמע תירוץ שהמגרש הקשה לנו, אבל לא אכפת לי. אני יודע שאנחנו יותר טובים מאורוגוואי ואיטליה, פשוט תנאי המגרש הקשו יותר על הסגנון שלנו. הנעת כדור, כדורגל מרגל לרגל, הזזת הכדור בחלק האחורי. המגרש פגע בנו".
בוא נתייחס למשחק אתמול: התמודדתם מעולה עם חסרונם של חמשת השחקנים.
“מי ששיחק לקח את ההזדמנות בשתי ידיים. בחרנו את הסגל הזה בדקדוק ובקפדנות, ראינו אין ספור משחקים אני והצוות שלי. היו שבתות שאני, העוזרים שלי, בוני ומשה ראינו שלושה או ארבעה משחקים. קיבלנו החלטות שחלק הרימו גבה עליהן, אבל בסופו של דבר הלכתי עם הלב שלי ועם מה שאני מאמין בנו. אתמול שיחקו שחקנים שלא שיחקו הרבה והם תפסו את המקום שלהם. אני גאה בהם כי הם הוכיחו שהמקום שלהם פה".
"מי ששיחק לקח את ההזדמנות בשתי ידיים". נבחרת הנוער של ישראל (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)זה מנחם שהנבחרת שהדיחה אתכם היא זאת שזכתה?
“כשעברנו את ברזיל, אמרתי שאם נפגוש את איטליה ננצח אותה, כי אני אוהב לשחק נגד השיטה של איטליה, שיטת היהלום וכו’. אמרתי לשחקנים שהגמר האמיתי הוא נגד אורוגוואי ושאנחנו צריכים לנצח את זה בכוח או במוח כי המגרש לא מאפשר לנו לשחק את הכדורגל שלנו. לא הצלחנו לעשות את זה וזה כאב מאוד. ידעתי שאנחנו יכולים לנצח את איטליה בגמר, האמנתי שהם יעלו לגמר. בסופו של דבר, זה מאכזב. עם כל השמחה והאושר, המקום השלישי קצת מציק לי כי אני חושב שהיינו יכולים יותר".
אם אתם מאוכזבים מהמקום השלישי זה אומר משהו.
“זה אומר המון על הנבחרת הזאת והכדורגל הישראלי. הרמה שהייתה פה היא מאוד גבוהה של כדורגל: האינטנסיביות, הפיזיות. זה ברמות שלא הכרנו ולא שיחקנו נגדן. הוצאנו מהטורניר את אלופת אסיה, אלופת אפריקה ואלופת דרום אמריקה. הוכחנו אופי, הוכחנו מנטליות חזקה ובעיקר הצלחנו להראות שיש כדורגל טוב בישראל".
"הראינו שיש כדורגל טוב בישראל". אופיר חיים (תומר חבז)מה עושה את הנבחרת הזאת לכל כך מיוחדת?
“זה שילוב של כמה דברים. מבחינת בחירת השחקנים, עד שהגעתי להתאחדות, חיפשו שחקנים חזקים, חסונים ומהירים. כל הזמן ראיתי שבוחרים שחקנים לפי המימד הפיזי ואני חושב שקצת שיניתי את זה. אני בוחר את השחקנים שלי גם בקבוצות, קודם כל לפי האינטליגנציה שלהם במגרש ומחוצה לו. אני מעדיף שחקן שהוא מהיר במחשבה על פני מהירות פיזית. אנחנו הכי קטנים פה באליפות ולא הכי אתלטים, אבל חושבים הכי מהר מכולם וזה הבסיס מכולם".
“בשוק ההון אנחנו הכי טובים, גם בצבא ובהייטק. אז אין לנו פיזיות, אבל בלחשוב אנחנו הכי טובים. אז אמרתי לעצמי: בוא נמצא את אלו שחושבים הכי מהר ואיתם נצא לקרב. אותם נלמד מה שצריך לעשות ונלמד אותם את העקרונות".
כמה זה קשה להחזיק במשך חודש את השחקנים במתח?
