ספורטאי ישראלי שזכה בשתי מדליות אולימפיות הוא מיוחד במינו, על אחת כמה וכמה אם אחת מהן היא מדליית זהב. זהו בדיוק התיאור של גל פרידמן, שזכה במדליית הארד באטלנטה 1996 ולאחר מכן בזהב באתונה 2004, והפך למעשה לגולש הרוח הראשון שעמד על הפודיום האולימפי ולאלוף האולימפי הראשון של ישראל.
בקיץ הבא, בדיוק 20 שנה אחרי שעמד בראש הפודיום האולימפי, הוא יגיע למשחקים האולימפיים כמאמן נבחרת ישראל בגלישת רוח לגברים, בשאיפה לעשות היסטוריה ולהוביל חניך שלו למדליה נוספת עבור הענף בו הוא צמח. הוא עדיין מחובר לים, עדיין מחפש את האקשן בגלישת הרוח ועדיין רוצה להצליח. בקיבוץ שדות ים, שם הוא מתגורר, הוא מקיים את רוב האימונים ומידי פעם מרשה לעצמו להכניס אלמנטים חדשים ומגוונים, כמו צילום של הספורטאים מרחפן או שיוט פראי לצידם בסירת מנוע שמגיעה למהירויות מטורפות כדי לעמוד בקצב של הגלשן החדש מדגם ה-IQ פויל שמרחף על המים.
לרגל יום העצמאות ה-75, הספורטאי הגדול בתולדות המדינה, גל פרידמן, התייחס בראיון מיוחד ל-ONE לתפקיד החדש שלו, למטרות שניצבות בפניו, לילדיו שנכנסו גם הם לעולם השייט, לתככים בענף והיריבות הגדולה עם עמית ענבר, להצעות שקיבל עבור מדליית הזהב האולימפית ולקרע בחברה הישראלית.
גל פרידמן (רויטרס)גל, אנחנו ביום העצמאות ה-75 למדינה, איך אתה מרגיש ביום הזה?
"זה יום שמח. במיוחד החגיגות עם הילדים, זה משהו שתמיד כיף לעשות".
לא מזמן קיבלת תפקיד חדש. איך זה להוביל את נבחרת ישראל בגלישת רוח לגברים? זה עושה לך משהו לייצג את הנבחרת?
"בהחלט. תמיד כיף לייצג את המדינה, בין אם זה כספורטאי או כמאמן. לאמן את נבחרת ישראל זה כבוד גדול ואחריות גדולה, יש הרבה על הכתפיים והרבה ציפיות. ההתמודדות עם זה היא לא קלה, אבל אני אוהב את הענף הזה ולא מפחד מזה כמובן. מן הסתם עכשיו המתח עולה לקראת המבחנים האולימפיים, כך שמבחינתי מאוד חשוב שכל הספורטאים שלי יהיו הוגנים והתחרות ביניהם תהיה הכי ספורטיבית שאפשר".
גל פרידמן (רדאד ג'בארה)דווקא בענף שלך לא פעם יש הרבה תככים, אז איך אתה מתכוון לשמור על זה?
"אני לא רוצה לראות שום דבר בתחום האפור או משהו שיגרום לנו לחשוד במישהו ואז נצטער בכלל שהגענו לבירור. רוצים להיות הכי טובים בעולם ולהגיע למדליות? אין בעיה, תסתכלו על התוצאות שלכם ולא על שאר החבר'ה הישראלים. בקמפיינים שלי תמיד התרכזתי רק בזה, וזה מה שעזר לי להצליח ולזכות במדליות. גם אם באמצע הדרך לא הגעתי לסידני 2000, הייתי מאוד שלם עם זה כי לא הייתי הכי טוב. לא הצלחתי להביא את עצמי לשיא שלי בזמן הנכון, ואם לא הייתי הישראלי הכי טוב אז מה יש לי מה לחפש באולימפיאדה? באותה תקופה עמית ענבר היה טוב יותר והוא נסע, ואני הייתי יריב האימונים של עמית לקראת האולימפיאדה. אני חושב שככה הדברים צריכים להיות".
אתה מדבר על זה שצריך לנצח בלי לכלוכים, אבל בתקופה שלך ושל שחר צוברי תמיד היו התנגשויות בין גולשי הרוח הישראלים. היו שם יריבויות ספורטיביות סוערות, על כל המשתמע מכך, ולפעמים זה כלל התבטאויות אחד נגד השני.
