"המגינים שמתמודדים מולו פוחדים ממנו. הוא כל כך מכוער שאם אתה רואה אותו ברחוב אתה מיד עובר למדרכה ממול". כך התלוצץ מאמן מיורקה חאבייר אגירה כאשר תאר את הכוכב הגדול של קבוצתו, ודאט מוריצ’י.
החלוץ הענק (1.94 מטר) מקוסובו מדורג רביעי בטבלת מלך השערים של הליגה הספרדית עם 11 כיבושים ב-21 הופעות (10 שערים ושלושה בישולים ב-22 משחקים בכל המסגרות) ונחשב ללהיט הגדול של אוהדי קבוצתו. הוא מהווה אטרקציה לא רק בשל יכולתו במגרש, אלא גם בשל סיפור החיים יוצא הדופן שהוא נושא עמו.
בשל התלאות שעבר בחייו ניחן מוריצ’י באישיות מיוחדת והמאמן המקסיקני היטיב לתאר אותו בהלצה המאפיינת את השיחות בין השניים: "אני אומר לו 'ממזר, אל תהיה כפוי טובה', אבל ברצינות - אין לכם מושג איזה בחור טוב הוא".
השחקן בן ה-28, שתרם לאחרונה 15,000 אירו לקורבנות רעידת האדמה בטורקיה, מדינה אותה הוא מחשיב כמולדתו השנייה אחרי ששיחק בה שש שנים וקיבל אזרחות, יפגוש ב-25 במרץ את נבחרת ישראל במדי נבחרת קוסובו כאשר השתיים יתמודדו בבלומפילד במוקדמות יורו 2024.
מוריצ’י נולד ב-24 באפריל 1994 בפיצרן, עיר בת 170,000 תושבים שהייתה אז עדיין תחת שלטון יוגוסלביה. כאשר היה בן ארבע פרצה המלחמה מול הכוחות הסרבים שגרמה למותם של כ-9,000 תושבי קוסובו ולמאות אלפים אחרים לאבד את ביתם ולהפוך לפליטים.
כשמוריצ’י היה בן 5 הופצץ וניזוק קשות הבית בו התגוררה משפחתו, אשר נאלצה להימלט לאלבניה. "ראיתי דברים שאף בן אדם לא צריך לראות", סיפר. "אני זוכר שאמרו שהולכים להפציץ אותנו. הגיעו חיילים סרבים לבית שלנו, גנבו דברי ערך וכסף ואיימו שיפוצצו את הבית אם לא נעזוב בתוך שעתיים. אמא שלי ארזה בגדים במהירות ואמרה לי ולאחותי שאנחנו יוצאים לחופשה.
“אני זוכר שיירות של מכוניות נמלטות ושראיתי הרבה אנשים הולכים כאשר החולצות שלהם מגואלות בדם. נאלצנו לברוח והצטופפנו 50 איש בתוך מרתף. לכולנו היה רק שני ליטר חלב, אכלנו רק לחם ובצל ואני זוכר שיום אחד אני ובני הדודים שלי רצינו לאכול משהו מתוק, אבל לא היה, אז מצצנו סוכר שהיו מביאים בשביל התה והקפה".
מוריצ’י המשיך לספר אודות הסבל שעבר בילדותו: "אמרתי להורים שלי שאני רעב - והם אמרו שיש רק לחם וחלב שהחיילים הגרמנים נתנו לנו. בגלל זה אני מבין מה עובר עכשיו על האזרחים באוקראינה, הלוואי שכל זה יסתיים. הדבר היחיד שטוב במלחמה הוא שאתה לומד להעריך את הדברים הקטנים".
קצת אחרי שאותה מלחמה נוראית הסתיימה, עבר מוריצ’י את הטרגדיה הגדולה ביותר של חייו, עת ראה בגיל 7 את אביו מתמוטט ומת מהתקף לב לנגד עיניו במגרש הכדורגל. האב, שהיה כדורגלן לפני המלחמה, הגיע עמו למגרש כדי שבנו יצפה בו משחק עם חבריו. "אני מאוד עייף, אז אשחק כשוער", היו מילותיו האחרונות.
ודאט זוכר מאותו ערב שאביו ביצע עצירה באותו משחק, נפל על הקרקע ולא קם יותר. הדוד שלו, בחטיאר מוריצ’י, הפך מאותו היום לדמות אב עבורו, גידל אותו והעסיק אותו במסעדת הבשר שהייתה בבעלותו.