“זה לא פשוט, הם חודש מחוץ לבית וכך גם אני. באסיפות שלי יש הרבה כיף. יש אסיפות שיכולות להיות חצי שעה ומעלה והשחקנים יאבדו אחרי רבע שעה את הריכוז, אבל אני לא נותן לזה לקרות. אם אני רוצה לעשות אסיפה ארוכה שמבחינתי היא כמו אימון, אני רוצה לשמוע את השחקנים. אני מערב אותם וחשוב לי לדעת מה הם חושבים, איך הם חושבים ואיך הם רואים את המשחק מהמקום שלהם".
מערב את השחקנים. אופיר חיים (רויטרס)“אני מבין מי חושב מהר, איך הוא חושב ומה אני צריך לשפר אצלו. כך אני מגיע לכל שחקן ושחקן. מצד שני יש הרבה הומור באסיפות: בדרך כלל יש הרבה מתח לפני אסיפות, בטח לפני משחקים ואני מנסה לפרק את המתח הזה. בכל אסיפה יש את הטקטי ויש את הקטע החברתי שמבחינתי הוא הכי חשוב. צריך לחבר את השחקנים כי מדובר בשחקנים שבאים מכמה מקומות".
מדברים על זה שהשחקנים מאוד אוהבים אותך ואפילו חברים שלך. זה לא פוגע בך? ראה ערך החילופים של מדמון ותורג’מן.
“בסופו של דבר, אני מסתכל על הדבר החשוב: מה השחקן עשה במגרש. אני יכול להבין שחקנים שיוצאים, עשו מזה יותר מדי רעש בתקשורת שההוא קילל וההוא זה. אף אחד לא הוציא מילה. ברגע שארגיש זה עובר את הגבול, אותו שחקן לא יהיה פה ואין אצלי חוכמות. אמרתי לשחקנים שהם מכירים אותי ויש שחקנים שבגלל ההתנהגות הזאת, ולא אגיד שמות, איבדו את המקום שלהם בנבחרת".
אין אצלו חוכמות. אופיר חיים (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)“בסופו של דבר, השחקן צריך להיות קודם כל ממושמע ובמקרים הללו זה לא עבר את הגבול. הלוואי והשחקנים הללו יכבדו את המאמנים שלהם, כמו שהם מכבדים אותי. ברגע שזה יעבור את הגבול, אני אדע לעצור את זה בדרכים פחות נעימות".
יש כאלו שאומרים שאתה מוחצן מדי, אולי לא ממלכתי. אתה שלם עם האופי שלך?
“אני מאוד שלם. זה פחות מעניין אותי מה חושבים, אני זה אני ולא אשתנה בשביל אף אחד. אני זה אני עם המינוסים והפלוסים: אני לא מושלם ואף רחוק מזה, אבל זו הדרך שלי. מי שילך איתי בדרך הזאת, אקח אותו עד הסוף ומי שלא יזוז באמצע. אני לא מתעסק במה חושבים עליי ומה אומרים עליי. אני מתעסק בהאם אני עושה את הדברים נכון ואני הכי ביקורתי כלפי עצמי בעולם. כשאני מסיים משחק, לטוב או לרע קודם כל אני בא לעצמי ומסתכל איפה אני לא עשיתי בסדר".
הנבחרת הזאת היא חד פעמית בזכות הכישרון או שאפשר לשחזר את ההצלחה הזאת גם בשנתונים הבאים?
“זו ממש לא רק נבחרת כישרונית, זה עניין של הרבה פרמטרים וזה משהו שצריך לעבוד עליו. צריך ליצור כמה שיותר משחקי מבחן, כי זה לא יבוא רק ממשחקי הנוער שיש בארץ. הקצב במשחקי הנוער בארץ שונה מאוד לעומת מה שיש פה. כשאתה בא ממשחק נוער לפה אתה לא מבין מה קורה והניסיון שהיה לנו פה של שנתיים ביחד ו-30 משחקים בין-לאומיים ביחד, עזר לנו מאוד. זה מה שיעזור לצמצם את הפערים".
שחקני נבחרת הנוער (רויטרס)ספר איזה סיפור משעשע מאחורי הקלעים.
“יש לנו ריקוד שאנחנו עושים באסיפות של חמזה, סלמן ועוד. ריקוד במוזיקה ערבית שאני חולה עליו. בכל פעם התחלנו את האסיפות עם הריקוד הזה ומחיאות כפיים. עשינו את זה כל אסיפה ואז הגיע המשחק הראשון שהפסדנו לקולומביה. אמרו שזה מנחוס ועצרנו את השיר הזה, אבל ביקשתי לשים את זה כל הזמן כי אהבתי את השיר הזה וכולם אמרו לי שהוא מנחוס. בסוף זה עבד".
