“אני מזהיר את העד כי מחובתו לומר את האמת לפי סעיף 107 לחוק סדר הדין הפלילי ומבהיר כי מסירת עדות שקר דינה מאסר של עד חמש שנים". כך הפציר השופט ד"ר סטניסלב זמודה במי שהופיע מולו בבית הדין העליון בפולין, במהלך המשפט שחקר את פשעי מלחמת העולם השנייה שבוצעו על אדמת המדינה. שנתיים לאחר סיום המלחמה ושחרורם של האסירים האחרונים שעוד נותרו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, הניצולים עלו לדוכן העדים בזה אחר זה, למרות הקושי, כדי לספר על מה שהתחולל מעבר לגדרות התיל. הם נשבעו לספר בדיוק את מה שעשו להם הנאצים ועל מה שכונה "הספורט" בפי אנשי המחנה.
הם שרדו את זה רק בנס. אחרים לא, אבל אותם הניצולים, רובם בכלל נוצרים עם אזרחות פולנית, שנעצרו והובאו למחנה לאחר שנחשדו בבגידה או בהתנגדות לכאורה לשלטון הנאצי, דיברו בשמם של הנרצחים שלא הצליחו להינצל מהתופת. הם דיברו כמובן גם בשמם של היהודים - ובאו בחשבון עם מי שהנהיג מבין הנאצים את ההתעללות שעברו בין כותלי המחנה.
אושוויץ בירקנאו. "הספורט" הונהג בכניסה למחנה (רויטרס)לפי תחקיר שפרסם העיתונאי חוסה איגנסיו פרס בעיתון המארקה הספרדי השנה, אלפי בני אדם נהרגו או נרצחו ב"פעילויות ספורט" שנערכו במחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו. תרגילי הספורט היו חסרי רחמים ונעשו במשך שעות רבות ביממה, כך שרבים מצאו בהם את מותם, והזוועות נחשפו גם אחרי שנים רבות בזכות פתיחת הארכיון וחשיפת המסמכים מהדיונים בבית המשפט הפולני.
“הספורט? סוג של עינויים”
מחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו היה חלק מ"הפתרון הסופי" של הנאצים להשמדת היהודים והמתנגדים למשטר הדיקטטורי בגרמניה. לפי ההערכות, רק שם נרצחו כ-1.1 מיליון יהודים שנתפסו על ידי הנאצים. עוד 100 אלף איש שאינם יהודים נרצחו במחנה, שהיה למעשה בית חרושת למוות. המקום הנורא מכל.
בימים הראשונים לשהותם באושוויץ, ה"אסירים" היו מגיעים ל"מחנה הסגר", שם הקצינים הנאצים היו מפחידים אותם, מרעיבים אותם ומתישים אותם במשך ימים ואפילו כמה שבועות כדי שלא יתנגדו לאחר מכן להוראות של הקצינים האחרים בתוך המחנה. הם עשו זאת לא פעם באמצעות פעילות שנקראה "הספורט" שנמשכה שעות רבות. בדרך זו קציני האס.אס הפכו גברים חזקים ל"בובות על חוט" ושלטו בהם - אחרי שהחלישו אותם, פיזית ונפשית, במודע. רק אחר כך הם היו ממיינים אותם לעבודות בכפייה או לתאי הגזים. "הם רצו לשבור אותנו ולגרום לנו לא לחשוב בכלל שאפשר להתייחס אלינו כמו לבני אדם. זה היה קשה", תיאר הניצול יז'י קורצ'ובסקי שהיה בין הראשונים שהגיעו למחנה.
יהודים במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו (רויטרס)החיילים הנאצים דרשו ממי שנעצרו והובאו למחנה להגיע למאמץ פיזי גדול שגרם לליבם לקרוס ולגופם להתמוטט, אחרי שאותם הקצינים גערו בהם להגביר את קצב הפעילות עד לקצה גבול היכולת, בין אם זה בקפיצות או בריצות. במקרים מסוימים, הקצינים הנאצים התישו אותם בכוונה על מנת לראות אותם מתים. לפי התחקיר, אלפים מתו בתחרויות הספורט הללו במחנות הריכוז, רובם יהודים, וזה קרה ממש בימיהם הראשונים באושוויץ בבלוק ההסגר.
לודוויק בס, שנולד בקרקוב והיה אסיר מספר 3,460 במחנה אושוויץ בירקנאו, סיפר בעדות שמסר: "כ-12 אסירים איבדו את חייהם מידי יום כתוצאה מתרגילי הספורט שנדרשו לבצע, לפעמים נהרגו אפילו כמה עשרות ביום". מריאן דיבוס, אסיר פוליטי פולני-קתולי שנעצר על ידי הגסטפו והובא לאותו המחנה, סיפר באופן חד משמעי: "פעילויות הספורט היו סוג של עינויים".
