"התחלתי לבכות כשלא שחררו אותי לריאל מדריד"

חיים רביבו התארח בפודקאסט מכבי חיפה לשיחה מרתקת לקראת יום העצמאות: מדוע לא עבר לבלאנקוס, למה העדיף את טורקיה ולא חיכה לבארסה. האזינו לחלק א'

אסי ממן | 21/04/2023 14:15

חיים רביבו שבר הרבה שיאים במהלך הקריירה שלו. היה הישראלי הראשון שהגיע לשלב הבתים של ליגת האלופות, היה הישראלי הראשון ששיחק בליגה הספרדית ונחשב לאחד הכדורגלנים הישראלים הגדולים בתולדות המדינה. לכבוד יום העצמאות אגדת העבר התארח בפודקאסט מכבי חיפה לשיחה לא שגרתית עם גידי ליפקין ואסי ממן.

על הקריירה העשירה, מאשדוד, לגדנ”ע ולליגה הספרדית. הפספוס באי מעבר לברצלונה וריאל מדריד, המעבר למועדונים הגדולים בטורקיה עם החשש בהתחלה. רביבו מדבר בפתיחות על הכול ובגלל השיחה הארוכה שניהלנו עמו, חילקנו את הריאיון לשני חלקים. חלק א’ עוסק בהתחלה ובקריירה הבינלאומית המוצלחת שעבר עם כל הסיפורים מאחורי הקלעים.

חיים, כשאתה מסתכל על הקריירה במבט לאחור, מה הרגע הכי זכור לך?
“היו הרבה רגעים שזכורים לי, אבל אין שום ספק שיש נקודות מסוימות שאתה זוכר אותן כל הזמן וזה המשחק הראשון בליגה, המשחק הראשון בליגה הספרדית וכמובן זכייה באליפות בטורקיה עם פנרבחצ’ה שזה היה השיא”.

מוסטפה דוגאן וחיים רביבו בטירוף (רויטרס)

היום אתה מנותק יותר מהכדורגל ופחות רואה משחקים.
“אני רואה בעיקר משחקים של הבן שלי. מעבר לזה, פחות. אני פחות נמצא בכדורגל”.

איך אתה מסביר את זה?
“קודם כל זה מבחירה. שנית, יש לי את האפשרות לעשות את זה ושלישית, אני פחות אוהב להיות במקומות שלא מנוהלים כמו שצריך והכול מסביב זה אינטריגות ובעיות, אני מחפש את השקט שלי בגיל הזה”.

הייתה תקופה שניסית להיכנס, היית מעורב וייעצת.
“כן, בתקופה של עופר עיני. כשהוא הגיע להתאחדות לכדורגל וראיתי שזה איש שלא מגיע מהכדורגל והמטרה שלו היא לקדם את הכדורגל הישראלי והוא ביקש ממני אז כמובן שנעתרתי לבקשתו כדי באמת לעזור ולקדם. ניסיתי והשתדלתי, בנקודה מסוימת גם הדבר הזה של חוסר מקצוענות ואינטריגות ודברים אישיים השפיעו על המהלך הזה והעדפתי לזוז הצידה”.

אז כשעבדת לא מעט על תוכניות, ישבת על זה שעות ובסוף התוכניות נשארו במגירה אצלך.
“כן, זה נשאר במגירה כמו הרבה תוכניות שהיו בעבר. למרות שחלק מהדברים שהבאתי מספרד וההתנהלות כן הוטמעו בנבחרות הצעירות, לא הכול, שזה נורא שימח אותי שלקחו חלק מהדברים וכן עשו אותם. בסוף, כדי לקדם את הכדורגל הישראלי ואת הנבחרות, אתה צריך להכין תוכניות שכוללת את הכול, לצערי זה לא מה שעשו”.

