לא מעט דובר על החיבור בין הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה לספורט, כשגם במקרה של עמית חבורה ז"ל, החיבור למכבי תל אביב בענפי הכדורגל והכדורסל, היה מרכיב משמעותי בחייו. אביו ברוך, אחותו לינור ועמית עצמו, היו מנויים לקבוצת הכדורגל בשער 8 בבלומפילד ובשער 6 בהיכל יד אליהו. "ילד חייכן ומלא שמחת חיים", הגדירה אותו משפחתו והקרובים אליו.
"מאוד קשה לי ללכת למשחקים, אני פשוט לא מסוגל כי עמית לא איתי. ניסיתי ללכת, אבל במשחק ההוקרה בו צוין שמו, עזבתי במחצית כי לא יכולתי. הייתי רגיל להיות עם עמית ופתאום הוא איננו. הייתי מסתכל על החיוך שלו במגרש ועל הביקורת שלו. אני כן רואה את המשחק ומגיב לכל אירוע, אבל הפרשנות שלו חסרה לי", מספר ברוך חבורה, אביו של עמית ז"ל.
עמית ז"ל נולד בעיר ת"א לאביו ברוך ואימו דליה, כשבגיל שלוש עברה המשפחה למודיעין, שם היא מתגוררת עד היום. כבר בילדותו, שילב עמית מספר פעילויות: הוא החל לנגן מוזיקה קלאסית על פסנתר, כשבמהלך ילדותו יצא למספר תחרויות.
עמית חבורה ז"ל וגילי ורמוט (קרדיט: באדיבות המשפחה)האהבה השנייה, בדומה לאהבה למכבי ת"א, הייתה קשורה לתחום הספורט. כבר מגיל 5 היה עמית מתאמן בקראטה ובגיל 18, לאחר מבחנים לא פשוטים של שלושה ימים, קיבל את החגורה השחורה. לאחר מותו, קיבלה משפחתו בשמו את החליפה המיוחדת אשר הייתה רקומה ביפנית ויוצרה בטוקיו.
עם גיוסו, התמיין עמית לשייטת אך ביום האחרון, צוות ליחידת כפיר. הוא השתתף בקורס מכ"ים, סיים בהצטיינות והתמחה בתחום הניווטים. בהמשך, עבר לפלחו"ד (פלוגת החוד) ולסיירת דוכיפת, שם עוסקים בביצוע מעצרים ולכידת מבוקשים.
ב-24.5.2022, באחד המעצרים ביהודה ושומרון, מצא עמית את מותו, בהיתקלות באזור אל-ערוב, כאשר נרצח בידי פלסטיני. "אתה מקבל פצצת אטום בבית, כאילו שברנו רגל", מספר אביו ברוך, עבורו, יום הזיכרון הנוכחי, הוא הראשון ללא עמית ז"ל.
ברוך חבורה ובנו עמית ז"ל (באדיבות המשפחה)החיבור למכבי ת"א ולכדורגל היה טבעי: סבו של עמית, היה אוהד של שמשון ת"א, בימי ההצגות הכפולות דאז באצטדיון בלומפילד, כאשר גם דודו של אביו, היה סדרן בשער 7 בבלומפילד ואוהד את היריבה העירונית הפועל. באחד המשחקים, פגש כדור שבעט משה סיני ,את ראשו של אביו של עמית, שליווה את דודו אשר מתנייד בכיסא גלגלים לאחד המשחקים. שנים מאוחר יותר, פגש אביו את סיני והשניים העלו נשכחות על אותה בעיטה שפגעה בראשו של ברוך, כאשר השניים התחבקו.