"כל הזמן יהיו יריבויות כאלה, כי בסוף בגלישת רוח כולם מתחרים על אותו הכרטיס הבודד של הנציג הישראלי למשחקים האולימפיים. רק אחר יכול להיות שם. מצד שני, התחריתי עם עמית במשך הרבה שנים, אבל אף פעם לא הגענו למצב של ערעור או משהו כזה".
גל פרידמן, גידי קליגר ושחר צוברי (שחר גרוס)ועדיין, זוכרים את זה כיריבות גדולה וסוערת.
"נכון, כי יש יריבות ספורטיבית. גם בין מכבי להפועל יש יריבות, זה לא אומר שמשהו חייב להיות לא בסדר, פשוט כל אחד רוצה להיות הכי טוב. לשמחתי אף פעם זה לא זז מהתחום הספורטיבי והכי נקי שיכול להיות בים. לא היה אפילו משהו מהתחום האפרפר, בטח שלא מהתחום האפור".
הכרתם אחד את השני טוב. לא ניצלת את זה?
"כן, הכרנו אחד את השני, אבל עצם זה שהיה מולי יריב חזק זה היה לטובתי כי ככה אתה לא יכול להירדם לרגע ולהגיד לעצמך 'טוב, אני יכול להיות רגוע לקראת המשחקים האולימפיים'. עצם זה שיש לנו נבחרת כיום, זה עוזר לספורטאים שלנו להרים את הרמה וגם האימונים הפכו להיות ברמה מאוד גבוהה כי הם יודעים שיש מי שנושף בעורפם. הנבחרת היא יתרון".
גל פרידמן ושחר צוברי (אסי ממן)אתה יכול לבוא ולומר עכשיו - בנבחרת שלי לא יהיה משחק מלוכלך?
"במה שבשליטתי אני אנסה למנוע את זה, אבל אני לא יכול להגיד את זה בוודאות כי בסוף זו יכולה להיות החלטה רגעית של איזה גולש רוח ספציפי. בכל אופן, אני אהיה מאוד מאוכזב אם יקרה דבר כזה".
איך ראית את היריבות שלך עם עמית ענבר?
"לכל אורך הזמן, תמיד לקראת המשחקים האולימפיים היריבות בין גולשי הרוח עולה רמה. היריבות הספורטיבית הייתה ברמה הכי גבוהה בינינו, אבל כל עוד זה נשאר ככה וכל אחד רוצה בדרכו להיות הכי טוב, זה סופר לגיטימי. זה הספורט וזה אחד מהדברים הכי טובים בספורט. בלי יריבות ספורטיבית הכל די משעמם. אגב, אחר כך הוא אימן אותי וזה היה סבבה. תמיד הערכנו האחד את השני".
גל פרידמן (שחר גרוס)לפני יום העצמאות ה-70 שאלתי אותך בראיון האם לדעתך תהיה עוד מדליית זהב אולימפית וענית לי "ברור שכן". והנה, אנחנו ביום העצמאות ה-75, חלף מחזור אולימפי נוסף ופתאום יש עוד שני אלופים אולימפיים ישראלים שנכנסו ביחד איתך למועדון הזהב. איך אתה מסביר את זה?
"זה משהו טבעי וזה היה צריך לקרות. אני גם בטוח שזה ימשיך לקרות. הייתה מגמה של עלייה בספורט הישראלי בהרבה ענפים שעובדים טוב, כך שאין סיבה שלא נגיע לזה. אנחנו לא פחות מוכשרים ולא פחות טובים מאנשים אחרים בעולם".
מה עושה לך את זה יותר, המדליות שלך בתחרויות הגדולות או המדליות של הספורטאים שאתה מאמן עכשיו בתחרויות הגדולות?
"יש בזה עונג אחר. במדליות שזכיתי בהן עם הספורטאים שאימנתי, התרגשתי מאוד תוך כדי התחרות וגם בסופה. הייתי בלחץ גדול יותר מהתחרויות שבהן התחריתי בעצמי, כי כשאתה מתחרה בעצמך אז אתה בתוך השיוט ואתה חי את זה עם האדרנלין, בניגוד לעמדת המאמן שבה אני מסתכל מהצד על השיוט המכריע ואין לי איך לשחרר את המתח. זה משהו אחר, אבל אני רגיל למצב הזה כך שזה לא חדש לי ואני מייחל שנגיע לעוד הרבה רגעים כאלה".
כבר יצא לך לקפוץ למים מהסירה אחרי תחרות כדי לחגוג, או שעדיין לא?