זה פספוס שפרננדו היירו לא הגיע לכאן?
“בוודאי, זה אחד הפספוסים הגדולים. הוא היה בנקודה מסוימת שלא היה לו מה לעשות וההתחננות שלי היא שאנחנו מדינה קטנה ושאולי הוא ינסה לקדם מדינה כזו בכדורגל עם הניסיון שיש לו. עוד הצלחתי להביא אותו ב-200,000 אירו, לאחר מכן לקחו כאלה שהרוויחו הרבה יותר. זה היה מחיר מבצע. שוב היו כאלה שהתנגדו ולא הבינו מה העניין, כמובן שזה לא היה לטובת הנבחרת שלנו. לא עברו שלושה-ארבעה חודשים והוא הפך להיות המנהל המקצועי של כל הנבחרות הספרדיות. זה היה פספוס ענק”.

היום אתה קצת בגולף.
“בגולף, בטניס, בכל דבר שאפשר שהוא לא כדורגל. אבל עדיין כדור, רק הוא נהיה קטן יותר. הטניס? אני משחק לא רע לגיל שלי. יש מצב שהייתי יכול להגיע רחוק, רק באשדוד זה לא היה דבר חזק בזמנו”.

קבוצת הבוגרים הראשונה שלך הייתה בני יהודה.
“הגעתי לשם מגדנ"ע. לקראת סוף העונה של בני יהודה, עוד לפני שהם זכו באליפות, הייתי מתאמן איתם ומשחק בגדנ"ע. הייתי אחרי משה סיני, הצל שלו, הולך אחריו ורואה מה הוא עושה. אותו אהבתי והערצתי, בגללו גם הגעתי לבני יהודה והוא עזב”.

היו שם אז שחקנים טובים.
“היו שחקנים טובים מאוד, מצד שני היו הרבה מאוד צעירים שקיבלו הזדמנות ויחד עם משה סיני שהיה המנהיג, הם הצליחו לעשות קריירה מצוינת אחרי האליפות”.

משה סיני עזב כשאתה הגעת.
“שאלתי אותו: ‘משה, לחתום בבני יהודה? אתה נשאר?’. הוא אמר לי: ‘בוודאי שאני נשאר, אחרי אליפות שאני לא אשאר?’. לא עברו שבועיים והוא עזב להפועל ת”א”.

למעשה משה סיני אח”כ גם ליווה אותך בתור סוכן.
“לאורך כל הקריירה, מבני יהודה, הפועל ת”א, מכבי חיפה, סלטה ויגו ופנרבחצ’ה - משה תמיד היה שם. הוא ייעץ לי מאחורי הקלעים”.

בבני יהודה שיחקת עם ניקולאי קודריצקי.
“כן, שיחקתי איתו ועם אלון מזרחי. המוות של קודריצקי היה טרגדיה לא פשוטה, הוא היה הסמל של בני יהודה והמשיך להוביל אותה גם אחרי שעזבנו. הוא אחד השחקנים הטובים שהיו בישראל”.

טקס לכבוד 25 שנה ללכתו של ניקולאי קודריצקי ז"ל (שחר גרוס)

אח”כ יצאת לספרד, לסלטה ויגו ולא הייתם סתם קבוצה.
“כשאני הגעתי לסלטה ויגו, היא עלתה מהליגה השנייה. עוד לא היה ברור עד כמה השחקנים האלה טובים. קארפין הגיע רק בעונה השנייה, היינו מעין אוסף כזה של שחקנים, אני בטח לא הייתי מוכר, אף אחד לא ידע מי אני. אלה לא אוהדים של מכבי חיפה. עם כל מה שעשיתי בארץ, הייתי צריך להוכיח את עצמי. גם היו הבדלים עצומים בין כמות והאינטנסיביות של האימונים שהייתה לנו לעומת מה שהיה בספרד, גם מזג האוויר היה שונה ונתקלתי בקשיים.

“אני מבין הרבה שחקנים שיוצאים לחו”ל, נתקלים בקשיים שלא קשורים רק לכדורגל ובסוף עוזבים וחוזרים לארץ. אני מצליח להבין אותם כי הייתי שם. פתאום זה נורא קשה, פתאום אתה על הספסל וצריך להרוויח את ההזדמנות שלך”.