ומבחינת הכדורגל.
“אספר לך סיפור על ברזיל: בכל האסיפות לפני המשחקים, הייתי אומר לשחקנים כדי להטריף אותם: ‘תתחילו להתעורר על עצמכם, מה אתם משחקים נגד ברזיל?’ פתאום הגיע המשחק נגד ברזיל ואמרתי להם את זה שוב: ‘מה יש לכם אתם משחקים נגד ברזיל?’ ואז עיכלתי וכולנו צחקנו ואמרתי להם ‘כן, אתם משחקים נגד ברזיל’".
הפסידו לישראל. שחקני נבחרת ברזיל (רויטרס)מה הרגע שהכי תזכור מהמסע הזה?
“שני רגעים: הרגע הראשון שניצחנו את יפן בדקה ה-97 והרגע השני שהמשפחה שלי חגגה איתי אתמול את מדליית הארד. הם הגיעו במיוחד, הם כל כך רצו להיות איתי בשנה שעברה באליפות אירופה וזה לא התאפשר כי לא היו טיסות. הם הגיעו הפעם עד ארגנטינה וזה אושר. הם חגגו איתי את הזכייה במדליה".
אשתך אורלי לא הייתה פה לצערך.
“אורלי ואורוש. המדליה הזאת היא של אורלי, היא הזוכה האמיתית. חודש שלם אני לא בבית ואני יודע כמה זה קשה עבורה. היא לא אמרה לי מילה, רק תצליח ואני אוהב ומאמינה בך. זה מדהים".
הרגעים הקשים?
“אחד הרגעים הקשים היה ההפסד לקולומביה, אחרי שהיה לנו משחק אדיר והיינו צריכים להוביל 0:3 בהפסקה. הרגע השני היה ההפסד לאורוגוואי, כי אנחנו יותר טובים מהם. זה הזוי להגיד שאנחנו יותר טובים מאלופת העולם, אבל בכל מגרש אחר עם דשא אחר, היינו מנצחים. כשאני אומר שאנחנו יותר טובים מהם במגרש אחר, זה הניצחון הענק".
"על מגרש אחר היינו מנצחים". נבחרת אורוגוואי חוגגת זכייה במונדיאליטו (רויטרס)מה התמונה הכי מרגשת שעוברת בראש שלך?
“שתי דקות לפני הגול השני אתמול מול דרום קוריאה. האוהדים שרו את ההמנון במהלך המשחק. אני מסתכל ליציע ויש לי צמרמורת. הגוף שלי התכווץ, אני מסתובב לספסל ואני אומר להם שאנחנו חייבים להביא לקהל את המדליה הזאת. הייתי בטירוף ברגע הזה וזה ריגש אותי מאוד. הקהל היה מדהים איתנו והרגשנו בבית".
“הכול בכחול לבן, קיבלתי דגל של אורוגוואי וישראל ביחד מאיזה אוהד ישראלי וזה פשוט מטורף. ידענו שהקהל בבית איתנו. אנשים שלא ראו בחיים שלהם משחק כדורגל, אימהות או סבתות שאין להם קשר לענף הדליקו נרות והחזיקו לנו אצבעות. האמא של הצלם, האמא של המאבטח".
אתה מסיים עם חלק גדול מהשחקנים הללו. לאן הם יגיעו?
“לא נעבור שחקן שחקן, אבל אני בטוח ששישה מהם לפחות יהיו בנבחרת הבוגרת. השחקנים הללו צריכים לקבל את הבמה ואני בטוח שהם יעשו את זה".
אופיר חיים מאמין שרובם יגיעו לבוגרת. נבחרת הנוער של ישראל (צילום: אסי קיפר, ההתאחדות לכדורגל)התגעגעת לארץ?
“בטח, אני מת כבר לחזור. אני אקח את אורלי ואור ונלך ל"ברנרד" לחגוג. אני מתגעגע לבית הקפה שלי, זה הבית השני שלי. תוכניות נוספות? ליהנות מהרגע הזה ולהיות עם הילדים שלי כמה שיותר".