"עדיין לא. אולי זה יקרה. כשאני זכיתי במדליות, אז רק במשחקים האולימפיים קפצו למים. אני מקווה שזה יקרה במשחקים האולימפיים הבאים. אם תהיה לנו מדליה, אני מבטיח לקפוץ מהסירה".
גל פרידמן קופץ למים אחרי הזכייה במדליית הזהב באתונה (רויטרס)המדליות האולימפיות שלך, גם מדליית הארד וגם מדליית הזהב, עברו הרבה דברים מאז שענדת אותן על הצוואר. הן נגנבו, הוחזרו ולאחר מכן חשבת אפילו למכור אחת מהן. מה המשמעות של המדליה האולימפית בשבילך?
"קודם כל, את מדליית הארד לא מצאו אחרי שנגנבה, רק את מדליית הזהב. למתכת עצמה? אין לי שום דבר, כי בסוף ההישג זה מה שחשוב. כשאתה זוכה במדליה, אתה לא צריך את חתיכת המתכת הזו בשביל לזכור את ההישג שהגעת אליו".
כן אבל בכל זאת, יש לך את מדליית הזהב הראשונה של ישראל, אתה לא רואה בה כנכס? אתה לא נהנה לגעת בה ולהרגיש אותה כדי להיזכר באותם הרגעים? אין לך איזה ערך סנטימנטלי?
"אני לא הייתי סנטימנטלי למדליות. הרי אם אתה לוקח את המדליה אליך, זה לא הופך אותך לאלוף אולימפי. אני אלוף אולימפי עם המדליה ובלעדיה".
גל פרידמן עם מדליית הזהב באתונה (רויטרס)בגלל זה התעניינת כמה היא שווה? כדי להוציא אותה למכירה?
"לא הוצאתי אותה למכירה, פשוט עניין אותי כמה היא שווה. סתם, עניין אותי וזה הביא לי הצעות".
מה ההצעה הכי מטורפת שקיבלת?
"כמה מאות אלפי דולרים".
וואו. זו הייתה הצעה מאזרח ישראלי?
"כן. יכול להיות שהיו כמה אנשי עסקים שחשבו שהם יכולים לעשות מזה יותר אחר כך. אנשים שאלו אותי איך אפשר למכור אותה, אבל בסוף לכל דבר יש את המחיר שלו. אנשים מוכרים את החיים שלהם בכל יום כשהם הולכים לעבודה, אז למה למכור חתיכת מתכת זה יותר נורא מלמכור את השעות הכי יפות שלך ביום?".
גל פרידמן (רדאד ג'בארה)אחרי אולימפיאדת טוקיו הערך שלה ירד כנראה, לא?
"בכל מקרה היא תמיד תהיה מדליית הזהב הראשונה, לא משנה אם יהיו עוד מדליות, ועוד יהיו הרבה. אני רק מקווה שהספורט ימשיך בקו העלייה ושיהיו יותר מדליות אולימפיות".
איפה מדליית הזהב נמצאת עכשיו?
"היא מסתובבת. הגלשן האולימפי במוזיאון המכביה, אבל המדליה עדיין אצלי. היא מסתובבת ממקום למקום. בוא נגיד שלמדתי לא לשמור אותה בבית".
הגולשן של גל פרידמן בכפר המכבייה (אסי ממן)הילדים שלך, אייל ולילוש, גם בשייט. הם יכולים להגיע רחוק כמוך?
"זה עוד רחוק וגם לא ממש רלוונטי מבחינתי. אני רק רוצה שהם יעסקו בספורט, לא משנה לי איזה, כי הם חלק מדור המסכים אז כל עוד שהם עושים פעילות ספורטיבית אני סבבה עם זה בגלל שזה מאזן את זמן המסך. השייט זה ספורט מעולה כי הם בחוץ במשך כמה שעות ומתמודדים עם עצמם. הבת שלי לילוש מקשיבה לי וכל הזמן מנסה לעשות את כל מה שאני מייעץ לה לעשות, בעוד שהבן שלי אייל כל הזמן אומר לי 'אבא, אתה לא מבין בשייט כי אתה בגלישת רוח בכלל', אבל האמת שהוא די דומה לי בעקשנות שלו אז אני נהנה לראות את שניהם".
לאחרונה איבדת את אביך אורי ז"ל. זה הקשה עליך?
"כן, ברור שזה אף פעם לא קל".
איך קיבלת את הבשורה הזאת?