"כדורגלן? דודי אמר לי שאין דבר כזה בקוסובו"
מאז היה בן 9 ובמשך שנתיים עבד מוריצ’י כמלצר במסעדה והכין קציצות ללקוחות, מאחר שהיה עליו לעזור לאמו בלדינה ולאחותו בפרנסת הבית. כל אותן שנים קשות הוא לא נטש את חלומו הגדול, להיות כדורגלן, וכאשר הקבוצה של העיר בה התגורר, ליריה פריזרן, החלה לבחון שחקנים, עודדה אותו אמו לגשת למבחנים למרות שהמגרש היה רחוק מהבית בו התגוררו. הוא הצליח להתקבל לקבוצה וכשהיה בן 16 נאלץ לקבל את ההחלטה המשמעותית בחייו.
מוריצ’י היה חייב להמשיך לעבוד במסעדה על מנת לעזור למשפחה להתקיים כלכלית, ובשל כך לא יכול היה להמשיך לשחק כדורגל במקביל ללימודיו בבית הספר. בעקבות זאת החליט לעזוב את לימודיו. "אני יודע שלא עשיתי דבר נכון כאשר עזבתי את בית הספר ולא חושב שאני יכול לשמש דוגמה במקרה הזה. אני יודע כיום שהיה לי מזל גדול".
לדבריו, את ההחלטה הוא נאלץ לשמור בסוד: "הדוד שלי אמר לי שאני צריך לעבוד כדי לעזור לאמא שלי ולאחותי. אמרתי לו שאני רוצה להיות שחקן כדורגל, אז הוא חייך בכעס ואמר לי 'זה לא קיים בקוסובו'. כשעזבתי את בית הספר אני ואמא שלי הסתרנו את זה ממנו. החלום של אבא שלי היה להיות כדורגלן ואני הצלחתי להגשים את החלום הזה, אבל באותן שנים לא האמנתי שאוכל להיות מקצוען, בטח לא להגיע לליגות גדולות בחו"ל, כי היה קשה מאוד לצאת מהמקום בו גדלתי, על אחת כמה וכמה לצאת מהמדינה. כדורגלן? יכולתי לחלום רק על משחק בפלייסטיישן, אבל הצלחתי לעשות את זה הודות למנטליות החזקה שלי".
כשעלה מוריצ’י לבוגרים והרשים בנתוניו הפיזיים, הציב אותו המאמן בעמדת הבלם. רק לאחר מכן הבינו במועדון איזה פוטנציאל התקפי טמון בו והעבירו אותו לחלק הקדמי. ב-2013 עבר לטאוטה מאלבניה (אותה קבוצה שהדיחה ב-2020 את בית”ר ירושלים מאירופה) והושאל ממנה לבסה קבאייה. ב-2014 עבר לטורקיה ושיחק במדי גירסונספור (2014-2016), ג'נצ'לרבירליהי (2016-2018) וצ'ייקור ריזספור (2018-2019), בה כבש 17 שערים וקיבל את הכינוי "הקניבל". בקיץ 2019 הגיע לראשונה בחייו למועדון גדול באמת, פנרבחצ'ה.
בעונת 2019/20 כבש מוריצ’י 17 שערים ב-36 משחקים במדי 'פנר' בכל המסגרות (15 ב-32 בליגה הטורקית) ובספטמבר 2020 הצטרף ללאציו תמורת 20 מיליון אירו תוך שהפך לכדורגלן הראשון בתולדות ארצו שהשתתף בליגת האלופות.
הכישלון בלאציו: "רק אני הייתי אשם"
התקופה באיטליה, בה הבקיע שני שערים בלבד ב-49 הופעות במדי לאציו, הייתה הקשה ביותר בקריירה של מוריצ’י, שקיבל מעט דקות ולא שכנע כשכבר זכה להזדמנות על הדשא. הוא נאלץ להתמודד בתחרות קשה על מקום בהרכב עם הכוכב הגדול צ'ירו אימובילה, גם האקוודורי פיליפה קאייסדו הועדף על פניו, ובנוסף הוא סבל מפציעה וחלה בקורונה. כל זה קרה כשגם המעבר מטורקיה לאיטליה לא היה פשוט עבורו.
"לא נתנו לי ביטחון בכלל בלאציו וחוץ מזה לא הגעתי מוכן לליגה האיטלקית מהבחינה הפיזית", הסביר את הכישלון ההוא בראיון ל'קוריירה דלו ספורט'. "נתנו לי מספיק הזדמנויות, אז זו הייתה אשמתי ולא של אף אחד אחר. בעונה הראשונה סימונה אינזאגי נתן לי דקות, אבל לא הצלחתי להשפיע ולהבקיע. זו הייתה אך ורק אשמתי, כי אם אתה שחקן גדול ורוצה להצליח בקבוצה גדולה אתה צריך להוכיח את עצמך גם מהבחינה המנטלית".
