לפני כארבעים שנה, דוד סיבור היה מאמן שחייה מוביל שהפך לפרשן בכיר ושידר מהמשחקים האולימפיים בקול ישראל. בדרך כלל, הוא לא דיבר על חייו הקודמים, כילד יהודי שניצל מהשואה באירופה לפני שעלה ארצה, רק בשנים האחרונות הוא החל לדבר על כך ולהעביר את סיפור חייו לדורות הבאים. בקול צלול וברור, כשהוא זוכר הכל לפרטי פרטים, הוא חושף מה עבר עליו ועל משפחתו בילדותו בראיון מיוחד ל-ONE.
דוד יהיה בקיץ בן 89. הוא נולד בחבל הסלובקי בעיר ברטיסלבה, בצ'כוסלובקיה של 1934, זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. גם אימו מלניה ואביו רודי נולדו בסלובקיה. הם התגוררו בברטיסלבה, בדירה שכורה בשדרת נאמנסטיה 1 מאיה, כשהיה ילד. לעתים, דוד נדד עם אימו למקום הולדתה, העיר ליפטובסקי סבטי מיקולש, בה הקים סבא שלו את בית המלון קריבאן. כל משפחתה של אימו נרתמה לעבודה בבית המלון והיא הייתה הבורג המרכזי בניהולו. סבו מהצד של אביו הקים בברטיסלבה בית מלאכה גדול. הדאגה הקיומית חייבה את הוריו להיצמד למקומות הפרנסה של המשפחות החרוצות.
לטענתו, "בשנת 1938 היו בסלובקיה כ-140,000 יהודים בצ'כוסלובקיה, כולל האזור שסופח שנה מאוחר יותר להונגריה. אלא שאז הפרלמנט הלאומי הסלובקי חוקק חוקים אנטי יהודיים, שכללו שלילת רכוש וגירוש יהודים לשטח הכיבוש של הרייך הגרמני. בפועל, גירוש היהודים התחיל מתחנת הרכבת של העיר פופראד במרץ 1942, עם שליחתן של כ-1,000 נשים וילדות, מהן חזרה רק אישה אחת בתום המלחמה. הגירוש להשמדה נמשך עד אוקטובר 1942 וחודש לאחר שהצבא הגרמני טיפל במרד הסלובקי באוגוסט 1944".
דוד סיבור (חגי מיכאלי)סיבור ציין כי "מסלובקיה גורשו למחנות ריכוז בשנת 1942 כ-59,000 יהודים, מהם שבו אחרי המלחמה רק כ-400 בני אדם, שבורים בנפשם. מאוקטובר 1944 הוגלו מסלובקיה עוד 12,000 יהודים, מהם חזרו בחיים רק 6,000 איש חולים ופגועים. מהשטח ההונגרי של סלובקיה גורשו כ-45,000 יהודים ושבו אחרי המלחמה רק 10,000. באותן השנים התחבאו בסלובקיה כ-10,000 יהודים מכל הגילאים, ואני אחד מהם. היו גם 6,194 יהודים שנמלטו ומצאו מקלט במדינות אחרות וגם בארץ ישראל. לאחר סיום המלחמה, במאי 1945 מנתה אוכלוסיית היהודים בסלובקיה 31,900 יהודים בלבד. זה הכל".
למרות מה שעבר עליו בברטיסלבה בזמן מלחמת העולם השנייה, דוד סיבור חזר אליה. בשנים האחרונות הוא נוסע די הרבה לחו"ל, מוציא מקהלות ולהקות מחול לפסטיבלים בסלובקיה ובצ'כיה כדי שהמקומיים יכירו את התרבות הישראלית. "הם רואים את התרבות שלנו בצורה מעוותת", אמר דוד סיבור. "בשנים האחרונות אני מבקר במקומות ילדותי וכל פינה מוכרת מעוררת בי זיכרון קשה. בני גילי, בדיוק כמוני, עברו שנים עגומות, עם ילדות בימי מלחמת העולם השנייה כשסלובקיה הופרדה מצ'כוסלובקיה והפכה להיות מדינה עצמאית, בהשפעה גרמנית מוחלטת, כך שהיו חוויות קשות של פחד מתמיד ורצון להינצל ולשרוד בחיים. במשך שנים הייתי מ'ילדי המחבואים', או 'ילדי הבונקרים' כמו שקראו לנו אחרים, כי כל הזמן התחבאנו אצל אנשים זרים במרתפים".
סיבור. "משחק המחבואים גרם להצלת חיים" (חגי מיכאלי)דוד, איך נראו החיים בזמן המלחמה?
"לא פעם חשבתי מאיפה היכולת לחיות חיי מחבואים לתקופה כל כך ארוכה. נזכרתי במשחקי מחבואים ששיחקנו. אהבתי את המשחק הזה כי החוכמה במציאת המחבוא הייתה החלק החזק שלי. זה משחק שגרם להצלחת חיים, שרדתי בגלל שהתחבאתי".
אתה זוכר איך התחילה הרדיפה של היהודים באזור שלך?