"כל אחד כואב בדרך שלו. הכי חשוב בסוף זה להיות אופטימיים ולהיזכר רק בדברים הטובים, והיו הרבה כאלה".
גל פרידמן (רדאד ג'בארה)אתה יותר מופנם מאחרים באופי?
"יש דברים שכן ויש דברים שלא. זה הכה אותנו בהפתעה, אבל כשהסתכלנו לאחור היו מספיק סימנים שלא נתנו להם מספיק חשיבות. הוא נפטר בגלל בעיה בלב. הוא סבל מלחץ דם וסוכרת, והיו לו כמה חודשים שהוא היה ממש חלש אבל לא ממש עניין אותו ללכת לבדיקות. אנחנו די מצטערים שלא היינו יותר אקטיביים ושלא שמנו לב יותר לעניין הזה, אבל מצד שני זו הייתה ההחלטה שלו וכיבדנו אותה. אני לפחות שמח מזה שבשנים האחרונות שלו הוא טייל המון ונהנה מזמן איכות".
אתה בין החלוצים במדינה בקטע של הטבעונות. כיום, לפעמים זה מרגיש שכמעט כל אדם שני בארץ הוא טבעוני. איך אתה מסביר את זה שהישראלים שאוהבים לעשות על האש ביום העצמאות פתאום הפסיקו לאכול בשר?
"אנשים מודעים לבריאות שלהם והמודעות לחיים בריאים עלתה. יש המון ספורטאים טבעונים. אין ספק שהיום יש לי הרבה יותר אפשרויות בסופר או במסעדות ופעם לא היה דבר כזה, אבל בגלל שהתרגלתי לזה שלא היו תחליפים זה לא משהו שאני חי עליו. צריך שהאוכל שלך יהיה איכותי ומזין, לאכול הרבה פירות וירקות או אגוזים. בשבילי זה טבעי. אני גם לא משתגע מעל האש. האמת שיותר קשה לי להימנע ממתוקים ובצקים כי אני יותר שורף דלק בסירת מנוע ופחות שורף קלוריות באימונים כמו פעם, אבל הטבעונות היא חלק ממי שאני".
גל פרידמן (לילך וויס-רוזנברג)כמה קשה להיות ספורטאי במדינת ישראל?
"מאוד קשה, גם להיות ספורטאי וגם להיות מאמן. כשהתחלתי לאמן קיבלתי קצת יותר מעל משכורת המינימום. גם כיום המשכורות הן לא משכורות עתק, אבל המשכורת שלי עכשיו היא יותר מכובדת והייתה איזו מגמת עלייה. עדיין, קשה לחיות עם יוקר המחייה בארץ, גם עבור מאמן שצריך לדאוג למשפחה שלו, שזה לא הדבר הכי קל. יש מאמנים שעושים את זה כעבודה שנייה או שיש להם מקצוע אחר והם עובדים גם בתור מאמנים. בקרב הספורטאים, רק הטופ מקבל מלגות ומצליח להרוויח כסף. יש לנו ספונסר חדש לנבחרת, פרויקט לויתן, וזה עוזר כי הציוד בדגם החדש עולה המון כסף, כך שכל גולש צריך לשים בערך 100 אלף שקל בעונה מכסף שבא מהבית. כל תמיכה היא עזרה. הספורטאי מקריב את מיטב שנותיו והם צריכים לשלם כל דירה, רכב והוצאות אחרות, כך שאני אשמח אם יהיה לכל אחד ספונסר אישי גם כדי שיהיה להם שקט כלכלי וככה הם גם יוכלו להתקדם מבחינה מקצועית. אני מסתכל גם על הצעירים שההורים שלהם צריכים להשתתף בנסיעות לחו"ל לתחרויות, כשכל תחרות מביאה איתה השתתפות בהוצאות בגובה של 700 יורו לנסיעה, ויש שלוש נסיעות בשנה, וזה עוד לפני כל ההוצאות. לא קל, בקיצור".
גל פרידמן (רדאד ג'בארה)יש יוזמה של יעל ארד לדאוג לקופה של כמה מיליוני שקלים שיממנו את היציאה של אותם הספורטאים הצעירים שצריכים לנסוע לתחרויות הגדולות לנוער. מה אתה חושב על זה?
"שזה מעולה. אם זה יקרה, זו בשורה נפלאה וזה בטוח יעזור לנו. בסופו של דבר, הרבה ספורטאים נופלים במעבר בין הנוער לבוגרים. יש הרבה משפחות שנלחמות על קיומן ולא כל הורה יכול לשלם 5,000 שקל על נסיעות".