היית קרוב לסף שבירה כזה?
“היו לי, בעונה הראשונה היו הרבה כאלה, אבל ידעתי שחתמתי לחמש שנים וכל הזמן זה הדהד לי בראש: ‘רצית להגיע לליגה הספרדית, עכשיו תצטרך להילחם’. אז הייתי נלחם והמשחקים של הנבחרת לא עשו לי טוב כי כל פעם כשאתה יוצא לנבחרת, אתה צריך לחזור ולהתחיל מהתחלה. כשאתה עובר שנה כזו בעיר עם קהילה יהודית גדולה, אז אתה יכול לעבור את הרגעים שמחוץ למגרש עם תמיכה של חברים ויהודים.

“אם אתה בלונדון ואתה עובר שנה ראשונה קשה, אז יש לך לאן ללכת ויש חברים שמגיעים. כשאתה בוויגו ואתה היהודי היחידי יחד עם אשתך וילד בן חודשיים, כשאתה מגיע הביתה אתה צריך לשבת ולחשוב: ‘מה קורה, אני עייף, שוב אני צריך להתאמן חזק ולהרוויח את המקום שלי’, כך שהשנה הראשונה הופכת להרבה יותר קשה”.

אבי נמני סיפר שכשהגיע לאתלטיקו מדריד, בהתחלה הוא התאמן, היה לו קשה מאוד ואז שאל את אחד השחקנים אם זה ככה כל השנה. אז אמרו לו: ‘זה עוד כלום’.
“בשנה הראשונה היה לנו מאמן שאהב להריץ אותנו ולעבוד על כושר. בשנה השנייה דברים הסתדרו הרבה יותר, קארפין הגיע, היה את מקללה, השקיעו במועדון והבנתי שאלה שחקנים שאפשר ללכת איתם קדימה”.

כוניתם אז ‘יורו סלטה’ כי הייתם הרבה באירופה.
“כן, גם נבחרנו לקבוצה באירופה שמשחקת את הכדורגל הכי טוב”.

היה גם את השער שכבשת באנפילד מול ליברפול.
“במשחק הראשון בוויגו ניצחנו 1:3, אבל הפחד הגדול היה להגיע לאנפילד. מבחינתם, עם הקהל, זה לא היה משהו קשה מדי לנצח את סלטה 0:1, 0:2. גם ההיסטוריה אמרה שאף קבוצה ספרדית לא הצליחה לנצח באנפילד. זה מה שהיה כתוב בעיתון בבוקר. ואז אתה יוצא החוצה, יש אווירה מטורפת, ניצחנו 0:1 ועשינו היסטוריה”.

ומה הרגשת?
“זה לא שפתאום הגעתי למשחק מול ליברפול, כבשתי ועכשיו 'איזה יופי, אני משחק בסלטה ויגו'. בשנה וחצי הזו לפני המשחק הזה, קיבעתי את המעמד שלי כאחד השחקנים הבולטים בקבוצה. הייתי בועט כדורי עונשין, מרים קרנות, מבשל, כובש. יחד עם קארפין, מוסטוביו, לובו פנדב, מקללה ומאזיניו, הפכנו להיות קבוצה שגם עם עיניים עצומות יכולנו לדעת איפה כל אחד נמצא והפכתי להיות חלק מזה. אנחנו מובילים את הליגה יותר ממחצית מהעונה, עם ברצלונה וריאל מדריד - ואנחנו מובילים את הליגה. כל פעם שסלטה משחקת מול קבוצה אחרת, תמיד יש את התמונה שלי, אם זה מול ברצלונה אז אני מול ריבאלדו או מול ריאל אז אני מול ראול. אלה דברים שקרו עוד לפני המשחק באנפילד”.

איך התמודדת עם ההצלחה?
“לאורך כל השנים עניין ההצלחה זה משהו ששכחתי אותו שבוע לאחר מכן כי ידעתי כמה זה נזיל. לא היה מישהו שליוו אותי, זה היה טבוע בי. מאמנים מנטליים ופסיכולוגים אלה דברים שפחות באופנה אצלי, או שיש לך או שאין לך את זה. יש שחקנים שבנויים לזה ויש כאלה שנשברים מאוד. אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג ספורט. אני לא חושב שזה דבר רע, אם יש כאלה שזה עוזר להם. בזמנו זה לא היה משהו מקובל”.