ארווין אולשובקה, שהיה כלוא במשך כחמש שנים באושוויץ, מ-25 ביוני 1940 ועד 18 בינואר 1945, נאלץ לבצע עם הגעתו תרגילי ספורט רבים בהוראת קצין נאצי ושרד אותם. בזכות הכושר הגופני שלו הוא נשאר בחיים. "ספורט, למרות שזה נשמע מוזר, היה הצעד הראשון לקראת רצח האסירים באושוויץ", הדגיש אולשובקה, "הם הורו לנו לרוץ 12 שעות ברציפות, בלי מנוחה או אוכל, ובתנאים הכי גרועים. אנשים התמוטטו בעינויים האלה".
"אנשים התמוטטו אחרי 12 שעות של ספורט". אושוויץ בירקנאו (רויטרס)“זוכר יהודי שמת מתשישות. זה היה סיוט”
לפי התחקיר שפורסם באירופה, "הספורט" היה מנהג באושוויץ כבר מהימים הראשונים של הקמת מחנה ההשמדה. בחודש יוני 1940 הגיעו ראשוני העצורים למחנה, 728 אסירים פוליטיים פולנים שהועברו אליו מכלא טרנוב, ומיד עם הגעתם הם נדרשו לבצע תרגילי ספורט ללא הפסקה. לפי העדויות, זה התחיל בשש בבוקר אחרי ספירת האסירים ונמשך עד הצהריים, שם הייתה הפסקה של שעה, ולאחר מכן חודשו התרגילים עד לשעות אחר הצהריים. הם עשו זאת בלי לאכול כמעט כלום, מעלות השחר ועד השקיעה.
רומן יאשצ'ינסקי, אסיר 5,695, תיאר איך נראה ה”סשן” של מה שנקרא "הספורט" במחנה. לדבריו, אסור היה להתנגד לקציני האס.אס משום שלא היו להם גבולות, והאסירים ספגו מכות אלימות במהלך כל תרגיל, כך שלא נתנו להם לקחת אוויר או לעצור לנוח לכמה רגעים. מי שלא היה מסוגל להמשיך הוכה והנאצים פגעו בלי רחמים במי שהתנגד. "אחרי כל מפגש של 'ספורט', מכל קבוצה של 200-300 איש היו בסוף שמונה או עשרה אנשים שהועברו לבית החולים במחנה", טען יאשצ'ינסקי.
המתאגרף הפולני תדיאוש (טדי) פייטריקובסקי, שהכיר את נח קליגר ז"ל, סיפר אחרי שחרור המחנה: "אני זוכר יהודי שמת מתשישות. תקופת ההסגר, שנמשכה כשבועיים עם הגעתי לאושוויץ, היא משהו שלא אשכח. זה היה סיוט". בהמשך, אגב, הוא היה מאלה שערכו קרבות אגרוף במחנה כדי לבדר את הנאצים ולקבל קצת אוכל. כשנלחמו על פרוסת הלחם הבאה שניתנה למנצח, הקרבות הללו לפעמים הסתיימו גם במותו של היריב.
מה קרה מאחורי גדרות התיל? מחנה ההשמדה בפולין (רויטרס)אנדז'יי רבלין, אסיר מספר 1,410 במחנה אושוויץ, אזרח פולני, סיפר בבית המשפט לאחר המלחמה: "כשהגענו לבלוק ההסגר הם הכו אותנו, בעטו בנו והתייחסו אלינו באכזריות. בפעילות הספורט המאומצת הזקנים נפלו לקרקע. היה איתי אסיר פוליטי גרמני שנפל ארצה והתחיל לצעוק 'הלב שלי!'".
אסיר אחר, ארתור רבלין שהיה עצור מספר 1,021 במחנה, שיחזר: "התרגילים שגרמו לנו לעשות התישו פיזית את כל האסירים ושברו אותם נפשית, זו הייתה מערכת עינויים מתוחכמת. הקצינים הנאצים הורו לנו להושיט ידיים קדימה ולעשות כיפופי ברכיים איטיים במשך הרבה זמן, כך שהרגשנו את משקל הגוף והרגליים כאבו. הפסיקו אותנו רק כשכולם היו מאוד מותשים. הנאצים היו מרוצים אם הרוב התעלפו מזה”.
ה”מאמן” שעמד מאחורי המנגנון
אחד מהקצינים הללו היה לודוויג פלאגה, קצין אס.אס במחנה אושוויץ וחבר המפלגה הנאצית, שקיבל את המשימה לטפל באסירים החדשים ולדכא אותם. חלק מהניצולים נדרשו להעיד נגדו בבית המשפט אחרי המלחמה. הוא נודע בכך שאילץ אסירים במחנה לבצע תרגילים גופניים באמתלה של ספורט, וכך הוביל למותם של רבים. לפי הדיונים בבית המשפט, פלאגה ממש בנה את התרגילים הללו ואף דרש מהאסירים במחנה לקפוץ, לרוץ בלי נעליים ללא הפסקה, לזחול ולהתגלגל על אדמה מלאת חצץ או שלג, ואפילו לשיר תוך כדי.