אהבת את זה שיש עכשיו ספורטאית בראשות הוועד האולימפי?
"אין ספק שזה טוב. יעל ארד מבינה את הצרכים, יודעת מה אנחנו עוברים ואיפה צריך לתמוך ולעזור. בעבר היו עסקנים שלא ממש היו קשורים לניהול ספורט ומונו לתפקידים כאלה ואחרים, אז כשיש ספורטאית אולימפית שבאה לתמוך במערכת ובספורטאים שנמצאים בה, זה משהו שרק יעלה את הספורט בארץ למעלה".
יעל ארד (חגי מיכאלי)אתה לא רוצה גם ללכת לתפקיד כזה בכיר בניהול הספורט בישראל?
"לא, אני מרוצה מהתפקיד שלי - גם אם זה אומר לנסוע לתחרות בחום אימים ולחכות לרוח באמצע הים, או להיות בסירה ולהעביר אימון תחת גשם שוטף כשאתה כבר לא מרגיש את האצבעות מרוב קור. מה שבטוח זה שבתפקיד שלי תמיד יש אקשן".
היו לך תחביבים כמו צילום ורכיבה על אופני הרים. אתה עדיין עושה את זה?
"הזנחתי קצת את האופניים והצילום. אני כל כך הרבה ימים בשנה מחוץ לארץ, אז צריך לקחת פיקוד בבית כשאני חוזר. לולא אשתי שעוזרת בבית כשאני לא בארץ, כנראה שלא הייתי יכול לעשות את מה שאני עושה היום".
מה הזיכרון הכי גדול שלך מהמשחקים האולימפיים?
"השיוט האחרון בזכייה שלי במדליית הזהב. הייתי היחיד מבין כולם שלא היה יכול בשום מצב להפסיד מדליה. אם ספרו את כל השיוטים, הכי גרוע שלי היה מקום 8 ולאחרים היו שיוטים רעים במקומות 17 ו-18, אז כל טעות שלהם הוציאה אותם מתמונת המדליות. אני הייתי רגוע ושמרתי על יציבות, כך שיכולתי לעשות מה שאני רוצה כדי להתרכז רק בניצחון. ידעתי שאני צריך להתרכז בברזילאי שהתחיל טוב, אבל לאורך כל הזמן התרכזתי ביווני שהוא בסוף סיכן אותי. בכל התחרות היינו במלחמה והברזילאי נהנה מההפקר, אז בשיוט האחרון נלחמנו איתו בקרבות של אחד על אחד והוא לא עמד בזה. הובלתי אותו למקומות שאני רציתי שהוא יהיה בהם כדי שיתקשה מבחינה פיזית. עשיתי כל מה שרציתי בשיוט הזה. נשארתי קדימה וניצחתי".
גל פרידמן (רויטרס)המדינה השתגעה אחר כך. זה היה משהו מטורף. מה קרה לך אחר כך?
"זו הייתה פריצת דרך מסוימת. דגל ישראל בראש התורן, אני בראש הפודיום וההמנון נוגן. קיבלתי באותה תקופה המון מכתבים של אנשים מבוגרים, כאלה שכתבו לי שזה ריגש אותם לראות את דגל ישראל מעל הדגל האנגלי והדגל היווני, שני עמים ששלטו בעבר בשטח מדינת ישראל וזה עשה להם סימבוליות כזאת לגבי הניצחון שלנו כעם".
כולם זוכרים איך לימור לבנת קפצה עליך. איך אתה ראית את זה?
"חוץ ממנה קפצו עוד הרבה לפודיום. קודם כל, אהרון בוצר ז"ל ואלכס גלעדי ז"ל באו להצטלם איתי. אחרי זה כל האוהדים עלו, כולם. לפחות עוד 50 איש עלו על הפודיום. בגלל שהיא פוליטיקאית ירדו עליה, אבל כל הקהל הישראלי היה שם איתי, היא לא הייתה היחידה ולא הראשונה. זה היה פודיום שלא היה כמוהו בשום ענף במשחקים האולימפיים. זה הזכיר יותר פודיום של כדורגל. כל האוהדים הישראלים באו, המנגינה הייתה יחסית חלשה אז כולם שרו בטירוף ועלו על המוזיקה ששמענו, ככה שהשירה של הקהל הישראלי שלטה באצטדיון. היו שם הרבה אנשים וכולם עלו על הפודיום כדי להצטלם איתי".
