זה כה צפוי שזה הופך להיות גרוטסקי, ונדמה כי ריאל מדריד פשוט מנסה לחפור לעצמה כמה שיותר בורות כדי להוכיח את יכולתה לצאת מכולן. שימו את הלבנים של קרלו אנצ'לוטי בשלב נוקאאוט בליגת האלופות ותקבלו דרמה אשר בסיומה הם ייצאו עם ידם על העליונה. הם לא רוצים ניצחונות משעממים, אלא מותחנים. הם משחקים ביריביהם כמו חתול בעכבר – נותנים להם תחושה שהם חופשיים לברוח ולשמוח, אז אוכלים אותם. הם מלכי אירופה ומלכי הקאמבקים. תנו להם להיכנס לפיגור, תהמרו עליהם ותהיו מיליונרים. ככה פשוט.
בעונה שעברה, הקאמבקים הגיעו במשחקי הגומלין – פאריס סן ז'רמן, צ'לסי ומנצ'סטר סיטי נפלו קורבן לווינריות של ריאל כאשר האמינו שההעפלה כבר בכיסן. גם אתמול, כאשר נקלעה אלופת אירופה לפיגור 2:0 כבר אחרי 14 דקות, הייתה תחושה כי הם משאירים את העבודה למפגש השני בסנטיאגו ברנבאו. ואולם, התסריט התעלה הפעם על כל דמיון.
ריאל לא סתם חזרה כבר במשחק הראשון, אלא פירקה את האדומים ללא רחמים והפכה את כל הגומלין לגארבג' טיים. עבור הצופים הניטרליים, יש בזה אפילו משהו מעליב. למה להרוס לנו ככה 90 דקות של הנאה? איזה חוסר התחשבות זה? בעוד נאפולי מנצחת 0:2 בפרנקפורט ומבטיחה מעשית את ההעפלה אף היא, כלל לא ברור מה אנחנו אמורים לעשות ב-15 במרץ.
השקט הנפשי של השחקנים בלבן עושה את שלו. "אנשים חושבים שריאל מתה, אבל ריאל אף פעם לא מתה", אמר השבוע בראיון אדוארדו קמאבינגה – השחקן הצעיר ביותר בחבורה שהצטרף למועדון לפני פחות משנתיים, אבל כבר הפנים היטב את המורשת. הוא דיבר על מאבק האליפות בספרד, אך האמירה הזו תקפה במיוחד בזירה האירופית, והכוכבים כה מנוסים במעמד ששום דבר לא יכול לזעזע אותם.
רוב הקבוצות היו עלולות להיכנס לפניקה אם היו סופגים שני שערים מהירים מסוג זה תחת מכבש של ליברפול. דרווין נונייס שלח כדור אמנותי בעקב – מסוג הביצועים שמדגישים שהערב שייך לקבוצתו. טיבו קורטואה העניק מתנה למוחמד סלאח בטעות אומללה במיוחד – מסוג השטויות שמדגישות שהערב ממש לא שייך לו.
המארחת המשיכה ללחוץ על הדוושה, שיחקה כדורגל רוק כבד כמו שיורגן קלופ אוהב, והשתוקקה להמשיך ולהבקיע כדי לנקום בחדווה על ההפסד בגמר במאי האחרון. אלא שלריאל יש סף שבירה גבוה מאוד, אם הוא בכלל קיים. אנצ'לוטי בקושי הרים גבה. גם אחרי הפתיחה העגומה הזו, המצב היה אמור להשתנות.
הם לא ציפו להבקיע חמישייה באנפילד, כמובן. אף אחד לא עשה את זה במסגרת אירופית לפניהם, והמטרות הראשוניות היו צנועות הרבה יותר. הם עשו זאת, ואפילו ללא מאמץ יוצא דופן, כי האדומים נתנו להם. מול קבוצה עם סף שבירה גבוה מאוד התייצבה קבוצה עם סף שבירה נמוך מאוד. ההתנהלות של ליברפול אחרי הספיגות הייתה פתטית, וזאת בלשון המעטה.
הקבוצה נראתה מצוין כאשר עלתה על הגל, אבל הרוח יצאה מהמפרשים באופן מיידי – עד כדי כך שהיה קל לשכוח כי היו שם בכלל מפרשים. מהרגע בו הבקיע ויניסיוס את השער המצמק בדקה ה-21, ניתן היה לראות את הפיאסקו באדום באופק בעין בלתי מזוינת. שפת הגוף שלהם שידרה כניעה כבר אז.
תסתכלו שוב על הסללום של הברזילאי באגף השמאלי, ותראו שאף אחד לא באמת מנסה להפריע לו. שחקני ליברפול נמצאים בסביבתו, אבל הם סוג של סטטיסטים. טרנט אלכסנדר ארנולד, ג'ורדן הנדרסון, ג'ו גומז, פאביניו – כולם עוקבים בהערצה אחרי הקיצוני המופלא הזה רוקד מולם ללא בעיות ומכניע את אליסון.
פאביניו אף מניף את הידיים לצדדים ביאוש כאשר הכדור נושק לרשת, והמסר ברור – הוא הרים ידיים. הוא היה מוכן להתלונן על האחרים, למרות שלא עשה את המוטל עליו בעצמו. פעם, ממש לא מזמן, הוא היה אחד השחקנים הטובים בעולם בתפקידו, אבל הביטחון העצמי שלו התאייד, ובלעדיו אי אפשר לשחזר אפילו רבע מהיכולת – קל וחומר כאשר אתה קשר אחורי.
ואז הגיעה גם הטעות של אליסון, אשר כאילו הרגיש לא נעים שקורטואה סובל בלעדיו – ואולי שניהם בכלל סיכמו לארגן ערב הצדעה ללוריס קאריוס, הגיבור הטרגי של הגמר בין היריבות ב-2018? העניין הוא כי אצל הבלגי המעידה הייתה טכנית, כי הברך התנגשה בכדור בלי כוונה. אצל הברזילאי הייתה זו מעידה מנטלית – הוא התכוון לעשות משהו שהיה אסור לעשות, ונענש על כך. בעיה טכנית לא מעידה על כלום למעט מגבלות טכניות, אבל בעיה מנטלית משדרת קריסה, וזה נכון שבעתיים כאשר הקבוצה נמצאת גם כך בצלילה חופשית. המומנטום כבר התחיל להשתנות לפני שריאל השוותה באופן כה מקרי ל-2:2, אך הוא היה לגמרי נגד המארחת מאז הרגע הזה.
אז גם הגיעו הגאונים הוותיקים של ריאל. לוקה מודריץ' וקארים בנזמה לא ממש הורגשו במחצית הראשונה והשאירו את תחילת הקאמבק ל-ויניסיוס הפעלתן. אחרי ההפסקה, הבמה כבר הייתה שלהם, והם היכו באדומים. ויניסיוס סחט מגומז את העבירה על שפת הרחבה, והקרואטי שלח כדור חופשי הישר לאדר מיליטאו, עליו איש באדום אפילו לא התיימר לנסות לשמור. דקות ספורות חלפו, ובעיטה של בנזמה פגעה בגומז, שינתה כיוון והביאה את אליסון למצב של אובדן שליטה. השער החמישי היה הטוב מכולם. מודריץ' התחיל את המהלך עם פריצה סוחפת ומרהיבה דרך הקישור הלא קיים של ליברפול, ויניסיוס המשיך לצרפתי, והסקורר השלים צמד תוך שהוא עובר בקלילות את אליסון ומתעלל בכל היתר.
סטפן בייצ'טיץ' הצעיר תרם כמה נגיעות נפלאות בכדור, והנדרסון היה מעורב בכיבוש של נונייס, אבל באופן כללי הקישור המשיך להיות בעיה בוערת של ליברפול – בדיוק כאשר היעד לשעבר קמאבינגה מספק הצגה כיריב בהופעתו הראשונה באנפילד. גם ההגנה בראשות וירג'יל ואן דייק לא הייתה קיימת לפרקים, וג'יימי קראגר אף הציע בציניות מעמדת הפרשן להחליף את הבלם ההולנדי. כאשר המשחק הלך נגדם, לא היה אף שחקן באדום שגילה מנהיגות והאמין בקאמבק של ליברפול. בעונות הקודמות, הקבוצה של קלופ הייתה מאמינה בעצמה גם במצבים הקשים. העונה היא מוותרת בלי קרב, אפילו במשחקים כה קריטיים.
כי בגדול, זו הייתה האפשרות היחידה של ליברפול להציל את העונה. היא הודחה מהגביע האנגלי ומגביע הליגה, והמצב בפרמייר ליג לא מבשר טובות בכל הקשור לטופ-4 גם אחרי שני ניצחונות רצופים על אברטון וניוקאסל. רק בליגת האלופות ניתן היה להמשיך לחלום, והחלום הזה נעלם כלא היה. אם נשנה קצת את האמירה של קמאבינגה, כולם חושבים שליברפול מתה – והיא באמת מתה. היא נקברה אתמול סופית במשחק שייכנס לספרי ההיסטוריה כאחת התבוסות הביתיות המכוננות של האדומים בעידן המודרני.
וריאל? היא תחגוג, אבל לא תתרגש יתר על המידה, כי קאמבקים כאלה הם דבר שבשגרה אצלה בליגת האלופות. היא תאמין בעצמה עוד יותר, ויהיה מסקרן לראות איזה בור תשתדל לחפור לעצמה ברבע הגמר כדי לצאת ממנו. המשימה המרכזית של אנצ'לוטי תהיה למנוע שאננות, כי בשורה התחתונה יש גם אלמנט של מזל ביכולת הזו לשרוד כנגד כל הסיכויים, והמזל הזה עלול להיגמר מתישהו.
ריאל מרגישה שליגת האלופות שייכת לה, והמציאות מדגישה שזה נכון, אבל הצרה עלולה להגיע כאשר היא תסמוך על כך באופן עיוור מול יריבה חזקה יותר מנטלית בהשוואה לליברפול. בינתיים, כל עוד זה לא קרה, היא המלכה, והתשואות מגיעות לה.