המשחקים האולימפיים בטוקיו היו הצלחה מסחררת. בשיאה של מגפת הקורונה, כשכולם היו בבתים, ההתעמלות האמנותית פרצה לכל בית בזכות ישראלית אחת שכבשה את העולם וזכתה במדליית הזהב האולימפית. באולם אריאקה, מול יציעים ריקים, המנון התקווה נוגן בזכותה, ובתוך השקט זה היה רגע מצמרר. הילדה מראשון לציון ניצחה את העולם וניצחה את יריבותיה מרוסיה, מה שעורר הרבה הדים בעולם ושינה את כל יחסי הכוחות הענף.
לינוי אשרם בת ה-23 הפכה סמל להצלחה ספורטיבית. בדרך לפודיום האולימפי היא כבשה כל פודיום אפשרי ואספה מדליות רבות, אך הדרך לשם לא הייתה קלה בעולם של מזרח אירופאיות שקיבלו יותר ממנה. לא סתם היא זכתה לכינוי "הפנתרה השחורה".
בפודקאסט שיחת היום ב-ONE אחת מהספורטאיות הגדולות בתולדות המדינה מגלה לראשונה כי היא דוברת רוסית למרות שהיא ישראלית ממוצא יווני-תימני, חושפת מה הניע אותה לנצח את המתעמלות ממזרח אירופה, התגובות הקשות שקיבלה לאחר המשחקים האולימפיים, הרצון לפרוש בגיל 18 מתוך מחשבה לעבור לקריירה צבאית, איך היא כמעט עברה להתחרות בנבחרת ההתעמלות האמנותית במקום להשתתף בתחרות האישית ועוד סיפורים שמעולם לא סופרו. האזינו לפרק המיוחד לרגל יום העצמאות עם אסי ממן ולינוי אשרם.
לינוי, אנחנו ביום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל. איך את מרגישה להיות בארץ?
”כיף להיות במדינה, יש לי המון טיסות ובכל פעם כשיש לי טיסה ארוכה אני אומרת לעצמי שאני רוצה לחזור הביתה. ישראל זה הבית”.
עדיין מתרגשת מהזכייה במדליית הזהב בטוקיו 2020? הצמרמורת עדיין עוברת כשאת נזכרת בזה שהיית על הפודיום?
“ודאי, זה מרגיש כאילו זה היה לפני חצי שנה. אני מעבירה כיום הרצאות, בהן אני מדברת גם על הדרך והקריירה שלי, ויש שם חלקים של סרטונים, בין אם זה סרטונים של אחד התרגילים או של הזכייה, ועדיין כל פעם כשאני צופה ומסתכלת על זה אני מתרגשת. כל פעם מחדש”.
לינוי אשרם (איציק בלניצקי)אולם אריאקה בטוקיו האיר פנים לישראל. גם את וגם ארטיום דולגופיאט זכיתם שם במדליית הזהב. למעשה, עד אז, רק גל פרידמן היה הישראלי היחידי עם מדליית זהב מבין הספורטאים האולימפיים הישראלים. מה הרגשת שם?
”זו חוויה מטורפת שעד היום לא נתפסת לי. לא ציפיתי לזה, וזה קרה. אי אפשר לתאר מה שמרגישים באותו רגע, מה עובר בראש, מה קורה אחרי ולפני. זה דברים שרק הספורטאי יכול להבין אותם”.
עד אז, באליפויות העולם, לא הייתה לך מעולם מדליית זהב. דמיינת אי פעם אפשרות שתזכי בזהב?
”אף פעם לא חלמתי על זה. באתי לאולימפיאדה במטרה לזכות בארד, ואולי להצליח לקחת מדליית כסף. זהב אף פעם לא היה נראה לי אפשרי”.
איילת זוסמן, המאמנת שלך, מספרת שהיא הדליקה אותך לפני התחרות, כששאלה כל מיני שאלות על מדליית הזהב.
”היא תמיד הייתה עושה לי את זה. היא הייתה שואלת בצחוק ‘לינוי, ראית במקרה שהעלו את התמונות של המדליות?’. תמיד הייתי רואה, מסתכלת ואומרת לעצמי שאני צריכה אחת כזאת. זה היה מדרבן אותי”.
לינוי אשרם ואיילת זוסמן (איציק בלניצקי)התחרות הייתה קשה?