איך נתנו לזה לקרות?
"מישהו היה מסוגל לעצור אותם? זה לא כמו שבאצטדיון כדורגל יש מלא שוטרים ומאבטחים כשהקבוצה זוכה באליפות. במשחקים האולימפיים לא היה מחסום או מישהו שימנע מהם. אני פשוט עמדתי על הפודיום, הצטלמתי עם כולם וחייכתי".
אנשים קופצים על גל פרידמן אחרי קבלת המדליה (רויטרס)זה קצת שכונה, לא?
"הסבירו למארגנים שזו מדליית הזהב הראשונה של ישראל והם היו בסדר עם זה".
אפרופו דיברנו על פוליטיקאית, איך אתה רואה את הפוליטיקה בארץ?
"אני רואה את הספורט מעל הכל. אנחנו מייצגים את מדינת ישראל, לטוב ולרע".
אוקיי, אבל אם יקרה משהו שלא תאהב במדינה, עדיין תהיה גאה לייצג אותה? הרי יש טייסים שלא רוצים לבוא למילואים, קורה פה משהו אחר במדינה.
"לא יודע, בינתיים אני רואה שכולם באים למילואים כרגיל. אני לא בעד ולא נגד, אבל אני רק חושב שבתור נבחרת ישראל אנחנו צריכים לייצג את כל המדינה, בלי שום קשר לדתיים, חילוניים, ימנים או שמאלנים. הם, כולם כולל כולם, היו האנשים ששמחו מהזכיות שלי במדליות. ננסה לשמח אותם שוב".
גם אתה וגם שחר צוברי מאמנים את נבחרות הגברים והנשים בגלישת רוח, והציפיות מכם הן לזכות במדליה אולימפית בצרפת בשנה הבאה. אתה מדבר עם שחר ומתייעץ איתו בעבודה?
"בטח. היכולת שלנו בתור מאמנים היא להביא מועמדים ברמה כזאת שהם יוכלו לזכות במדליה, אבל בדגם החדש זה קשה. מה שאנחנו יכולים וצריכים לעשות זה להביא את הספורטאים שיש להם את היכולת לזכות במדליה, ובסוף זה בידיים שלהם".
גל פרידמן (רדאד ג'בארה)זה ששיוטי המדליות ב-IQ פויל הפכו להיות מחולקים לפי שלבי רבע גמר, חצי גמר וגמר, זה יותר טוב או פחות טוב?
"עצם זה שבשיוט של שלוש דקות ייקבע האם אתה זוכה במדליה או לא, זה כאילו בעייתי אבל זה חלק מהמשחק, ואנחנו מנסים להתכונן לזה כמה שאפשר. לגולשי הרוח הטובים ולמי שיציב כל השבוע, זה פחות טוב לפתוח את המשחק מחדש בסוף, כי אם לא עברת את רבע הגמר אתה הולך הביתה. המקום הרביעי והמקום העשירי מתחילים את שיוטי המדליות באותו המצב, גם אם המקום העשירי לא עבר את הרביעי אפילו פעם ויש ביניהם פער גדול של נקודות בתחרות הסדירה. זה יתרון אדיר למי שנמצא בסוף כי הוא יכול לאיים על מדליה, אבל בשורה התחתונה האנשים שעולים על הפודיום לא בהכרח היו מהטובים ביותר בתחרות. אני יודע שהמטרה היא שזה יהיה יותר פתוח ונגיש לקהל, אבל בשביל מה להתחרות כל השבוע אם זה המצב בשיוטי המדליות? אין משמעות ליציבות כשבסוף זה מוכרע בזינוק לשיוט קצר. הספורטאים בלחץ מזה, כי פתאום זה משחק אחר לגמרי משום שברגע נתון זה הופך להכל או כלום".
לסיום, מה נאחל למדינה?
"אני מאחל לכולם בריאות ואושר, ולדעת לקבל הכל בפרופורציות. אין טעם לריב ולהתווכח. אין לי ספק שזה צריך להתחיל מהפוליטיקאים, כי הם מייצגים את האוכלוסיה וצריכים לתת דוגמה לציבור. אם אני כמאמן גם אתנהג ככה, אז מה יחשבו הספורטאים שלי? הכי חשוב זה לדעת שכולנו פה ביחד באותה המדינה וכולנו צריכים לחיות האחד עם השני. עדיף לא לשרוף גשרים, אלא ליצור חדשים".