בעיניהם של האסירים, הוא היה "המאמן". הם העידו כי פלאגה היה סדיסט וחסר רחמים. האסירים כינו אותו – "הצינור הקטן", משום שנהג לעשן תוך כדי שנתן להם פקודות. על פי העדויות בבית המשפט בקרקוב, כל מי שהיה נופל במהלך התרגילים שהוא דרש מהאסירים לבצע או מבקש הפסקה, פלאגה היה מצליף בו עם שוט ונוזף בו להמשיך.
לודוויג פלאגה. הקצין הנאצי שעמד מאחורי "הספורט" (מוזיאון אושוויץ)קצין האס.אס הזה נעצר אחרי מלחמת העולם השנייה, הובא למשפט ב-1947 והוגש נגדו כתב אישום ביחד עם עוד 40 קצינים אחרים. בבית המשפט העליון של פולין, לודוויג פלאגה הודה וסיפר מה עשה באושוויץ: "כל מי שהיה מגיע למחנה בטרנספורט היה נכנס לבלוק ההסגר. לטרנספורטים של האסירים החדשים נתתי תרגילי התעמלות שנקראים ‘ספורט’. זה היה בבלוק ההסגר. כל קבוצת אסירים הייתה צריכה לעבור את זה. אימנתי אותם במשך כשלושה שבועות, אולי אפילו יותר, לא זוכר בדיוק".
הוא התקשה לזכור, אבל הניצולים לא שכחו את הימים שם. כמו מספר האסיר שמקועקע על גופם, כך גם הצלקות הנפשיות מלוות אותם לכל החיים. בזה אחר זה, הם עלו להעיד נגדו והצביעו עליו כאיש שאילץ אותם לבצע את תרגילי הספורט הללו עם הגעתם למחנה. כך עשה הניצול יוגניוש נידויאלו, שהצהיר בבית המשפט: "הנאשם פלאגה הוא אחד מאנשי האס.אס שפצעו אותי ומילאו אותי ביצר של נקמה. הוא זה שעשה את ה'ספורט' הידוע לשמצה במחנה ההסגר".
הניצול לודוויק בס הבהיר בדיונים: "בתור מי שפיקח על ביצוע התרגילים הללו, הקצין פלאגה ללא ספק היה אחראי למותם של עשרות ואולי אף מאות אסירים במחנה". יוסף דינטר, אסיר מספר 1,409, טען: "המטרה של קציני האס.אס הייתה להרוג כמה שיותר אנשים. רק מהטרנספורט שלי, בתקופת ההסגר הקצין פלאגה פגע בשלושה אסירים יהודים מקרקוב".
הזוועות שנאלצו לעבור מי שהגיעו לאושוויץ נחשפות (רויטרס)התחקיר חשף גם את מסמך עדותו של לודוויג פלאגה בבית המשפט, שם הוא טען להגנתו כי נאלץ למלא את חובתו במסגרת תפקידו: "בהתחלה לא הייתי מודע לתפקיד של המחנה באושוויץ. אחרי שלמדתי על המבנה של המחנה וגיליתי את תאי הגזים והמשרפות, וראיתי את הטרנספורטים של היהודים, שלפעמים היו גדולים מאוד וכאמור נספו בתאי הגזים, הבנתי שאושוויץ הוא מחנה השמדה, ולכן ביקשתי כל הזמן שיעבירו אותי משם… ניסיתי, במסגרת האפשרויות שהיו לי, לעזור לאסירים. ניסיתי להתייחס אליהם בצורה אנושית, כי כך חינכו אותי ברוח הנוצרית. יכול להיות שפעם אחת, כשהייתי עצבני, סטרתי למישהו… לא הרבצתי, לא פגעתי ולא רצחתי. לא ביצעתי שום פשע נגד האסירים, גם לא ראיתי את צוות השומרים עושה זאת בנוכחותי". דבריו התבררו כשקר.
הניצול ארתור רבלין, אשר שיחזר את מה שקרה לפרטי פרטים בבית המשפט, האשים את פלאגה כי "במספר הזדמנויות איים עם אקדח. לעתים גם ירה במספר הזדמנויות באסירים או לעבר קבוצות של אסירים, ופצע רבים".
בסופו של המשפט, הקצין הנאצי פלאגה הודה במעשים, ככל הנראה בתקווה לקבל הקלה בעונשו, אך השופט ד"ר סטניסלב זמודה פסק ב-22 בדצמבר 1947 כי יש להוציאו להורג בגיל 38. לודוויג פלאגה, שטען כי הוא לכאורה "אדם כפרי ושקט שהתגייס לצבא הנאצי ונאלץ למלא את ההוראות של מפקדיו", הורשע בגזר הדין בביצוע פשעי מלחמה והוצאתו להורג התקיימה בתלייה בכלא בקרקוב ב-24 בינואר 1948. כמה חודשים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל.