1984 הייתה שנה אדירה. פרינס, מייקל ג'קסון, מדונה, טינה טרנר ודוראן דוראן צעדו עם להיטי ענק. בקולנוע ארנולד שוורצנגר כיכב לצד שוברי קופות כמו אינדיאנה ג'ונס, הסיפור שאינו נגמר, השוטר מבוורלי הילס, הסיוט ברחוב אלם, גרמלינס, קראטה קיד ומכסחי השדים. ב-NBA, קארים עבדול ג'באר שבר את שיא הנקודות של כל הזמנים ב-5 באפריל וניפץ אותו בהמשך עד שפרש והעמיד אותו על 38,387. בסוף אותה שנה, ב-30 לדצמבר ליתר דיוק, גם נולד איזה אחד, לברון ג'יימס.
השבוע, ג'יימס נפגש עם קארים באחד הרגעים המרגשים בעשור האחרון, כשהוא שבר את השיא האלמותי אחרי 38 שנה. הוא עשה את זה מול אוקלהומה סיטי ת’אנדר, במשחק בו... הקבוצה שלו דווקא הפסידה. כשמדברים על השוואות בין השניים, אין יותר אנקדוטה יותר סימבולית מזו. "אני תמיד מרגיש שאני הטוב ביותר שאי פעם שיחק את המשחק", אמר ג'יימס בסיום אותו ערב בלתי נשכח, למרות שסירב לומר באופן חד משמעי שהוא הגדול מכולם. "אני יודע כמה קשה אני עובד, אבל את ההשוואות אני משאיר לאחרים כי לכל אחד יש את ההעדפות שלו. זו שיחת סלון נחמדה".
ואכן, לכל אחד אכן יש את ההעדפות שלו. לברון מספק לנגד העיניים שלנו מספרים מטורפים וקריירה נדירה שבליגה כל כך ארוכה וקשה מבחינת סיבולת, כבר לא חשבנו שנראה. "אני חושבת שעם איך שהוא מתנהל, זה לא יפתיע אף אחד אם נראה אותו משחק עוד 5 שנים", טענה הכדורסלנית ופרשנית TNT, קנדיס פארקר, "קארים שיחק עד גיל 42 וטום בריידי עד 45. לכו תדעו איפה הוא יעמיד את השיא אם זה יקרה בסוף". לברון עצמו תמיד אמר שזה לא עניין פיזי, אלא יותר מנטלי. "אני יודע שאני יכול להמשיך עוד שנתיים לפחות, אבל השאלה אם יהיה לי את הרעב".
לא בכדי הזכירה פארקר את בריידי ועבדול ג'באר. שני דברים שמייחדים את לברון הם הקריירה הארוכה והעובדה שהוא תמיד נחשב (והעיד על עצמו), כ'שחקן של מסירה לפני זריקה': "אני עדיין אותו שחקן ועדיין מחפש למסור כל הזמן", הוא הודה. "בגלל זה לא חשבתי שאגיע להישג הזה. רציתי לזכות ברוקי השנה, ב-MVP, באליפויות. זה כן. אבל מעולם לא חשבתי שאתקרב לשיא הנקודות. רק להיות קרוב למה שקארים עשה זה מדהים. בריידי? דיברתי איתו הרבה והוא יודע שהוא תמיד היווה השראה עבורי. כשהוא פרש הרגשתי שהוציאו חלק ממני, אבל אז כשחזר, זה נתן לי דלק מחדש. אני פשוט מאוד מעריך אותו".
הווינר הגדול אי פעם
ובכל זאת, כשמדברים על גדול הכדורסלנים אי פעם, מבחינתי לפחות - מייקל ג'ורדן עדיין גדול יותר. העובדה היבשה אומרת ש-MJ שיחק פחות עונות (אתם יודעים, קולג', בייסבול וכל זה). אם לא סופרים את הקאמבק הקצר לוושינגטון, הרי שמייקל גם פרש בשיא - אחרי שהבטיח טבעת אליפות שישית. בנוסף, מייקל שיחק מול כמה יריבים שכנראה היו חזקים יותר (שלא לומר אגדות), כשגם הליגה עצמה הפכה להיות נטולת הגנות בשנים האחרונות. אבל עזבו, באמת שאין צורך להשוות כל מיני מספרים ומשתנים, משום שהבכורה תמיד תהיה שלו בגלל יתרון אחד עצום. טוב, אולי שניים.