“בהחלט, ללא ספק. במיוחד עם הידיעה הזו שבכל התחרויות שהיו לפני כן הפודיום תמיד היה נראה אותו דבר, כשמקום הראשון והשני היו המתחרות מרוסיה, התאומות אברינה, והיינו לפחות חמש מתעמלות שנלחמנו על המקום השלישי. הגעתי לאולימפיאדת טוקיו בידיעה שהולכת להיות מלחמה”.
למעשה, הייתה רק רוסייה אחת על הפודיום. היה פער מאוד גדול בין המוקדמות לגמר הקרב רב. מבחינתך, זה התחיל רע ועברת הרבה תהפוכות בתחרות.
“התחרות התחילה בצורה הכי נוראית שיכולתי לחשוב עליה. אני חושבת שהתרגיל הראשון היה מהגרועים שעשיתי בקריירה שלי, דווקא בחישוק שאני די יציבה בו. בכל תחרות מדורגת בדרך כלל בטופ חמש, פתאום להיות מדורגת ב-13 הראשונות, במיוחד כשאני יודעת שרק העשירייה נכנסת לגמר? זה היה הרגע שהייתי צריכה לאפס את עצמי”.
בקרוב תהיי בת 24, עשית כבר הופעה במשחקים האולימפיים והופעה בפסטיגל. מה התכנון להמשך?
“באמת שאני לא יודעת. אני כרגע לומדת לתואר ראשון, מאמנת בנבחרת וטסה לתחרויות. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עדיין”.
זה קצת מוזר, לא? הרי תמיד היית עסוקה ופתאום אין לך תוכניות?
“זה לא מוזר לי, כי אני עדיין עם לו”ז מאוד עמוס ביומן. מאוד קשה לקבוע איתי דברים. אני כן עושה הרבה, אבל אין לי משהו אחד שאני מתעסקת רק בו. יש לי המון דברים שאני מנסה לעשות במקביל, ואני מאמינה שכאשר יהיה לי כיוון אז אתמקד בו”.
לינוי אשרם (רויטרס)איך נראו החיים של מתעמלת אומנותית צעירה?
“עד כיתה ח’ למדתי בצורה רגילה, בכיתה ט’ כבר הפסקתי ללכת ללימודים ובכיתה י"א כבר בכלל לא הלכתי, רק למבחני בגרויות. למדתי לבד עם מורים פרטיים או בבית. בי"ב לא יכולתי לגשת למבחנים כי העומס עלה והיה לי הרבה יותר קשה, עם יותר תחרויות וציפיות, הייתי צריכה לעבוד פי שניים יותר. זה לא שהיו בילויים, אבל הכל נעשה בצורה מאוד מוגבלת. בתקופת תחרויות למשל, הלו”ז יותר צפוף ומאורגן אז יותר קשה”.
בדרך כלל, בהתעמלות אמנותית בקושי יוצאים מתוך האולם ודי מנותקים ממה שקורה בחוץ. עם הזמן, כולם הבינו שיש בך משהו מיוחד והתחילה ההתעניינות. זה היה מוזר לראות את הפנים שלך בעיתונות, בטלוויזיה ובשלטי חוצות?
“הייתי ילדה מאוד ביישנית, אחת שפחות מדברת או יוצרת שיחות. בהתחלה זה היה לי מאוד מוזר כי לא נכנסתי לספורט כדי להיכנס לעולם הפרסום או כדי להיות טאלנט, אלא מאהבה ומהרצון להצליח ולהגיע להישגים גבוהים. כשזה כלל גם את העובדה אני הולכת ברחוב ואנשים פונים אליי או מצלמים אותי, זה לא משהו שידעתי שהולך לבוא. כשזה הגיע, זה קרה בבת אחת, וזה היה לי מוזר בהתחלה. היה לי קשה להתרגל, אבל עכשיו אני בתוך זה”.
אי אפשר ללכת ברחוב?
“אי אפשר. האמת שיצאתי לא מזמן למקום עם חברות והרבה אנשים שהיו שם פשוט ניגשו וביקשו להצטלם, ועדיין אומרים לי כל כך הרבה דברים שכיף לשמוע. כל פעם זה מרגש ומפתיע מחדש. אני תמיד דואגת להצטלם עם כולם ובחיוך. בעיקרון, זה כיף, ואני אומרת לעצמי עשיתי חותם שיזכרו לעוד המון שנים, ושזה היסטורי. מצד שני, לפעמים אני רוצה את הפרטיות שלי, להיות אני עם עצמי, ופתאום כשאני דמות ציבורית זה קשה”.