"היינו במיקולש בבית המלון של משפחתה של אמי. אני זוכר שידיד המשפחה שלנו, מהשכנים שהיו לנו בברטיסלבה, היה הפרקליט הראשי של מטה המשטרה בברטיסלבה. הוא אמר לנו 'תסתלקו', הוא טלפן לאמא שלי ואמר שמחר אמורים להתחיל במעצרים ובגירוש של יהודים ושהמשפחה ברשימת המגורשים. לקחנו רכבת לילה לברטיסלבה בהחלטה מהירה. האח המבוגר מוריץ, אשתו והבת שלהם נשארו בדירתם במלון. למחרת החלו המעצרים, המשפחה שלו נעצרה והם הועברו למחנה ההשמדה מיידנק בפולין, ממנו הם לא שבו".
ומה עשיתם אחר כך?
"עזבנו את הדירה כדי לגור בצריף. כל פעם עברנו לגור אצל משפחה אחרת שהסתירה אותנו. ההורים מצאו שלוש משפחות כאלה. הייתי ילד בן שבע בשנת 1941, ילד שלמד איך לשרוד. עשיתי את זה עד גיל 11, עד שהאוגדה של מרשל מלינובסקי כבשה את ברטיסלבה ב-4 באפריל 1945, תאריך שנחרט בזיכרוני. ביום הזה הפסקתי להתחבא".
דוד סיבור. "קפצתי לחזירייה וככה ניצלתי" (חגי מיכאלי)הרגשת בסכנה באותן שנים?
"מה עשיתי? בזבזתי זמן. רציתי לחיות, לא רציתי למות. עשיתי מעשים שלא עשיתי מעולם. הפסקתי ללמוד בכיתה א' כי אסרו עלינו להגיע לבית הספר. כל הזמן היינו צריכים לנוע ולא למדתי יותר עד לסוף המלחמה. באותו הזמן התחילו רדיפות, ההורים שלי הכניסו אותי למשפחה נוצרית בפרבר של העיר. אוכל לא היה כל כך. חיפשו אותנו כל הזמן. פעם אחת הגיעה המשטרה הלאומנית, אז קפצתי לחזירייה וככה ניצלתי. מאז המקרה הזה עברתי למקום אחר. בכל מקום היה אירוע שהייתי צריך לעבור. פעם החביאו אותי בתוך סכך של זרדים של מטע ענבים. היה עוד מקרה שבו כבר תפסו אותי וברחתי".
מה קרה שם?
"הדוד יוסף, אחיו של אבא שלי, התגורר בדירה קטנה ושכורה בקומה העליונה של בניין במרכז העיר. סיכמנו איתו שאולי נבוא להתחבא אצלו כי פחדנו שהמשפחה שהתגוררנו אצלה תלשין עלינו למשטרה. סיכמנו איתו שאם יש סכנה הוא יתלה מגבת לבנה על החלון שפנה לרחוב כדי שנדע שלא כדאי להתקרב לדירה. אני ואמא שלי זיהינו את זה וברחנו משם. חשבתי מה עלה בגורלו. למחרת הלכתי לבד לדירה שלו, ראיתי שהדלת פתוחה, נכנסתי פנימה ופתאום עמד מולי שוטר. הוא שאל מה אני עושה פה, אז אמרתי 'טעות בכתובת' ופניתי למדרגות. הוא תפס אותי ולקח אותי לתחנת המשטרה, שם ראיתי את דוד שלי עם עוד כמה יהודים שהיה להם טלאי צהוב על החולצה. דוד שלי לא ניגש אליי ואני לא ניגשתי אליו. נתנו הוראה לקחת אותנו במכונית מסחרית. תוך כדי הנסיעה הוא הסתכל עליי, זיהה שעברנו ליד המקום בו גרתי ואמר לי מילה אחת בלחש. הוא אמר לי 'קפוץ'. הסתובבתי בשקט וקפצתי מהחלק האחורי של המכונית. השוטרים לא הבחינו שנעלמתי. נפלתי על השלג והמכונית המשיכה לנסוע".
ומה עלה בגורלו של הדוד?
"הוא הגיע לאושוויץ. הוא ניצל וחזר אחרי המלחמה. שאלתי אותו אחר כך 'איך היה לך את השכל להגיד לי לקפוץ?' והוא אמר לי 'הרגשתי שאנחנו הולכים למות ורציתי שתחייה'".
ההורים שלך נתפסו?
"חלק מהמשפחה נעלמה לנו. ארבע שנים נדדתי וברחתי, אז לא ממש ידעתי מה עלה בגורלם של בני משפחתי. הוריי ניצלו, אבל את אמא שלי תפסו ב-1944 והיא נעלמה לנו. היא ניצלה במחנה הריכוז טרזין וחזרה הביתה ב-28 במאי 1945. היא אפילו הגיעה לארץ ישראל עם אבא שלי ב-1965. אני עליתי לארץ קודם לכן, ב-24 בפברואר 1949, עם 220 צעירים שעברו את המלחמה. זה קרה אחרי שהצטרפתי לתנועת הנוער הציונית גורדוניה מכבי הצעיר, שעודדה אותנו לעלות לישראל. הגעתי לקיבוץ המכבי, אליו הגיעו בעיקר יוצאי צ'כוסלובקיה. על סיפונה של ספינת אוניית סיור בריטית שנקראה מדקס, כשהתקרבנו לחיפה, כולנו פרצנו בבכי".