למה לא נשארת בספרד ועברת לקבוצות היותר גדולות?
“היו הצעות. ג’ון טושאק שבזמנו היה מאמן ריאל התקשר אליי באופן אישי והייתי קצת בהלם מהנושא הזה. הוא אמר שבינואר יש לו מקום באגף השמאלי והוא מאוד רצה שאני אגיע. הופתעתי והתרגשתי, חשבתי שאולי עובדים עליי”.

מי חשבת שמותח אותך?
“אי אפשר לדעת. בזמנו מתחו את יוסי אבוקסיס עם שמעון פרס. אז היה מין דבר כזה שמותחים את כולם. זה קרה לי גם עם ראש הממשלה אריק שרון ז"ל בטורקיה שגם חשבתי שעובדים עליי”.

אז טושאק התקשר אליך.
“כן, הוא אמר שיש לו סכום של 12 מיליון אירו והוא לא אוהב לעבוד עם סוכנים. זה היה לי קצת מוזר, אמרתי לעצמי ‘למה שריאל לא תפנה לסלטה?’, אבל הוא אמר שהוא אוהב לדבר עם השחקן ולא רוצה לערב אף אחד. פניתי לנשיא ואמרתי לו שאשתי לא מרגישה פה טוב ורוצה לעבור מקום, התחלתי לספר סיפורים כדי להפחית את סעיף השחרור. אצלי אז זה היה 100 מיליון פזטות, שזה 18 מיליון אירו. בזמנו השחקנים הכי גדולים עברו בשלושה-ארבעה מיליון. כשהם רשמו 18 אמרתי בזמנו בחתימה הראשונה בסלטה ‘מי ירצה לשלם כזה סכום?’. זה כמו שהיום בברצלונה יש סעיפי שחרור של מיליארד אירו. אמרתי כשנגיע לשלב הזה, נתעסק בזה.

“אז פניתי לנשיא ואמרתי לו שאולי אני רוצה לעבור לאנגליה ושכנעתי אותו לרדת ל-12 מיליון אירו. לא ישנתי יומיים-שלושה כי אמרתי שזה יהיה חשוד אם אבוא אליו ישר למחרת. אחרי יומיים פניתי אליו ואמרתי לו שיש קבוצה שרוצה, הוא שאל מי הקבוצה ואמרתי ‘לא חשוב’. הוא אמר לי: ‘אם לא תגיד לי מי הקבוצה, אנחנו לא נתקדם’. אמרתי: ‘ריאל מדריד’. הוא אמר: ‘בשום פנים ואופן, אני לא אשחרר אותך, יהיו לי פה בעיות’. התחלתי לבכות, אמרתי לו: ‘זו הקריירה שלי, הם מחתימים אותי לשלוש שנים, זו התקדמות בשבילי’. הוא אמר: ‘אני לא יכול’ ומאותו רגע הפסקתי לדבר איתו. הוא היה עובר לידי ולא הייתי מדבר איתו, וריאל לקחה את אלביר באליץ’”.

זה היה לפני ההעברה של לואיס פיגו. עד אז לא היו מעברים בין קבוצות גדולות בספרד.
“פיגו עבר ואז כשאני הייתי צריך לעבור לברצלונה, היה כתוב בכל העיתונים בברצלונה שהמטרה של ברצלונה היא חיים רביבו מסלטה ויגו. זו הייתה התמונה כל הזמן בשער. אני כל הזמן רואה את הכתבות, כל הזמן התמונה שלי בשער ומלבישים אותי בתלבושת של ברצלונה וזו המטרה שלהם - לקחת אותי. אבל אף אחד לא מדבר איתי ואני אומר שידברו כבר עם הקבוצה (סלטה) ושיגידו משהו.

