זה היה בסוף החורף, חצי שנה אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים ולאחר ההכרזה הפסקת האש. מעת לעת היו תקריות וחילופי אש בצפון הארץ. אחד מהמקומות האסטרטגיים החשובים ביותר היה הר החרמון, שבשיאו מגיע ל-2,800 מטר ושם עדיין שלט צבא סוריה ששלט על כל העמק. לכן הוחלט על ידי צה”ל לכבוש את ההר באפריל 1974.
במבצע לקחו חלק לוחמי סיירת מטכ”ל ויחידת האלפיניסטים. רק לאחרונה נחשף סיפור אנושי מדהים על חייל שהציל את חייו של אחד מהלוחמים בפעולה, כפי שחשף לוחם מיחידת אגוז שטען כי בעת כיבוש ההר אחד מהלוחמים החל להישרף מרימון עשן שנפתח ונתקע על גופו, וחייל אחר גילה תושייה והציל אותו. בין החיילים שקיבלו את המשימה לכבוש את החרמון היה גם ראובן שוורץ, צלם מערכת ONE, ששירת ביחידת האלפינסטים - והוא היה זה שהציל את אותו הלוחם. כעת הוא מספר לראשונה את הסיפור המלא.
ראובן היה בצעירותו שחקן כדורגל בהפועל כפר סבא, עד שהתגייס לצה”ל, ואפילו שיחק בקבוצת הנוער של המועדון ב-1971 תחת המאמן שלמה שרף. בשירותו הצבאי, התגייס ליחידת האלפיניסטים שהוקמה זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973. היחידה הוקמה כחלק מלקחי המלחמה.
“היחידה הוקמה מיוצאי סיירת אגוז ואנחנו היינו מי ששלטו בהר”, סיפר ראובן שוורץ. “זה אומר לדעת לעשות סקי, פטרולים בשלג, בניית מערה על צלע הר, מארבים בשלג ותצפיות בשלג. כל ההר היה בגובה של 2,800 מטר מעל פני הים. הסורים שלטו על שיא החרמון, מה שאומר שהם שלטו על כל העמק ובגלל זה הוחלט באפריל 74 לכבוש את ההר. המשימה הוטלה על היחידה, משום שהיינו המומחים ללחימה בשלג, והצטרפו אלינו גם לוחמי סיירת מטכ”ל שפחות הכירו את התנאים האלה”.
לדבריו, לכבוש את החרמון מידי הסורים היה מבצע מורכב. “צריך לדעת איך להתנהג. כשמטפסים למעלה יש אוויר דליל, צריך לדעת איך להתנהג בשלג, ההליכה צריכה להיות איטית וצריך לפעול בחוכמה כדי שלא להגיע למצב שתזיע. ברגע שאתה מזיע, אתה יכול לקפוא. אני הייתי חובש וכל הציוד שלי היה מיוחד, גם האינפוזיות היו במתקן מיוחד כדי שהנוזלים לא יקפאו. הלכתי עם הרבה ציוד על הגב, במשקל של בין 20 ל-25 קילו”.
שוורץ המשיך ותיאר: “התחלנו ממוצב הפיתולים שצה”ל החזיק בו, שהיה בגובה של 2,400 מטר. התחלנו לטפס לאור יום והיינו צריכים להגיע לשיא החרמון בלילה. למעשה, הגענו באור ראשון. הסורים כבר זיהו אותנו והתחילו לירות מרגמות מעלינו. אחד הבחורים נפצע. זה עיכב לנו את כל ההליכה למעלה. שישה-שמונה חיילים הורידו אותו באלונקה לחפ”ק כל הדרך חזרה, בזמן שאף אחד מהם לא רואה מטר קדימה כי הכל מסביב ערפל. בדרך לשיא החרמון, שזה למערה של הסורים, ידענו שהם מחכים לנו בדרך. ואז קרתה תקלה. כ-300 מטר לפני השיא נפתח לאחד מהלוחמים רימון עשן בחגור. קפצה לו הנצרה”.
מאותו הרגע, הכוח הבין שהוא בבעיה כי העשן עלול להסגיר את הלוחמים בדרך למעלה. אין דרך טובה יותר לסמן לסורים שהכוח מסתער עליו מאשר לראות במדרון רימון עשן בוער, אך הלוחמים שהיו לצידו לא הצליחו לשחרר את הרימון מהחגור שהיה על גופו. בעקבות זאת, כל הלוחמים היו בסכנת חיים. בגיל 20 ראובן היה צריך לקבל החלטה הרת גורל.
“הוא התחיל להישרף והוא כבר שאף הרבה עשן”, סיפר שוורץ. “בגלל שהייתי חובש מיד הגעתי אליו. ניסיתי להוציא את הרימון שנתקע על הגוף שלו, אבל אי אפשר היה לגעת בו בגלל שהוא כבר בער ונתקע לו בחגור. היינו בבעיה. אם אתה נושם את זה אתה חוטף בצקות בריאות והוא כבר שאף הרבה עשן. חוץ מזה, כל החגור היה עלול להתפוצץ כי הוא התחיל לבעור והייתה עליו הרבה תחמושת. השכבנו אותו והחלטתי לעשות מה שעשיתי בהפועל כפר סבא. נתתי בעיטת שפיץ ברימון והוא עף מהחגור”.
מה היה מצבו?
“הוא כבר שאף הרבה עשן, אבל הוא ניצל. כולנו ניצלנו”.
מה היה קורה אם לא היית בועט ברימון?
“זו הייתה יכולה להיות קטסטרופה. אם לא הייתי בועט, החגור היה נדלק והתחמושת הייתה מתפוצצת עליו, כך שהוא היה במצב הרבה יותר קשה, אבל גם אנשים מסביב היו נפצעים ואנחנו היינו נחשפים”.
אחרי הבעיטה, מה עלה בגורלו של אותו הלוחם?
“מסוק פינה אותו למחרת, אחרי שכבשנו את שיא החרמון”.
הצלת את חייו. פגשת אותו לאחר מכן? אתה יודע מי היה אותו הלוחם?
“אין לי מושג מי אותו הלוחם. זו סיירת מטכ”ל, הם כולם פעלו במחשכים. הם לא היו ביחידה שלנו, זה לא שהכרנו אותם”.
זאת אומרת שעד עצם היום הזה לא פגשת אותו אחר כך?
“לא”.
בכל אופן, יצא משהו טוב מהאימונים בהפועל כפר סבא.
“לגמרי”.