גם אחרי שמאוריציו סארי הגיע ללאציו, המזל של מוריצ’י לא השתנה. "לקראת העונה השנייה עשיתי הכנה טובה, אבל לא הייתי השחקן שהתאים לשיטת המשחק של המאמן. הוא אמר לי את זה במפורש כשביקשתי לשוחח איתו אחרי שהוא לא נתן לי לשחק. לחצתי לו את היד וקיבלתי כמו מקצוען את ההחלטה שלו. לעומת זאת עם אינזאגי לא יצא לי לשוחח הרבה כי עדיין לא דיברתי היטב איטלקית".
הפארסה בברוז': "התנהלו בצורה לא מקצועית"
בחלון ההעברות של ינואר 2022, אחרי שלא הצליח למצוא את הרשת ב-15 משחקים במדי לאציו, הושאל מוריצ’י למיורקה תמורת מיליון אירו. בספרד הכל השתנה מבחינתו והוא כבש בחצי עונה 5 שערים ב-17 משחקים בכל המסגרות. בעקבות זאת שאפו האדומים לרכוש את כרטיסו, אבל נתקלו בקשיים לנוכח הדרישות הכספיות של לאציו ובקיץ האחרון, אחרי שהביאנקוצ'לסטי לא הביעו עניין להשאיר אותו בסגל, נראה היה שהוא בדרך לקלאב ברוז', לפני ששורה של אירועים מוזרים חוללו תפנית בעלילה.
לאציו הגיעה לסיכום עם המועדון הבלגי על העברת מוריצ’י, שכבר עשה את דרכו למקום שאמור היה להיות היעד החדש שלו. להפתעתו הרבה, איש מאנשי ברוז' לא הגיע לקבל את פניו בשדה התעופה והוא נאלץ להתגורר בדירה שהושכרה עבורו דרך אתר Airbnb אחרי שכל החדרים בבתי המלון בעיר היו תפוסים.
המקרה המביש ההוא עצבן את מוריצ’י, אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שציפה לו בהמשך. בבדיקות הרפואיות שעבר הוא אמר לאנשי ברוז' שאינו מסוגל לרוץ על ההליכון עם מסיכה על פניו, מכיוון שלא היה בכושר אחרי תקופה בה לא התאמן. הם השיבו לו "עשה כמיטב יכולתך", אבל לתדהמתו הוא גילה אחר כך ברשתות החברתיות שלא עבר את הבדיקה הרפואית, מה שהפיל את ההעברה.
מאוכזב ומבולבל חזר מוריצ’י לרומא, עבר בקלות את אותה הבדיקה שערכו לו בבלגיה ומקורב אליו צוטט בעיתונות האיטלקית: "ברור שזה היה תרגיל של ברוז' כדי לגרום ללאציו להפחית מדמי ההעברה. פתאום הוא גילה בטוויטר שלא מחתימים אותו".
מוריצ’י עצמו אמר: "ההתנהגות שלהם לא הייתה מקצועית. אחרי שהודיעו שלא עברתי את הבדיקה כבר חששתי שלא אוכל לשחק יותר כדורגל. זה היה סוריאליסטי ולא האמנתי שישתמשו בי כדי להוריד את המחיר של ההעברה". הבלגים הוסיפו לבייש את עצמם כשצלצלו שוב ללאציו וביקשו לשאול אותו עד תום העונה עם אופציה לרכוש אותו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע מהם יותר.
לאציו, שניסתה להיפטר אז ממוריצ’י, נתקעה עם החוזה שלו. כתוצאה מהלחץ בו היה נתון המועדון האיטלקי, זכתה בו מיורקה, ששילמה עבורו בסופו של דבר "רק" 7.7 מיליון אירו (לאציו תקבל 45 אחוז ממכירה עתידית שלו) - הרכישה היקרה ביותר בתולדות המועדון. הסכום הסופי כולל בונוסים אמור להגיע בסופו של דבר ל-9.2 מיליון אירו.
"אני באמת מכוער, אשתי לא רואה היטב"
ההצלחה שהחלה אשתקד נמשכת השנה ומוריצ’י שידוע בכוחו הפיזי, במהירותו הרבה, בבעיטתו החזקה והמדויקת ובמשחק הראש שלו, הפך לאליל של אוהדי מיורקה. לא רק המספרים שלו מדברים בעד עצמם, גם המשחק של הקבוצה שלו מבוסס על היכולת שלו והוא הדמות המרכזית בחלק ההתקפי שלה.
גם ההשעיה שספג משני משחקים בתחילת העונה בגלל עבירה ללא כדור על שחקן של אלצ'ה לא בלמה את ההתקדמות שלו. בשבת האחרונה הבקיע את השער האחרון של קבוצתו ובישל אחד נוסף בניצחון 2:4 על ויאריאל. בעקבות התוצאה שיפרה הקבוצה של חאבייר אגירה את סיכוייה להעפיל למפעל אירופי.