בדרך כלל כשיוצאים מהאולם, קשה מאוד לחזור לרוטינה של האימונים. כשהתגייסת לצה”ל זה הקשה עלייך?
“כן. עשיתי חודש שלם של טירונות. היה לי מאוד קשה לחזור ורציתי גם להיות קצינה. נהניתי מכל רגע בצבא, אמרתי שאין לי כוח יותר להתאמן”.
לינוי אשרם (איציק בלניצקי)כמעט פרשת לקריירה צבאית בגיל 18?
“כן. אני זוכרת שגם אחרי כמה שבועות בטירונות שלחתי הודעה למ”מ שלי שאם אני רוצה להיות קצינה בעתיד ושאלתי 'אם אני משתחררת מהשירות, אני יכולה לחזור אחר כך?'. בדקתי כל דבר אפשרי. הייתי 'צהובה' בצבא. קיבלתי הרבה הצטיינויות, זו הייתה חוויה אחרת. פתאום מדים, לישון באוהלים, חברות חדשות, לירות בנשק. אני מאוד אוהבת להתנסות בדברים חדשים, זו הייתה חוויה”.
מה איילת זוסמן אמרה לך כשהודעת לה שאת רוצה להיות קצינה פתאום?
“איילת ראתה שאני לא רוצה להתאמן, שלא הייתה לי מוטיבציה ולא עבדתי. בהתחלה היא לא הבינה, אז אמרתי לה שאני רוצה להיות קצינה והיא חטפה שוק. היא דיברה עם כולם, עם אבא ואמא שלי, עשתה כל דבר אפשרי. אחרי כמה שבועות היא ניגשה אליי ואמרה לי משפט ששינה אותי וליווה אותי כל הדרך. היא אמרה לי: 'קצינות יש המון בצה”ל, ולינוי אשרם יש ותהיה רק אחת בהתעמלות'. כשהיא אמרה לי את זה הבנתי כמה היא מאמינה בי וכמה היא חושבת שיש בי משהו מיוחד, ושעם כל השוני אני מצליחה להביא את הייחודיות שלי לענף הזה ולשנות משהו. הבנתי שאולי זה המקום שלי ועדיף שאלך לייצג את המדינה במקום אחר”.
לינוי אשרם ואיילת זוסמן (איציק בלניצקי)אם היום צה”ל קורא לך, את תלכי?
“עדיין יש בי את הרצון הזה ללכת ולעשות צבא כמו שצריך. הייתי רוצה להיות קרבית, לא עשיתי בחיים מסלול או מסע כומתה. זה משהו שעד היום אני רוצה לעשות, הייתי רוצה לעבור את החוויה הזו. זה קצת מוזר להגיד אבל אני רואה המון חיילים חוזרים ממסע כומתה או ממסלול שאין להם כוח, הם עייפים, ואני פשוט רוצה לנסות ולהרגיש איך זה”.
לינוי אשרם בלשכת הגיוס (עמית שיסל)בואי נחזור להתחלה. מה זה היה בשבילך להגיע להתעמלות האמנותית?
"לא הכרתי את הענף הזה. אמא שלי הגיעה מהתעמלות קרקע, וכשהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד פעלתנית וההורים שלי ידעו שאני צריכה לעסוק בספורט. ניסיתי כל מיני תחומים, וכשנכנסתי לאולם של ההתעמלות האמנותית זה שאב אותי פנימה ואמרתי שבזה אני רוצה לעסוק. כשהגעתי לאולם לראשונה, המאמנת הראשית בחנה אותי ובדקה אם אני יכולה לעשות כל מיני תרגילים, וככה לאט לאט התחלתי”.
היה לך קשה להיכנס לזה?
“כן, הגעתי באיחור יחסית. כל הבנות מתחילות בדרך כלל בגיל שלוש או ארבע, ואני הגעתי רק בגיל שבע. הייתי בפער עצום מהשאר, הרגשתי קצת שונה ושאני לא מצליחה לעשות דברים שהאחרות עושות. גם מבחינת השפה, כי לא הבנתי רוסית אז היה קשה להבין את המאמנת או החברות. לאט לאט למדתי והשתלבתי, הרבה בזכות ההורים שלי, שהיו שם בשבילי וזה ממש דרבן אותי”.