עמית חבורה ז"ל וגיא פניני (קרדיט: באדיבות המשפחה)אז לצד החשיפה של אביו לשמשון ת"א ולהפועל, הילד הצעיר עמית, חונך על טהרת המכביזם: ביחד עם אביו, הוא היה מגיע כבר בשלב החימום ונשאר לאחר משחקים. המשחק הראשון, בו נכח, היה מול בית"ר ירושלים, אותו משחק שבאופן כה אירוני, נערך לו טקס ההנצחה באצטדיון בלומפילד ולאחר מכן גם באצטדיון טדי, בסיוע כמה מחברי עמותת ארגוני אוהדי בית"ר, "הלה פמיליה".
כבר בילדותו, רכש ברוך לעמית את הספר "127 שנים" שחובר לכבודה של מכבי וקיבל הסבר על הנוסטלגיה ותולדות הסמל הצהוב, כיאה לבן של אב שהרים את דורון ג'מצ’י על הכתפיים באחד מגביעי אירופה ונכח בלא מעט אימונים בקריית שלום.
כשאני שואל את אביו ברוך על החוויות המשותפות או הרגעים הזכורים ביותר מהבילוי המשותף בבלומפילד או ביד אליהו, הוא שולף כמה: "אני זוכר שבעונת 2013-2014, אותה עונה בה זכינו ביורוליג, מכבי הוציאה מהדורה של מספר כדורים בודדים שהיו חתומים ע"י שחקנים הקבוצה. עמית התעקש שאקנה לו את הכדור ועד היום הוא נמצא בחדרו".
עמית חבורה ז"ל בכניסה להיכל מנורה מבטחים (קרדיט: באדיבות המשפחה)"עמית היה מוחא כפיים ומעודד גם בשנים קשות, כשהיינו מפסידים. הלכנו בכל מזג אוויר ולא רק שמנצחים, גם בשנים האפורות. מכבי זו אידאולוגיה ואהבה, הרי המכביזם הוא סוג של דרך חיים. עמית היה אומר: "העיקר שהשחקן עשה את המקסימום. זכות המאמן להחליט, מותר לנו להגיד הכול אבל אנחנו לא מבינים הכול. אנחנו נתעסק בלעודד, והם יתעסקו בלתת את מה שהם יכולים בדשא".
עמית מאוד אהב את ערן זהבי ובאחד המשחקים שלאחר מותו, ניסה האבא להשיג את חולצתו, אלא שזהבי היה צריך למהר לראיון. אחת הנקודות הרגישות עבורו הייתה משחקי הדרבי, בהן שנא להפסיד. הוא היה קונה תיקו מראש, גם אם היה מגיע פייבוריט: "אבא אל תדבר, זה דרבי ואתה לא יודע מה יהיה", מספר אביו ומוסיף: "עבורו, יש את הפועל ויש את השאר".
לצד האהדה למכבי, הקבוצה השנייה שלו הייתה בית"ר ירושלים. דווקא במשחקים מול היריבה מהבירה, אשר ערכה לו בעצמה כאמור טקס במשחק החוץ בין הקבוצות, עמית הסתפק בניצחון דחוק והיה נוהג להגיד שהוא מעדיף לנצח 0:1 קטן על מנת שלא להשפיל או להביס את היריבה.
ברוך חבורה ובנו עמית ז"ל (באדיבות המשפחה)לאחר מותו, הגיעו נציגים מהמועדון הצהוב לנחם: ממחלקת הכדורסל, הגיע דורון ג'מצי, כשגם אבי נמני, הסמל הצהוב, שמר על קשר עם המשפחה והגיע לנחם. השיחה המרגשת ביותר הגיעה מבעלי מכבי ת"א, מיץ' גולדהאר, ששוחח עם אימו של עמית ז"ל, דליה.
"הייתי עצוב כששמעתי את הבשורה ואני יודע כמה אתם אוהדים את הקבוצה. אני מאחל לך שתהיי חזקה, אני יודע כמה זה קשה לאבד חייל שנלחם על המולדת ובסופו של דבר, בזכותם אנחנו כאן. בזכותכם אנחנו מטיילים בשלום במדינה". ביום הזיכרון הזה, הראשון ללא עמית ז"ל, פתחה המשפחה את ביתה, לערב בו סופרו סיפורים על עמית וחבריו הגיעו לספר עליו גם כן.