המאמן המקסיקני יודע היטב איזה יהלום יש לו בסגל וכשנשאל מוריצ’י על ה"מחמאה" שחלק לו אגירה אודותיה נכתב בפתיח של כתבה זו התלוצץ גם הוא: "חאבייר צודק, אני מכוער. כנראה שאשתי לא רואה היטב. גם הוא לא חתיך מי יודע מה. אני אולי מכוער, אבל לפחות מושך. מה שאני אוהב אצל אגירה זה שהוא יודע היטב למה הוא מצפה מהקבוצה שלו ומבהיר לך מה הוא רוצה ממך. אני אוהב לחץ וזה גורם לי לעשות את הדברים טוב יותר. אני גם משתדל להיראות כועס במגרש, כי זה גורם לאי נוחות בקרב המגינים שמתמודדים נגדי. אם אתה משכנע את השומר שלך שאתה חזק ממנו זה כבר מוביל אותך לניצחון".
לא רק מהבחינה המקצועית התאקלם מוריצ’י היטב במיורקה. הוא למד לדבר היטב ספרדית והפך לסמל שהתקשורת המקומית מרבה לסקר, כמו במקרה בו פורסם סרטון שלו מחייך כשקיבל ציור מילדה מקומית לפני המשחק מול ריאל מדריד.
אוהדי מיורקה מכנים את מוריצ’י 'אל פיראטה' (הפיראט), שכן 'הפיראטים' הוא אחד הכינויים של הקבוצה ובנוסף לכך הוא הגיע לאי כאלמוני בטרם הפך לכובש מצטיין, למנהיג וכוכב שמרוויח יותר ממיליון אירו בעונה.
"אני קניבל שלא אוכל ילדים", התייחס מוריצ’י בהלצה בראיון ל'מארקה' להחלטה של האוהדים בספרד לנטוש את הכינוי הקודם שדבק בו בטורקיה. במקרה אחר פרסם ציוץ שהפך לוויראלי עם לייקים רבים. אחרי שאילון מאסק רכש את טוויטר והחל להשתמש באייקון של פיראט כתב מוריצ’י לאיש העסקים: "אילון, יכול להיות רק פיראט אחד על הסיפון".
ההצלחה המסחררת גררה השוואות בין מוריצ’י לכוכב העבר של מיורקה, סמואל אטו, אבל הקוסוברי התנער מכך והצטנע: "אני לא ברמה שלו". במקרה אחר, כשנשאל באיזו ליגה הוא מעדיף לצפות בטלוויזיה גילה שהוא לא נוהג לצפות כלל במשחקי כדורגל: "זה משעמם אותי. בעבר העדפתי לשחק פלייסטיישן, הייתי מסוגל לשחק 10-12 שעות ביום בלי להפסיק".
גם על השופטים בספרד היה לו מה לומר: "הם לא מאמינים לי כשאני נופל ולא שורקים לטובתי. אני לא אחד שצולל ברחבה, אבל הם לא מאמינים שאחד כמוני יכול ליפול. כשזה קורה הם צריכים להבין שקרה משהו".
מוריצ’י, שיהיה ללא ספק האיום העיקרי על השער של נבחרת ישראל בבלומפילד, הספיק לשחק גם בנבחרת הצעירה של אלבניה בשל ארץ המוצא של הוריו, אבל חזר לייצג את קוסובו כשהגיע לגיל הבוגרים והבקיע עד היום 23 שערים ב-44 הופעות בינלאומיות. בנוסף לאזרחויות של קוסובו ואלבניה הוא מחזיק כאמור גם באזרחות טורקית.
אז מה יקרה בהמשך הקריירה שלו? מוריצ’י לא חושב בכלל לעזוב את האי הקסום בו הוא נמצא והסביר מדוע דחה בחלון ההעברות האחרון הצעה שקיבל מסביליה: "אני לא רוצה לעזוב את מיורקה, רוצה למות במקום הזה והלוואי שאשחק פה עד סוף הקריירה. גם אם יבוא מועדון שיסכים לשלם את הסכום שבסעיף השחרור שלי (28 מיליון אירו) לא ארצה ללכת. כשאתה אבא לילדים (בן ארבע ובת שנה) אתה צריך לחשוב עליהם ולא רק על עצמך. ברגעים קשים אני אומר לעצמי 'לעזאזל, תזכור איפה היית' וכשאני מתעורר בבוקר אני אומר 'אלוהים, אני נמצא במיורקה, בגן עדן, מרוויח כסף והמשפחה שלי בריאה'".