מה זאת אומרת, את יודעת לדבר בשפה רוסית?
“כן, אני מבינה הכל. בהתחלה איילת זוסמן ואני שיחקנו אותה אנחנו לא מבינות את השפה, ושמענו הרבה שיחות של מתעמלות אחרות שדיברו עלינו בזמן שהן בטוחות שאנחנו לא מבינות, אבל הבנו הכל. ניצלנו את זה בהתחלה לטובתנו”.
בתור ישראלית ממוצא יווני ותימני, לעומת שאר המתעמלות שבאות ממזרח אירופה בדרך כלל, היית קצת חריגה בנוף. זה שיחק לטובתך?
”לא הייתי, ואני עדיין לא נחשבת, למתעמלת הסטנדרטית. בדרך כלל המתעמלות מאוד גבוהות, רזות, גמישות ובאות ממזרח אירופה - ואני הייתי בכלל ילדה נמוכה, קצת מלאה, תימניה, לא מבינה רוסית בכלל ושונה מכולן. בהתחלה לא ראיתי את עצמי כמישהי אחרת, הסתכלתי על זה שאולי אני לא מתאימה, ואז כשראיתי שמאמנות לא כל כך היו איתי ויותר דווקא ניסו להרים בנות ממזרח אירופה, אמרתי שאני רוצה להראות להן שאני מסוגלת לנצח אותן כי העובדה שאני לא משם לא אומרת שאני לא יכולה. זה דירבן אותי”.
לינוי אשרם (רדאד ג'בארה)כשזכית במדליית הזהב, זכרת את הימים האלה של ההתחלה כשאף אחת לא ממש נתנה לך סיכוי?
“בוודאי, אני תמיד זוכרת אותם. זה חלק מהדרך שלי”.
פרצת בגיל הג’וניור, אבל למעשה התחלת בנבחרת הג'וניור, שם מאגדים את כל המתעמלות האישיות הכי טובות לקבוצה אחת. זה היה שונה לחלוטין מהתחרות האישית, אז איך הגעת לשם?
“בהתחלה רציתי וכיוונתי להיות מתעמלת קבוצתית, אף פעם לא חשבתי להיות מתעמלת אישית, וגם לא הייתי מועמדת להיות כזו. כמתעמלת בג’וניור השנה הראשונה שלי הייתה בקבוצתית, ואחר כך נשאר לי שנה שלמה נוספת של ג’וניור, אז נשארתי באישי. טסתי לאליפות אירופה ולאולימפיאדת הנוער, הייתי מתעמלת הג’וניור הכי טובה בשנתון שלי וכשעליתי לבוגרות אני זוכרת שהייתה אליפות ישראל, שם הייתה גם נטלי מנדלסון, שהיא הייתה שנה שנייה בסניור ומדורגת שלישית בארץ. אליפות ישראל הייתה אמורה לקבוע מי יהיו שלוש הבנות שיטוסו לאליפות העולם בשטוטגרט. אני ידעתי שנטלי יותר טובה ממני וסביר להניח שהיא תמשיך באישי, ומי שתהיה אחריה תיכנס כרזרבה לנבחרת הקבוצתית של ריו 2016 בתור התחלה. באמצע התחרות הבנתי, בשני המכשירים האחרונים שלה, שאני עם ציונים גבוהים יותר. משם, הדלת שלי נפתחה והפכתי באמת למתעמלת שמתחרה בתחרות האישית. אני הייתי בטוחה בכלל שאני הולכת לקבוצתי”.
ובאמת נטלי מנדלסון הייתה מתעמלת מחליפה באולימפיאדת ריו, אבל את אומרת שבעצם את יכולת להיות שם במקומה?
”בדיוק. הכל היה יכול להיות אחרת”.
חשבת פעם על לחזור להיות מתעמלת קבוצתית?
”כן, לא מעט. אחרי אולימפיאדת טוקיו אמרתי שאם אני נשארת לקמפיין נוסף לפאריס זה יהיה בתחרות הקבוצתית”.