קודם כל, ג'ורדן הוא ווינר יותר גדול. במאני-טיים, כשהמשחק נמצא על כף המאזניים, הוא פשוט לא מפסיד - בטח לא בסדרת פלייאוף (ניצח 24 סדרות ברציפות). המקטרגים יאמרו שמייקל השתפר כל הזמן לא רק מבחינת כדורסל נטו, אלא גם מנטלית ופיזית, משום שהוא שיחק בשביל לנצח (ואפילו פרש פעמיים כשהרגיש שכבר זכה בהכל, עד שהרעב חזר…). בעוד לברון שיחק בשביל עצמו. הבדל סמנטי, אבל מהותי. ג'יימס הוא ווינר ענק, שלא תטעו, אבל אפילו כששבר את השיא כאמור - הוא הפסיד מול יריבה לפלייאין. סמליות כבר אמרנו.
מייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון (רויטרס)ההשפעה על המשחק
ויש נתון נוסף שמטה את הכף לטובת ג'ורדן - ההשפעה שלו על המשחק. לפניו עוד היה ביל ראסל ששינה את הסטטוס קוו עבור שחקנים שחורים ובמקביל גם שבר שיאי אליפויות. הייתה את היריבות בין לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, שהרימה את הליגה לגבהים חדשים, ואת הקריירה האדירה של עבדול ג'באר עם שיאי משחקים ונקודות (במהלכה אגב, קלע רק שלוש שלשות). אבל אף אחד כנראה לא השפיע על המשחק כמו MJ. לברון עצמו הרי סיפר שהוא זה שגרם לו לאהוב כדורסל.
את קריירת ה-NBA שלו, לברון התחיל כמו רבים אחרים עם הגופיה מספר 23. לא מעט מהמהלכים שביצע לאורך השנים הושפעו מג'ורדן ואפילו את הסל ששבר את השיא הוא קלע בפייד-אוויי, קליעה אותה הוא ניכס לעצמו, אבל מייקל שכלל אותה. ועוד לא דיברנו על מותג נעליים אצל NIKE וסרט אנימציה באורך מלא לצד באגס באני. הוד אוויריותו השפיע לא רק על לברון, אלא "גידל" דור שלם של שחקנים.
לברון ובאגס באני (צילום מסך)ההשפעה שלו על המשחק והתרבות כולה סביב הענף, היא פשוט עצומה - הן מבחינת הדרך בה הוא משוחק, והן מבחינת הדרך בה הוא משווק. הוא הפך את ה-NBA למה שהיא היום - גלובלית, עסקית ובעיקר מבדרת. מעבר למספרים והשיאים האדירים, המורשת של לברון תהיה קשורה גם לעלייה במעמד השחקן בשני מובנים - השפעה על עניינים חברתיים מחוץ לפרקט, והיכולת שלו "להמר על עצמו". הפן השני קשור גם להיבטים שליליים (תלוי איך מסתכלים על זה), כמו בניית סופר טימס וחוסר לויאליות כלפי מועדונים ובכלל זה גם אוהדים.
אבל הקריירה של לברון לא הסתיימה. הוא מתקרב לשיאים נוספים באסיסטים וריבאונדים וברמת העיקרון, אפילו עוד אליפות היא לא מילה גסה. הוא השחקן המושלם - מבחינת כישרון נטו, אבל גם מבחינה מנטלית ופיזית. והקריירה שלו היא כנראה הכי גדולה אי פעם. וינס קרטר, שקלע 25 אלף נקודות בקריירה הארוכה שלו, אמר פעם כי עבור שחקנים רבים, כניסה לרשימת 50 הקלעים הגדולים, הייתה הישג עצום. "ואז", הוא סיפר, "אתה מסתכל על קארל מאלון וקארים והמספרים שלהם כל כך רחוקים, שלא נראה שמישהו יוכל להתקרב אליהם אי פעם". עד שהגיע לברון…