“ואז יש משחק בוויגו מול ברצלונה ואני מגיע מתרגש כולי. אנחנו מגיעים שעתיים לפני המשחק בחליפות ותמיד עולים על הדשא ויש דיבור עם השחקנים האחרים. אני מגיע ראשון בהתלהבות וישר עולה למעלה, איך שאנחנו עולים יש שער ועומדים שם פיגו, ריבאלדו ועוד שחקן. אני מגיע, הם מחבקים אותי ואומרים: ‘עונה הבאה אתה איתנו’. אמרתי: ‘לא, לא, אף אחד לא דיבר איתי’. הם אמרו: ‘אל תדאג, עונה הבאה אתה איתנו. ידברו איתך’.

“ופתאום מישהו מחזיק אותי מאחורה ביד, אני מסתובב וזה לואי ואן חאל המאמן, הוא אומר לי: ‘אני יכול לדבר איתך?’. אני אומר: ‘כן, מיסטר’. הוא לוקח אותי ביד ואנחנו מתחילים ללכת לאמצע המגרש, עוד אין קהל ורק אני והוא באזור אמצע המגרש. הוא שואל אותי: ‘אתה רוצה לשחק בברצלונה?’. אמרתי: ‘בטח, מיסטר, מי לא רוצה לשחק בברצלונה?’. ואז הוא אומר לי בשקט: ‘בסדר, בשבועיים-שלושה הקרובים יתקשר אליך מישהו וידבר איתך’. אמרתי לו: ‘בסדר, אבל תדע שאני לא הולך לעשות הנחות במשחק היום’. היה לי משחק ענק, היה 0:0, אבל כל מה שרציתי הלך לי”.

כל זה שעתיים לפני משחק.
“הוא לא הבין שעדיף לו לדבר איתי אחרי המשחק כי זה גרם לי להתלהבות. קרלס פויול שיחק מגן ימני ואחרי מחצית הוציאו אותו והכניסו את סרג’י ולמחרת כתבו בעיתון שפויול היה צריך כדור לכאבי ראש ממה שעשיתי לו. כתבו שוב שאהיה בברצלונה, אבל יותר גדול מזה והבלגן שהיה - המצלמות של התקשורת צילמו את כל האירוע עם פיגו ו-ואן חאל. הם צילמו את זה והראו את זה בערב, ראו את ואן חאל לוקח אותי לאמצע המגרש והייתה לו מחברת שהייתה בתוכה תמונה שלי. משהו הזוי. הוא אמר: ‘זה השחקן שאני רוצה בברצלונה’”.

מה קרה אח”כ?
“שלושה שבועות לאחר מכן באמת מצלצל מישהו ואומר: ‘אני רוצה להגיע לוויגו ולדבר איתך’. אמרתי: ‘כן, אבל תדברו עם הקבוצה’. הם אמרו: ‘לא, אנחנו רוצים לראות קודם שאנחנו מגיעים להסכמה’. מגיע איזה נציג, או של המאמן או של ברצלונה, הוא בא לדבר איתי וגם עם דוטרואל, השוער של סלטה ויגו. אנחנו מגיעים לאיזה מלון בוויגו, אני מגיע ללובי והוא יושב ואומר: ‘תשמע, אנחנו רוצים אותך שנה הבאה בברצלונה’. אמרתי: ‘כן, אבל בסוף העונה יש לי עוד שנה בחוזה בסלטה’. הוא אמר: ‘אל תדאג, אנחנו נטפל בזה. ניתן לך מיליון לשנה, לשלוש שנים’. אמרתי: ‘אין בעיה’. הוא הוציא מסמך של זיכרון דברים ואמר ‘תחתום פה’. חתמתי. ואז הוא אמר: ‘את זה אני לוקח איתי, אתה יודע שזה אסור לנו עד שנגיע להסכמה (עם המועדון), זה רק כדי להראות להם שיש לנו סיכום עם השחקן’.