יש מקום לאשרם? נבחרת ההתעמלות האמנותית (רויטרס)בגרנד פרי בברנו, שהיה ב-2015, התחרית עם מרגריטה ממון ואפילו לקחת לה מדליית זהב אחת בגיל 15. משם התחילו דיווחים בעולם על כך שיש בך משהו מיוחד ואחר כך הודבק לך הכינוי ‘הפנתרה השחורה’. אהבת את זה?
“מרגריטה ממון הייתה המודל שלי. היא אחת המתעמלות שהייתי מסתכלת עליהן ואומרת ‘וואו’. האמת שאהבתי את הכינוי, כי זה אני. אני מאוד שקטה, אבל כשמתחילה התחרות אני אוהבת לטרוף את המשטח”.
את מעדיפה תחרויות על אימון?
“בטח. אני חושבת שאם מישהו היה יושב ורואה יום של אימונים של מתעמלת באולם, הוא לא היה מבין איך אנחנו עושות את זה”.
זה קשה ובעיקר משעמם לחזור הרבה פעמים על אותו התרגיל, לא?
“המאמנות שלנו תמיד משתדלות שהאימונים יהיו לא משעממים, הן אוהבות לשנות דברים, במיוחד כשלי היה את איילת אז כל אימון היה אחרת. זה משהו שגם ייחד אותי, שבתחרויות הייתי מגיעה עם תרגיל אחר פתאום. האימונים היו מאוד קשים ובשעות לא שעות”.
לינוי אשרם. הפכה למאמנת (שחר גרוס)כשהתחלת להתחרות הבאת מדליות בקצב מסחרר. בשלב מסוים היית בטופ 3 עם האחיות אברינה, דינה וארינה, וזו הייתה התמונה הקבועה באליפות העולם. כשהתחילו כל מיני מאבקים מי תסיים איפה, הרגשת חלק מהעניין הזה במאבק מול הרוסיות? זה הניע אותך לנצח אותן?
“אף פעם לא התחריתי במטרה לזכות בזהב או להיות ראשונה ולנצח את כולן. המטרה שלי הייתה לעשות את התרגילים הכי טובים שאני יכולה, לתת את הפייט והשואו שלי כי אני יודעת שברגע שאעשה זאת אני אהיה במקום גבוה עם סיכוי לזכות”.
כלומר, לא התעסקת בפוליטיקה?
”איילת ואני מעולם לא התעסקנו בזה. אף פעם לא התעסקנו בלמה הציונים כאלה או כאלה. בכל תחרות היינו חוזרות לאולם, פותחות וידאו ומסתכלות על התרגילים של כולן, סופרות ניקוד, ותמיד היינו מעלות את התרגילים שלי בנקודה וחצי יותר כדי שאקבל ציון גבוה יותר בהמשך”.
שברת תקרת זכוכית מסוימת. הרי אף אחת לא זכתה במדליית זהב במשחקים האולימפיים בשנים האחרונות חוץ מהמתעמלות הרוסיות. זה תמיד היה המקום שלהן, פתאום זה השתנה. כיום אפילו מדינות אחרות, כמו איטליה וספרד, חושבות שיש להן סיכוי אחרי הזהב האולימפי שלך. הרגשת שיש מתח סביבך בסיפור עם רוסיה?
“אני מאוד שמחה שעשיתי את זה, אפילו לא רק בשבילי, אלא בשביל כל הענף הזה. בקמפיין האולימפי הזה קשה לדעת מי הולכת לעמוד על הפודיום, בכל תחרות יש זוכה אחרת. מי שתהיה טובה, תהיה על הפודיום”.
לינוי אשרם ודינה אברינה (רויטרס)מה חשבת על מה שאמרו עלייך ברוסיה?
”לא התייחסתי לזה. קיבלתי כל כך הרבה הודעות ותגובות באינסטגרם ומחקתי אותן או שהתעלמתי מהן”.
איזה תגובות קיבלת?
”אמרו שהמדליה לא שלי, שהיא של הרוסיות, שלא הרווחתי את זה ביושר. זה הציק לי, אבל מחקתי והתעלמתי כי אני יודעת כמה עבדתי קשה עבור המדליה הזאת לאורך כל השנים. ביצעתי תרגילים בצורה הכי טובה שיצא לי לבצע, ודרגת הקושי שלי היא הכי טובה וגבוהה מבין כולן - אז הרווחתי את זה ביושר, לא היה פה שום דבר חיצוני שהשפיע על זה. הגעתי לשם הכי מוכנה שיכולתי עם התרגילים הכי גבוהים שיכולתי להגיע אליהם, ועשיתי את זה”.