"כולם מזהירים אותי מיום הזיכרון הראשון, שניזרק לקרשים. אני נוטה להאמין להם, הם היו שם. אני כן אומר לבחור בחיים: ללבוש לבן, לשמור על ה-75% שנשאר. אני אומר את זה בסיסמאות, אבל הכאב והגעגוע לא מרפים. התמונות, לשמוע אותו, להריח אותו ולחבק אותו עוד פעם. זה משהו שאף פעם לא יקרה. אני לא חושב שיש צער גדול מזה".
פוסט פייסבוק לזכרו של עמית חבורה ז"ל (קרדיט: באדיבות המשפחה)אם יש משהו שמקל מעט על הכאב הבלתי נגמר, הוא שיתוף הפעולה והחברות בעמותות כמו "יד לבנים" ו"אור למשפחות", שם פגש ברוך לא מעט משפחות אשר נושאות את אותו הכאב: "חשבתי שיש 60 גוונים לאפור, אבל מסתבר שיש 200 גוונים. כל משפחה מתמודדת אחרת ומתייחסת אחרת. כל משפחה עם הכאב והשכול שלה. בסוף כולנו נדמם כל החיים. עד שאנחנו לא נרד למטה גם כן, תמיד ההורים יבכו על הילדים שלהם".
"יש את כל התמונות והזיכרונות, מחלקם אני בוכה ומחלקם צוחק. לפעמים צריך לפתוח ברזים ולשחרר ואז אני יורד עם הכלב לשאוף אוויר. הצער הוא כזה גדול, זה סף כאב שאף אחד לא מסוגל לומר. הוא היה ילד שהכי קשוב לסביבה שלו, הכי אחראי, הכי חייכן, הלב הכי גדול. זו לא קלישאה שאומרים שלוקחים את הטובים ביותר. לקחו מבחינתי את המובחר שבהם".
בשנה האחרונה, ניסה ברוך להנציח את עמית בכל דרך אפשרית: פינות ישיבה, קונצרט שייערך לזכרו ביוני, מרוץ שנתי בפארק ענבה במודיעין ועוד. גם הטורנירים הספורטיביים בחברת אל על, בה עובד ברוך, מלווים בחולצות שנלבשות ע"י השחקנים השונים, עם שמו של עמית ושם היחידה בה שירת בצבא.
עמית חבורה ז"ל וגביע אירופה של מכבי תל אביב (קרדיט: באדיבות המשפחה)אבל החלום הגדול של ברוך, עדיין לא קרה: חברת המשפחה, נועם מגיד, כתבה שיר לזכרו של עמית, הכולל אף עיבוד, כאשר בימים אלה, הוא עדיין מנסה למצוא אומן שישיר את השיר. החלום הוא ביצוע של ישי ריבו, הזמר האהוב על עמית ז"ל.
לסיום, לברוך מסר אופטימי מעט: "תאספו כמה שיותר רגעים של אושר וחוויות עם הילדים. אני זכיתי ב-20 שנים נפלאות עם הבן שלי. זכיתי לקחת אותו בבוקר לביה"ס, לאסוף אותו בחזרה, לטייל איתו כמעט בכל מקום אפשרי בעולם. בסוף, כמות הזיכרונות הזאת נשארת, גם אם זה רק ל-20 שנים. אני כ"כ שמח על 20 השנים הללו, קיבלתי מתנה שלא יכולתי לבקש יותר ממנה", הוא מספר על החוויות עם בנו, אותו איבד, שלושה ימים בלבד לאחר שחגגו יחדיו את יום ההולדת של האב.
עמית דוד חבורה ז"ל, 2002-2022, מלח הארץ
ברוך חבורה ובנו עמית ז"ל (אחר)