“דוטרואל עשה את אותו הדבר, הוא לא ישב איתי באותה פגישה, אבל ככה הבנתי בדיעבד והוא באמת עבר לברצלונה. המשכתי לשחק, אני בהתלהבות, עובר חודש-חודש וחצי ויש כותרת: ‘לואי ואן חאל והנשיא נונייס התפטרו’. ואני חושב שאם מי אני אדבר עכשיו. אני בלחץ כי נגמרת העונה ואני רוצה לדעת מה אני עושה, הנשיא של סלטה ויגו לוחץ עליי לחתום על חוזה חדש. ואני חורג ממנהגי, כי בדרך כלל אני לא מדבר עם סוכנים ולא היה לי סוכן אף פעם. אני מתקשר לפיני זהבי ואני אומר לו: ‘פיני, איפה אתה?’. הוא אמר: ‘בשדה התעופה ברומא’. סיפרתי לו את הסיפור והוא אמר: ‘תיכף אני חוזר אליך, אין לך מה לדאוג, אני אתקשר לסגן הנשיא’.

“הוא דיבר עם סגן הנשיא (ז’ואן גספאר) שאמר לו: ‘עוד שלושה חודשים יש בחירות. אם אני זוכה, אני מאשר את ההעברה’. פיני זהבי התקשר ואמר לי: ‘חיים, אם הוא ייבחר לנשיא, אתה בפנים’. אני מבסוט ומחכה לבחירות. הנשיא של סלטה אומר: ‘תשמע, אתה חייב לחתום עכשיו על חוזה חדש’. אמרתי לו: ‘אני לא חותם על שום דבר. אתה לא נתת לי ללכת לפני חצי שנה לריאל מדריד. אין שום הסכם חדש’. הוא אמר: ‘אני אגיד למאמן שאתה לא תשחק העונה’. אמרתי לו: ‘אני קפטן, אני אשב בספסל ואחכה שנה ואז אני חופשי’. כמובן בפנים נורא פחדתי כי אם אתה בספסל שוכחים ממך.

“כך מתקדם הזמן ומתחיל מחנה האימונים, מצד אחד נורא פחדתי שהנשיא לא ייתן לי לשחק, מצד שני אני מחכה לברצלונה ומצד שלישי מתחילות להתקבל הצעות - בנפיקה וכל מיני. מתקשרים אליי מוני הראל שהביא אותי לסלטה ויגו ומשה סיני. מוני אומר לי: ‘פנרבחצ’ה רוצה לדבר איתך’. מתקשר אליי ג’קי אנג’ל, בחור מטורקיה שאוהד פנרבחצ’ה שפנו אליו. אמרתי להם: ‘חבר’ה, עזבו אותי’. ומה אני אגיד להם - שאני מחכה לבחירות בברצלונה? היה לי הסכם עם ברצלונה לשלוש שנים עם שכר של מיליון אירו לעונה. והוא אומר: ‘אבל זה לא יפה, בוא תכבד את הקבוצה ותדבר איתם’. אמרתי שבסדר, אבל אני לא יכול להגיע כי אני במחנה אימונים, צלצלתי למשה סיני וביקשתי ממנו לנסוע עם מוני הראל לפגוש את פנרבחצ’ה ולייצג אותי.

“הוא אמר: ‘אני נוסע’. הוא צלצל אליי ושאל: ‘חיים, איזה סכום להגיד להם?’. אמרתי: ‘תזרוק 2.5’. הוא שאל: ‘לשלוש שנים?’. אמרתי: ‘לשנה, איזה שלוש שנים? משה, אני לא רוצה לשחק בפנרבחצ’ה, אני מחכה לברצלונה וזרוק את הסכום. מה אכפת לך?’. הוא אמר לי: ‘אני זורק סכום אסטרונומי’. הוא סיפר לי שהוא ישב בארוחת ערב, זרק את הסכום וקם הנשיא ולוחץ לו את היד. ועם מוני שהיה צריך לעשות את ההעברה, הוא קצת התלבט. משה מתקשר אליי ואני זוכר שאני במחנה אימונים בחדר ואני בדיוק מוריד את הגרביים מהאימון, הטלפון מצלצל על המיטה, אני מרים אותו ומשה צועק בטלפון: ‘הם אמרו כן!’. ואני צועק לו: ‘מה הם אמרו כן?!’. הוא אומר: ‘הם אמרו כן!’. צעקות. ואני אומר לו: ‘טוב, מה עושים עכשיו?’. והוא אומר: ‘זה כבר לא פשוט, כבר לחצתי יד’.