השגת הרבה מדליות באליפויות העולם ובאליפויות אירופה, כך שעשית דברים גדולים, אבל מדליית זהב באליפות העולם לא הייתה לך. זה מאכזב אותך?
“ברור. אם יש כאלה ששואלים אם הייתי חוזרת בשביל משהו, אז זה בשביל להשלים סדרה של כל המדליות מכל התחרויות. זו היחידה שאין לי”.
לינוי אשרם. רק מדליית זהב באליפות העולם חסרה לה (רויטרס)אחת מאליפויות העולם הובלת בדרך לזהב בגמר תרגיל חישוק. לפתע הגיעה מתעמלת רוסיה שלא כל כך הכרנו, שהופיעה אחרונה, ופתאום לקחה לך את זהב. הבנת מה קרה שם?
“לא יודעת להגיד. אני לא יודעת למה לא זכיתי, אולי בגלל התרגיל שביצעתי, דרגת הקושי, למרות שהסתכלנו והכל היה מדויק ובסדר. היו הרבה מחשבות של למה. היא התחרתה טוב, אבל בדרך כלל בתחרויות קודמות הייתי עוקפת אותה. הסתכלתי על זה בצורה של 'אם לא זכיתי, זה לא שלי. צריך להמשיך הלאה. המדליה שלי תגיע כשהיא תגיע'”.
יום אחרי שזכית בזהב בטוקיו, אמרת משפט מעניין. 'כמו שאמר טל ברודי בזמנו, אנחנו על המפה'. עשית משהו מאוד משמעותי, כשניצחת את המעצמה הרוסית. זה יצא לך באופן טבעי?
”כן, כי זה הרגיש לי כאילו הכנסתי את ישראל והבאתי אותה להיות חלק משמעותי בענף הזה. זה משהו שלא היה בעבר. זה שאני הצלחתי לעשות את זה? זה מטורף”.
בתחילת דרכך בבוגרות, היו מלחמות בין האגודות סביב השאלה מי תטוס לאליפות אירופה זו או אחרת. היו אפילו מאבקים בבתי משפט, כך שהענף היה מאוד מסוכסך בארץ, עד שאת ואיילת הגעתן ואמרתן שתעשו את הדברים אחרת.
”הגישה הייתה שונה, אף פעם לא רצינו להיכנס לפוליטיקה ויריבות. אנחנו טסות כדי לייצג את עצמנו אבל גם את המדינה שלנו. מי שהכי טובה צריכה לטוס, בלי תככים ומזימות”.
לינוי אשרם (איציק בלניצקי)כשמגפת הקורונה הגיעה, חשבת אולי שלא תצליחי להגיע למשחקים האולימפיים ושהכל יבוטל?
”כן, היה משבר מאוד קשה, עם מחשבות של דחייה לעוד שנה או ביטול, ובעיקר אי ודאות. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. המאמנות שלנו מאוד ניסו להעביר את האימונים בדרך לא משעממת, ניסו לבדר אותנו כדי שיהיה את הרצון להמשיך. מבחינה אישית, הקורונה עשתה לי רק טוב. בלב שלם, אם הייתי מתחרה ב-2020 ולא ב-2021, סביר להניח שהייתי מקום שלישי במשחקים האולימפיים. יצא לי לעבוד יותר על דברים אחרים גם כמו ניקיון התרגיל וגם על רמת הביצוע. זה מה שבאמת גרם לי להיות הרבה יותר טובה בטוקיו”.
היה קצת לחץ כשהגעת ליפן והאולימפיאדה התחילה?
“לא הרגשתי ככה. יכול להיות שהגוף היה בלחץ, אבל אני אישית הייתי מאוד רגועה. למרות זאת, טסנו שבוע לפני למחנה אימונים, וארבעה ימים שלמים לא הצלחתי להירדם בכלל, אבל באולימפיאדה עצמה הרגשתי רגיל”.
ובתחרות עצמה, כשעלית פעם ראשונה והדברים קצת לא הסתדרו?
