"אם לא היית במשחק כדורגל בארגנטינה, כנראה שזה לא נקרא שראית משחק כדורגל בחייך", אמר לי אחד מאוהדי הקבוצות בארגנטינה וכנראה שהוא צדק. לצד הטירוף הניכר בחלק ממשחקי הכדורגל בישראל, קשה באמת להשוות מבחינת הנאמנות, האהדה והאווירה בין ארץ הקודש לבין המדינה מדרום אמריקה.
אז בין מאבקיה של הנבחרת של אופיר חיים להמשיך בהיסטוריה הפרטית שלה באליפות העולם עד גיל 20, יצאתי לסיור בין כמה אצטדיונים ובעיקר כמה מפעלים, כדי לחוות על מה מדברים, התוצאות לפניכם.
הכוונה הראשונית הייתה קודם כל לצפות במשחק ליגה, אך לרוע המזל או יותר נכון המנחוס, כמה שעות לפני משחק הליגה בין ראסינג קלוב לבין ולז סרספילד באצטדיונה הביתי של ראסינג "חואן דומינגו פרון", נודע על ביטול ודחיית המשחק עקב מותו של מאמן קבוצת המילואים של ולז מהתקף לב, כמה שעות קודם לכן.
הקהל של ארחנטינוס והורקאןהרצון לקחת חלק בחגיגה הארגנטינאית לא עזב אותי והוביל אותי למשחקה של קבוצת אתלטיקו אטלנטה מהליגה השנייה (הקבוצה המזוהה עם היהודים, כפי שנכתב כאן), אך בהמשך הגיעו שני משחקים נוספים: ארחנטינוס ג’וניורס, המועדון שבו גדל דייגו ארמנדו מראדונה והורקאן, דווקא בגביעי דרום אמריקה.
קשה לתאר את מידת האהדה למראדונה באצטדיון שבו גדל, או כפי שאמר לי אחד האוהדים במגרש: “זה האצטדיון שבו דייגו עשה את דריסת הרגל שלו בכדורגל וזה אומר בשבילנו הכול". מספיק לסייר ברדיוס של קילומטר מהמגרש עוד לפני הכניסה לאצטדיון הנקרא על שמו כדי להבין.
עשרות ציורי גראפיטי, עשרות חולצות שלובשים אוהדים לכבודו גם היום ובעיקר אותה תחושת גאווה של המועדון שמקושר אליו. קורינתיאנס הברזילאית, האימפריה מארץ הסמבה, הגיעה למשחק במסגרת גביע הליברטדורס (ליגת האלופות של דרום אמריקה) וגרמה לאצטדיון כמעט להתמלא (קצת פחות מ-20,000 צופים כשיציע אחד בשיפוץ).
גרפיטי של דייגו מראדונה מחוץ לאצטדיון (תומר חבז)כל אוהד ישראלי של אחת הגדולות, שייקלע בטעות לאחד המשחקים בארגנטינה, ירגיש לפתע שלחני השירים של קבוצתו מופיעים פתאום. שכן מרבית השירים שהונדסו במגרשי הכדורגל בישראל, מקורם בשירי האוהדים בארגנטינה.
עניין נוסף קשור לקהל אוהדי החוץ: בעוד בישראל עוד עולה מפעם לפעם נושא איסור קהלי חוץ במשחקים רגישים, בארגנטינה הנושא מיושם כבר שנים רבות, לאור הניסיון הלא טוב שקיים לאורך השנים בין היריבות השונות.
האצטדיונים בארגנטינה, לפחות ברובם, לא חדישים יתר על המידה וניתן למצוא, כמעט בכולם, יציעי עמידה במרבית היציעים, כאשר היציעים בהם יושבים האוהדים השרופים יותר, “האולטראס" המקומי, נקראים "פופולר".
גרפיטי של דייגו מראדונה מחוץ לאצטדיון (תומר חבז)עניין נוסף נוגע לרכישת הכרטיסים: בארגנטינה ישנן הנחיות מיוחדות לגבי רכישת כרטיסים, שחברי עמותת האוהדים, “הסוסיוס" כפי שהם מכונים כאן, זוכים לקדימות. מדובר גם בזכאות לרכוש ראשונים את הכרטיסים (רק אם נותרים כרטיסים אח"כ, הם ניתנים למכירה לקהל הרחב) וגם בנוגע למחירים יש הבדל, כאשר "הסוסיוס" משלמים מחירים נמוכים יותר.
גם עניין אופן המכירה שונה לחלוטין. אם בישראל ניתן למצוא קופות בקרבת האצטדיון אם נותרים כרטיסים, בארגנטינה במרבית המקומות מדובר בסיפור שונה, כשחוויתי זאת על בשרי במשחקה של הוראקן נגד אמלק במסגרת מפעל הסוד אמריקנה (הדומה למפעל הליגה האירופית רק בדרום אמריקה).
למרות שאצטדיון "תומאס אדולפו דוקו", המכיל קרוב ל-50,000 מקומות, לא היה מלא, לא ניתן היה למצוא קופה פתוחה. אך בארגנטינה כמו בארגנטינה, גם הדרכים הפחות מקובלות מובילות לפתרון. לאחר דין ודברים ואף התחננות בפני שוטר מקומי, הוא ביצע בדיקה מול כל כוח האבטחה והמועדון באצטדיון, איפשר לי להגיע לקופת "הסוסיוס" ולשלם על כרטיס במזומן, רק כדי להיכנס לאצטדיון ללא כרטיס.
סוגיה נוספת שעלתה בישראל לאורך השנים היא סוג כוח האבטחה, האם יש לערב שוטרים וכמה באמת כוחות האבטחה עוצרים את האוהדים הפורעים מלבצע פעולות בעייתיות: אז כאן בארגנטינה, קשה למצוא איש אבטחה אחד שפניו לא נשואות לכיוון האוהדים. במהלך שני המשחקים לא מצאתי אפילו רגע אחד שבו איש אבטחה היה עם הפנים למגרש ולא שם לב לפעילות האוהדים.
כוחות האבטחה (תומר חבז)אבוקות לצורך העניין? לא ראיתי. אך אם יש משהו בולט שנוגע להתמודדות עם אוהדים, הוא גדרות התיל אשר נמצאות ותוחמות בעיקר את היציעים שמאחורי השערים, יציעי "הפופולר". לא ניתן למעשה לפרוץ למגרש, לפחות מיציעים אלו, המהווים סכנה גדולה יותר ומקרה הפריצה בגמר גביע המדינה בישראל לא יכול היה לחזור על עצמו.
אם אנסה למצוא נקודת דמיון משעשעת אחת מישראל, היא באצטדיון בהורקאן שנמצא בשכונת מגורים עם בניינים גבוהים וגם שם, בדומה לי"א באשדוד, ניתן למצוא אוהדים אשר צופים במשחקים מגגות בתיהם. ישראל בארגנטינה.
אוהדים שצופים מהמשחק מהמרפסות (תומר חבז)אז נכון, ניתן למצוא בארגנטינה אצטדיונים מעט ישנים לעומת ישראל, אבל כנראה שאותו אוהד מתחילת הכתבה צדק. אי אפשר לעזוב את ארגנטינה מבלי לצפות במשחק. וזה לא משנה אם מדובר במשחק בליגה הראשונה, בגביע דרום אמריקאי או בליגה נמוכה. הכדורגל בארגנטינה הוא דת. ואל תוותרו על האוכל המקומי שמוצב בדוכנים בכניסה למשחקים.