מה למדת על ארגנטינה?
“שלא ראיתי בחיים שלי אהבה כזאת לכדורגל. אם אדבר מחוצה לו, אז אגיד שאני לא כזה חובב בשר. אכלתי פה בשר באיזשהו דוכן כזה מלוכלך שלא הייתי אוכל בארץ, אבל אמרו לי שאני חייב. נקי זה לא היה, אבל היה בזה משהו קוסמי".
“אני עובר פה באחת בלילה ורואה בנות משחקות כדורגל בפארק ומחלקות גופיות בצבעים שונים. בחיים שלא לא ראיתי אהבה כזאת לכדורגל ואני יכול להבין למה הם כל כך מצליחים בענף הזה. ודייגו? כמו שחשבתי. הוא אלוהי הכדורגל ובארגנטינה אתה מרגיש את זה טוב".
ציור קיר של דייגו מראדונה (תומר חבז)איך התרשמת מהמדינה עצמה?
“אני אוהב מאוד את האנשים, הם אנשים מאוד חמים שדומים מאוד לישראלים. הם אנשים לבביים, יש להם המון אנרגיות חיוביות ואני יכול להגיד לך שאם לא הייתי גר בישראל, אולי הייתי רוצה לגור בארגנטינה".
מה הלאה? זה נראה שהגעת לפיק בנבחרת הנוער.
“זו שאלה ששואלים אותי כל הזמן. מה אני יכול להוציא עוד? לגדל עוד שחקני נוער. בשבילי הניצחון הגדול בסוף הוא ששני שחקנים שלי כבר בנבחרת הבוגרת ואני לא יודע אם קרה בעבר ששני שחקנים קפצו ישירות מנבחרת הנוער לנבחרת הבוגרת. חמישה שחקנים הולכים לשחק באליפות אירופה עד גיל 23 והם בני 20. זה הישג שהוא לא פחות גדול מהמדליה".
אבל מסתכלים הישגית. לאן תגיע יותר ממה שהגעת?
“בתפקיד שלי, ההישג הכי גדול הוא לגדל ולטפח שחקני כדורגל לנבחרת ישראל הבוגרת שבסוף יביאו גם הישגיות. הספקת להכיר אותי שאני תמיד עם הרגליים על הקרקע ותמיד רעב. אולי טוב שסיימתי במקום השלישי כי ארצה לסיים ראשון. אז יש לי עוד אתגר מבחינה מקצועית. אני רוצה להגיע לעוד אליפות אירופה, לעוד מונדיאליטו, אני רוצה להגשים הכול".
עדיין רעב. אופיר חיים (עמרי שטיין)אז אתה לא שבע.
“אני רק שבע עכשיו כי אכלתי גלידה (צוחק). מבחינת רעב להצלחה, אני תמיד מאתגר את עצמי בכל מה שאני עושה. באימונים, במגרש, באסיפות. תמיד אני רוצה עוד ועוד. זכיתי במקום השלישי, אני רוצה לסיים במקום הראשון".
לא מדגדג לך לחזור לקבוצה?
“לא. זו צריכה להיות הצעה שלא אוכל לסרב לה, כי אני פה נהנה ממה שאני עושה. אני נהנה מהתחביב שגדלתי עליו. התפרנסתי ככדורגלן, מהתחביב שלי בילדות. היום אני מגלה מחוזות שלא הכרתי, שאעשה אותם גם בקבוצות אבל זה לא הזמן".
אז מה אתה אומר? שאתה נשאר בנבחרות?
”כן. אני לא יודע לכמה זמן, לכמה שירצו אותי אשאר. בוני אמר שהוא רוצה אותי לכמה שנים? זה תלוי בו (צוחק). אני כל כך אוהב את מה שאני עושה וזו לא עבודה קלה. אנשים חושבים שמאמן נבחרת זה אימון אחד בשבוע, אבל אני עובד הכי קשה שעבדתי בחיים שלי, יותר מאשר בקבוצות. אני אחראי על מרכז הפיתוח של ילדים בני 10-12 ואני כל כך נהנה להגיע לאימונים הללו כדי לראות את הכישרונות הגדולים שיש בכדורגל הישראלי. בוער בי כבר לעשות אותם שחקני העתיד של הכדורגל הישראלי".