“שם באמת היה לחץ, אבל מסיבה מסוימת. לא ראו את זה, אבל הקריינית שם דיברה חלש, והנערה שליוותה אותנו למשטח התחילה ללכת אז אני מבחינתי הלכתי אחריה. נכנסתי למשטח תחרות ונעמדתי בנקודת התחלה, כשבדיעבד הבנתי שלא קראו לי כי אחת השופטות סימנה לי לצאת. יצאתי, הסתכלתי על איילת והייתי בלחץ מטורף. איבדתי שם הכל”.
ומה קרה אחר כך?
”בהתחלה כשיצאתי, איילת הסתכלה עליי ואמרה לי ‘מה קרה לך?’. אמרתי לה שיצאתי מריכוז ולא הייתי שם. היא יצאה מהאולם לכמה דקות והייתה עם עצמה. אני החלפתי בגד, לקחתי את הכדור, ואז אלה ניגשה אליי ודיברה איתי ואמרה שכבר עשיתי הכי גרוע שיכולתי לעשות אז מעכשיו נעשה טוב. איילת נכנסה גם היא ואמרה לי שהכי חשוב שאכנס לגמר. פה אמרתי לעצמי להתאפס, היו לי עוד שלושה מכשירים ואת הנורא מכל כולם ראו. אין לי לאן לרדת, הגעתי הכי נמוך שיכולתי, אז הייתי צריכה לצאת, להיות רגועה וליהנות. העניין היה רק להיכנס לגמר. פחדתי שלא אהיה בגמר הקרב רב. אם הייתי מפילה בעוד מכשיר לא הייתי מגיעה לשם”.
לינוי אשרם בתרגיל החישוק (עמית שיסל)היו דקות ארוכות בסוף, כשהשופטים בדקו פעם אחר פעם את הציונים של כולן, עד להכרזה על הזוכה בזהב. איך הרגשת שם?
“כן, אלו היו בין חמש לעשר דקות, כשברקע שמו לנו גם סאונד של דפיקות לב. זה אחד הרגעים הכי מלחיצים שהיו לי. פשוט חיכינו לציון ולא ידענו מה הולך להיות. ידעתי שהייתה לי מדליה. כשראיתי שאני במקום הראשון הייתי בהלם, קפצתי על איילת”.
היום את מאמנת התעמלות, איך זה לעמוד שם בתפקיד הזה?
“זה מוזר לי להיכנס לנעליים של איילת כי אני עדיין איתה. אני מוציאה מתעמלות למשטח התחרות ואני רוצה למשוך אותן חזרה, עדיין יש בי את הרצון להתחרות לפעמים וזה משהו שמאוד חסר לי, כל התחרויות, האדרנלין וההופעה מול קהל. זה משהו שהוא מאוד מוזר לי כי כשמתעמלת יוצאת לתחרות ואין לי שום אפשרות להשפיע עליה תוך כדי, זה קשה. כשאני על המשטח אני אחראית על עצמי, וכשאני עומדת מהצד כמאמנת אין לי את האפשרות להשפיע על כלום”.
היית רוצה להישאר בענף הזה בעתיד? כרגע את כבר מאמנת, אבל זה הרבה שעות עבודה ולא קל לשבת באולם הרבה זמן.
“אני יודעת שההתעמלות תמיד תהיה חלק מהחיים שלי, בין אם אהיה מאמנת או לא. תמיד אתעניין ואצפה בזה. אני לא יודעת אם ארצה להיכנס להיות מאמנת במשרה מלאה, כי אני יודעת כמה זה גורע מהחיים וכמה זה שואב את הזמן שלך. זה לא פשוט בכלל, זה לתת ולהקריב את כל החיים שלך בשביל זה. אני היפראקטיבית, וכמאמנת אני מוציאה פחות אנרגיה, כך שאני צריכה להתרגל לזה. אני אוהבת לעזור לבנות ולהיות איתן, יש הרבה דברים שאני רואה מהצד והן לא רואות, אז אני מאוד רוצה לתת מהידע שלי וממה שעברתי לדור הצעיר הבא, אבל כרגע אני לא יודעת אם אני הולכת על זה עד הסוף כמאמנת או שאני באה לעזור ולתמוך מדי פעם”.
חשבת ללכת לכיוון אחר אולי?