מוני הראל. ניהל את המו"מ עם הטורקים (משה חרמון)

“מגיעים למחרת והוא (הנציג של פנרבחצ’ה) אומר למוני ‘תצא מהחדר’ כי מוני רצה איזה סכום, אבל למשה הוא אומר: ‘אני לא יודע מה הסיפור עם השחקן, אבל הנה אני מוסיף לו עוד כסף’. ומשה מתקשר ואומר לי: ‘חיים, תקשיב, הם הוסיפו עוד כסף’. כל הלילה אני לא ישן ומתחיל לעשות חישובים - שנה, שלוש שנים וכו’. אם גספאר היה אומר לי: ‘אני בטוח זוכה בבחירות’ אז מילא. הפחד שלי היה לפספס את ברצלונה ואת פנרבחצ’ה ולהישאר בוויגו. זה היה הפחד שלי. אם הייתי יודע שזה ודאי, הייתי נשאר כדי לעבור לברצלונה. הפעם שבסופו של דבר אפסיד את שניהם גרם לי לעבור לפנרבחצ’ה”.

כמה יושב לך הקוף הזה שהיה לך למעשה את ריאל מדריד וברצלונה ולא נתנו לך? כמה זה יושב שהקריירה הייתה יכולה להיות עם קבוצה גדולה עוד יותר שספק אם ישראלי יגיע אליה אי פעם?
”תראה, אין ספק שאם הייתי בברצלונה אז הקריירה שלי הייתה מתקדמת הרבה יותר ממה שהייתה בפנרבחצ’ה, אבל היום כשאני מסתכל על זה אני יודע שבסוף איפה ששיחקת זה לא מביא אותך למכולת. אני יודע שהייתי יכול לעשות את זה, אבל העניין של הכסף היה משמעותי וחשוב בחיים של בן אדם, ולכן אני לא מצטער שלא המתנתי. בסוף גספאר כן היה הנשיא של בארסה. לעשות מה שאני עשיתי בטורקיה היום, לזכות באליפות ולהיות הראשון שמבקיע בצ’מפיונס... יכול להיות שאם לא הייתי מצליח בפנר אז הקוף הזה היה גורילה, אבל בסוף אני מרוצה ממה שקרה”.

היית כוכב בטורקיה, למדת טורקית, התחברת לעם. לרוב זר בא לקחת את הכסף ועוזב.
”פנרבחצ’ה וגלאטסראיי זה ברמה של ברצלונה וריאל מדריד, זה כמויות בלתי נתפסות של סיקור. גם בספרד הרגשתי אחריות, שקודם כל אני ישראלי ויהודי. אני חייב לדעת לייצג את המדינה שלי בצורה הטובה ביותר. בספרד זה אולי יותר פשוט, כי אתה צריך להראות את היהדות וכל הסיפור של יום כיפור, לא ממש ידעו מה זה שם ומאוד נהניתי לייצג שם את המדינה והדת שלי. בטורקיה זה היה נורא קשה, כי היה פחד מסוים בהתחלה, כי אני מגיע למדינה מוסלמית”.

כמה זה היה קשה?
”היה פחד, לא ידעתי איך יגיבו אליי כי אני יהודי. הייתה חרדה לא קטנה. הייתי במלון ולא ידעתי איך יתנהלו אותי אוהדים, גם אוהדים של היריבות שאולי יראו אותי ולא יודע מה יעשו. זה משהו שנורא קשה לא לפחד ממנו, אבל כשהתחלתי לשחק ולהבקיע והקהל התחיל לאהוב אותי, וגם קהל היריבות העריך, אז זה נתן לי שקט. אתה לא יודע כמה ההרגשה הזאת של ‘אני יהודי במדינה מוסלמית’, גורמת לך לחשוב לעשות את הדברים נכון ולנסות להתחבר לעם הזה, לדבר את השפה שלו, לשיר את השירים שלו. נורא אוהבים את ה’ישראליות’ שמגיעה לשם, שמגדילה את התיירות. אנשים ברחוב מאוד אוהבים את הישראלים”.