דוד סיבור עם אמו ושתי הסבתות. צולם ב-1934 (פרטי)דוד התגייס ב-1952 לצה"ל והיה לוחם בנח"ל. לאורך שנותיו בישראל הוא עסק בספורט ובתרבות. בין היתר, היה ספורטאי במגוון ענפים כולל אתלטיקה, מאמן שחייה ופרשן בקול ישראל ששידר מהמשחקים האולימפיים בשנות ה-80 וה-90. "כל מי שנולד בצ'כוסלובקיה, ספג את הספורט מילדותו. זו מדינת ספורט. בישראל לא יכול להיות ספורט כאשר נבחרים אנשים לא נכונים לתפקידי הניהול ויש פוליטיקה. התעסקתי הרבה בספורט, זה בדמי".
"בישראל לא יכול להיות ספורט כשנבחרים אנשים לא נכונים לתפקידי הניהול" (חגי מיכאלי)מה זה עושה לך לראות את דגל ישראל במשחקים האולימפיים?
"זה מרגש אותי מאוד. הייתי בברצלונה כשיעל ארד זכתה במדליית הכסף בג'ודו וזה היה רגע נהדר".
אתה מרוצה מההתפתחות של השחייה הישראלית?
"התפתחות? השחיינים שלנו היו טובים גם בעבר. אני יצאתי כמאמן עם רביעיית שליחים לאליפות עולם בברלין ושברנו את השיא הישראלי, אבל מאז לא השתנה הרבה בענף וגם לא יכול להשתנות. אנסטסיה גורבנקו היא כישרון גדול, אבל עושים איתה טעויות כי כל הזמן מחליפים לה מאמנים. השחייה פה לא התקדמה באופן משמעותי".
סיבור. "אנסטסיה גורבנקו היא כישרון גדול" (חגי מיכאלי)מה אתה חושב על המצב במדינה בימים אלה?
"מאז שבינתי בגרה, הבנתי כמה דברים. המצב במדינה מייאש. חזרתי לאחרונה מפגישה של מאמנים ותיקים, היו כמה שראיתי על פניהם שהם מיואשים לחלוטין. אני מרגיש ישראלי בכל מקום בעולם, אבל צריך לעשות שינוי טוטלי אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות פה בשלום".
דוד סיבור מרצה בבית ספר (פרטי)אתה מתכוון לשינוי פוליטי?
"אני מכיר את בנימין נתניהו באופן אישי. עברתי לירושלים עם משפחתי ואשתי ז"ל אחרי שטדי קולק החליט שצריך להקים אגודת שחייה בירושלים וביקש שאני אנהל את זה. בזמן הזה הכירו לי את המנהל המסחרי שלנו, בנימין נתניהו, שתמיד שאל אותי מה עם השחייה והתעניין, אבל יום אחד הוא נעלם ועבר לפוליטיקה. בגלל כל מיני סיפורים אישיים החלטתי לא לתת לו את קולי. אני עומד על כך גם כיום".
דוד סיבור ואשתו מריאטה ז"ל (פרטי)ביום השואה הזה, מה הזיכרון החזק ביותר שלך מאותה התקופה?
"אני זוכר הכל. לאחרונה התקשרה אליי אישה שטענה שהיא מהמשפחה של אבא שלי, משפחת סוכוסטבר. זה השם שסבא שלי הביא מאוקראינה ב-1860. אמרתי לה 'תשמעי, אני לא יודע על מי את מדברת כי רוב בני המשפחה שלי נפטרו'. זו הייתה בחורה מרמת השרון שחיפשה את בני המשפחה שלה למעלה משנה עם מישהו שהמקצוע שלו הוא איתור של ראשי משפחות. בטלפון היא סיפרה לי שסבא שלה הגיע לארץ ב-1939 כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אחותו התחתנה באותה שנה עם יוסף, הדוד שהציל אותי. אמרתי לה 'זה לא ייאמן, יש לי סיפור איתו מהשואה, קפצתי ממכונית כשתפסו אותנו'. היא שלחה לי צילום מהחתונה שלהם ביולי 1939. ראיתי את זה ואמרתי 'אלוהים אדירים, הייתי בחתונה הזאת. אני זוכר הכל. היא באמת מהמשפחה שלי'. הייתי בן חמש באותה החתונה ונקלטה לי התמונה הזו בראש. אנחנו עם שקם מהשואה והתקדם, אבל אי אפשר לשכוח את מה שקרה".
דוד סיבור עם תמונה של המשלחת האולימפית לאקוודור 1982 (חגי מיכאלי)