“אני רוצה לפתוח אגודה משל עצמי של התעמלות, להביא לשם את המאמנות הכי טובות ודור צעיר של מתעמלות חדשות. הפסטיגל עשה לי קצת חשק לנסות תחום של משחק, אבל אני עדיין לא יודעת. אני עכשיו עובדת גם על ספר, שמתאר את הקריירה שלי וההתמודדות שלי. אני רוצה לנסות כל דבר אפשרי ואני מאמינה שאמצא את המקום שלי”.
לינוי אשרם (רויטרס)מה עם זוגיות?
”הייתי בזוגיות של שנתיים וחצי, נפרדנו ממש כמה חודשים אחרי אולימפיאדת טוקיו. כרגע אני לא בזוגיות, אבל אני מאמינה שזה יבוא כשזה יבוא. אני יודעת מה אני רוצה, אבל זה לא פשוט. אי אפשר לדעת אם מתקרבים אלייך כי את מפורסמת או בגלל משהו אחר. אחרי טוקיו קיבלתי הרבה מאוד פניות, אבל קשה לדעת האם הם רוצים להכיר אותי בגלל שאני לינוי אשרם או בגלל מי שאני באמת. אני מאמינה שזוגיות תגיע מהסביבה הקרובה שלי”.
בשנה שאחרי טוקיו עברת דברים מדהימים ונפתחת לעולם, אבל תמיד אחרי שספורטאי פורש מתחילים לדבר על מה שעובר עליו, כמו לדוגמה על השינויים במבנה גוף, איך הוא נראה ומה הוא עושה הלאה. זה פגע בך קצת כל הדיבורים האלה?
”כשהייתי ספורטאית, התאמנתי הרבה ושרפתי הרבה קלוריות ביום, והגוף חוטף הלם כשאין את האימונים והאינטנסיביות שהייתה פעם. אני לא יודעת אם יותר נפגעתי מזה מבחינה אישית, או שזה יותר בגלל שאנשים העירו לי הערות באופן ישיר. בכל הרצאה שאני מעבירה אני נותנת דגש לדימוי גוף כי אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד חשוב היום. אנשים שאני לא מכירה, שבשיא חוצפתם, באו ואמרו לי ‘מי את? למה השמנת ככה? את לא יפה, תראי מה קרה לך. איפה לינוי שראינו קודם’. בעיניי זה פסול, בן אדם צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא אומר משהו".
לקחת ללב את מה שאותם האנשים אמרו לך?
“בפעמים הראשונות כן, אבל אחר כך כבר לא. אם הוא אומר את זה, כנראה שהוא עצמו בלי ביטחון. מה אכפת לו? זה הגוף שלי, החיים שלי ואני אעשה מה שאני רוצה. אם אני אוהבת את עצמי לא אכפת לי מה אחרים אומרים. ברגע שאני מסתכלת במראה ואוהבת את מה שאני רואה וטוב לי ככה, אני מרגישה שלמה עם עצמי ושום מילה שבעולם לא תפריע לי”.
לינוי אשרם (רדאד ג'בארה)כמה קשה להיות ספורטאי בישראל?
“אני חושבת שקשה להיות ספורטאי פה, כי ספורטאים לא מקבלים את כל ההערכה והתמיכה שמגיעות להם. יש עוד הרבה איפה לתמוך ולתת, ויש ענפים שאין להם איפה להתאמן או אפילו את האביזרים הדרושים בשביל זה. זה משהו שמאוד מקשה”.
גם לך, לדוגמה, לא היה קל, ואת עוד ספורטאית מובילה. לא היה לך אולם שהתאים לתקנים סטנדרטי בהתעמלות האמנותית, אז הביאו לך אוהל מיוחד כדי שתוכלי להתאמן.
“נכון. אצלנו גובה המינימום של אולם סטנדרטי הוא 14 מטר, ואני התאמנתי באולם של שבעה מטרים בלבד. אחר כך בנו לנו אוהל בווינגייט והתנאים השתנו. אז כן, רואים שיש יותר תמיכה ועזרה, אבל יש עוד המון לאן לשאוף, יחסית למדינות אחרות. אני חושבת שספורטאים שלנו באמת מוערכים והכי מגיע להם בעולם את כל התנאים הדרושים, כי הם באמת עובדים קשה. יש לנו עוד המון לאן להשתפר”.