אחריך פיני בלילי עשה קריירה בטורקיה, אם היום שחקן ישראלי, כוכב, מקבל הצעה מקבוצה גדולה בטורקיה הוא צריך ללכת?
”אני חושב שכן, זה פותח דלת לאירופה, פנרבחצ’ה, גלאטסראיי ובשיקטאש גדולות ויש הבדל בין איסטנבול לערים אחרות. איסטנבול היא אירופה. אתה חי שם בצורה שונה ביחס לערים אחרות שהן קטנות ושהדת משתלטת עליהן, שם אין אווירה של אירופה, אבל איסטנבול שונה”.

בתחילת הדרך לא התחשבנת יותר מדי עם הכסף, היית חי את החיים הטובים. כמה זה היה חשוב בהמשך?
”כסף הפך להיות משמעותי. קודם כל, מאז שהייתי בספרד ג’קי בן זקן שהוא חבר ושותף שינה לי את כל החשיבה. הייתי מתייעץ עם ג’קי ומשה סיני והחשיבה הפכה להיות הרבה יותר עסקית וחשיבה קדימה. בסוף אם אין לך את האנשים האלה במהלך הקריירה אתה לא יודע להתנהל, ואני שמח על כך. זה אחד הדברים שבאמת מחזיקים אותנו”.

בפנרבחצ’ה עשית דבר גדול במשחק נגד ריינג’רס. חוץ מהתארים, זה היום שבו הפכת לישראלי הראשון בליגת האלופות. זה היה הישג גדול, ואתה יוצא משם בטנק? איך הבריחו אותך מהאצטדיון?
”בשלושת המשחקים האחרונים של האליפות הבקעתי את השערים וזכינו. ואז מגיעה ליגת האלופות ונפלנו נגד ריינג’רס. יצאנו למשחק חוץ, זה אחד המגרשים המטורפים, זה כמו להיות באנפילד. היה 0:0 והגענו למגרש אצלנו שהיה מפוצץ. 20 אלף אנשים היו מחוץ למגרש וראו במסך, לא היה מקום. שנים שפנר לא הייתה בצ’מפיונס והייתה הזדמנות. אחרי שני משחקים הייתי עם שישה שערים, כשבאנו מולם הבקעתי ועלינו, נבחרתי לבדיקת סמים והייתי צריך להישאר באצטדיון.

“אני אומר לעצמי ‘איזה יופי, כולם ילכו הביתה ואוכל לסיים וללכת’, ואז אמרו לי שאני לא יכול לצאת. שאלתי ‘מה זאת אומרת? אין אף אחד בחדר ההלבשה, כולם הלכו הביתה’, רושטו התקשר ושאל איפה אני, אמרתי שאני לא יכול לצאת. הגיעו אנשים ואמרו שלא אוכל לצאת עם האוטו שלי, שעמד בחנייה של השחקנים. אמרו שאין ברירה ושצריך להביא רכב להוציא אותי. אני יוצא ורואה רכב צבאי, היו שני ספסלים. אם לא הייתי בפנים לא הייתי יודע איך זה נראה. אתה יושב בספסל וזה נסגר שוב, והרכב נוסע בכביש. מישהו לקח את הרכב, חיכה בצומת ואני יורד ונוסע הביתה. אחד הרגעים הגדולים”.

עברת אחרי זה לגלאטסראיי כי בפנר הפסיקו לשלם, גמרת להם את כל הכסף.
”לא גמרתי להם את הכסף, לא שילמו, אבל היה שם כל כך כיף. בשמונה החודשים האחרונים הם לא שילמו בטענה שאין כסף. גלאטסראיי שילמו את כל הכסף שפנר הייתה חייבת. ההחלטה הייתה או לצאת להמבורג או שגלאטסראיי מעבר לכביש משלמת את כל החוב ועוד הסכם של שנתיים וחצי”.

הוספת תגובה