"אני מקווה שאברטון תתמיד עם פרנק למפארד. לפי השיחות בינינו, הוא בחור מצוין", אמר דייויד מויס בשבת אחרי שניצח בקרב התחתית את אברטון. אפשר להבין את הסקוטי – הוא עדיין שומר פינה חמה מאוד בלב למועדון שבו עבד במשך יותר מעשור, עד שהתפתה להחליף את אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. בתקופתו, אברטון הייתה סמל של יציבות, ועכשיו היא מחפשת מאמן שמיני בתוך שבע שנים, וזאת אם לא סופרים את המינויים הזמניים. בעידן הבעלים פרהאד מושירי, שהשתלט ב-2016 והשקיע הון עתק רק כדי לדרדר את הקבוצה עוד ועוד, האסוציאציות הראשונות עם הקבוצה הכחולה מליברפול הן כאוס ובלגן, כשגם למויס עצוב להתבונן בקרקס הזה מהצד.
אפשר לומר שרוב האוהדים בגודיסון פארק מסכימים איתו. סבלנותם תמה מזמן ומחאתם קולנית ובוטה עד כדי כך שחברי ההנהלה כלל לא הגיעו למשחק הבית האחרון, מאחר והם בדיוק אלה שהזעם מופנה כלפיהם. למפארד נותר לרוב מחוץ לביקורת, גם אם ביציעים ניכר קונצנזוס שלא היה לו מושג כיצד להוציא את העגלה מהבוץ. במצבה של אברטון, יתרונו הגדול היה בכך שהוא לא זה שהכניס אותה לביצה הטובענית הזו. יתרון גדול עוד יותר בעיני האוהדים היה שהוא פשוט לא רפא בניטס. כחולי ליברפול לא מבינים עד היום כיצד העלה מושירי בדעתו למנות למנג'ר אדם שכה מזוהה עם הצד האדום של העיר, אשר ניהל בעברו אינספור מלחמות פסיכולוגיות נגדם. פיטוריו בינואר 2022 גרמו לאנחת רווחה, וכל מחליף היה מתקבל בזרועות פתוחות – קל וחומר למפארד ששמו הולך לפניו, גם אם השם הזה נבנה בעיקר על המגרש.
איך שלא תסתכלו על זה, ללמפארד יש כריזמה והוא יודע לבנות קשר עם הקהל. הוא שידר אכפתיות, ולאוהדים למודי הסבל זה הספיק כדי לסמפט אותו. לכן הם שמחו לתת לו קרדיט על ההינצלות מירידה בעונה שעברה, למרות שהוא קיבל את הקבוצה מעל הקו האדום, והיה לו חלק לא מבוטל בכך שהיא כמעט נפלה מתחתיו. הם גם חסכו ממנו את הביקורת כאשר הקבוצה התדרדרה לתחתית העמוקה גם העונה, והתרכזו בעיקר במושירי, היו"ר המזדקן ביל קנרייט וחברי הנהלה אחרים. למאמן הם היו מוכנים לתת זמן להוכיח את עצמו, אולם מבחינת הבוסים הזמן הזה אזל – ולא קשה להבין מדוע.
התוצאות לא סתם היו גרועות – בתקופה האחרונה הן היו ממש מחפירות. מאז נובמבר "הצליחה" אברטון להפסיד לכל יריבותיה בתחתית בזו אחר זו. לסטר, בורנמות, וולבס, סאות’המפטון ולבסוף גם ווסטהאם – כולן לקחו מהחבורה של למפארד את הנקודות והותירו אותה מתחת לקו האדום. באופן ביזארי, התיקו היחיד שהושג בשבעת משחקי הליגה האחרונים היה במשחק החוץ מול מנצ'סטר סיטי, שם השיגה הקבוצה 1:1 בזכות משחק הגנה מאורגן ושער סולו מבריק של דמאריי גריי. באופן אירוני, התוצאה הזו רק הדגישה עד כמה הפוטנציאל של הסגל לא מנוצל, ועד כמה המיקום לא משקף את מה שיכול היה לקרות. למפארד אינו האחראי המרכזי לפיאסקו המתמשך, אבל גם לו יש חלק, ותירוצים מגוונים לא יכולים להסתיר זאת.
עם 15 שערי זכות ב-20 משחקי ליגה וחוד שלא תיפקד בכלל, אי אפשר להפיל את כל התיק על הפציעות התכופות של החלוץ המרכזי המוביל דומיניק קלברט-לווין. ריצ’ארליסון, שהיה דומיננטי מאוד במסע ההישרדות אשתקד, נמכר בקיץ לטוטנהאם, אבל למפארד הוא זה שאישר להביא את ניל מופיי הצרפתי כמחליפו הישיר מברייטון, ועל הדרך הושקעו כספים גם בדווייט מקניל, הקיצוני שהוחתם מברנלי. שניהם לא השתלבו כראוי, וגם שחקני הסגל הקיימים לא תרמו יתר על המידה.
צ'לסי היתה מוכנה לשלם הון עתק תמורת אנתוני גורדון, הבוגר המקומי שעלה לכותרות כאשר הבקיע את שער הניצחון מול מנצ'סטר יונייטד באפריל 2022, אבל למפארד ביקש להשאירו בקבוצה – רק כדי לראות את התקדמותו נעצרת העונה. זו תופעה כללית יותר מהקשר המוכשר, היו תקוות שהמאמן יחזיר לפסים הנכונים את טום דייויס, הקשר המקומי שהיה פעם התקווה הגדולה של המועדון, אבל זה ממש לא קרה. המגן האוקראיני, ויטאלי מיקולנקו, החל את הקדנציה בצורה לא רעה כאשר הגיע בינואר, אבל יכולתו התדרדרה העונה והמאמן לא הצליח למנוע זאת. בצ'לסי התפאר למפארד בכך שקידם צעירים, אך אצל הטופיס הוא לא עשה זאת, ובשורה התחתונה השנה שלו בתפקיד לא הותירה למחליפו העתידי ירושה כלשהי. הוא לא בנה שיטה, לא יצר תלכיד וביצע שינויים תכופים מדי שלא עזרו בדרך כלל.
בקיצור, אברטון התדרדרה לאחור בלי לראות אור בקצה המנהרה. אם היו רואים אפשרות לשיפור, אולי אפשר היה להבליג על 11 הפסדים ב-14 המשחקים האחרונים. ברגע שהשינוי לא מסתמן באופק, היה טבעי שההנהלה המושמצת הגיבה, כי היא מאמינה שיהיה סיכוי טוב יותר להימנע מירידה היסטורית עם מאמן אחר. העובדה כי למפארד בכלל הציב הישארות בליגה כיעד ריאלי יחיד בפתיחת העונה הייתה בעייתית למדי מבחינת מועדון בסדר הגודל הזה, ובמובן לא מבוטל הייתה זו נבואה שהגשימה את עצמה. אם המאמן חושב שהקבוצה שלו מתאימה לקרבות תחתית, היא תמצא את עצמה שם – והנמכת ציפיות לא בדיוק תורמת למוטיבציה אצל השחקנים שנמצאים כרגע בגודיסון פארק.
אז עכשיו תלך שוב אברטון אל הלא נודע והאוהדים נפרדים בצער מסוים מלמפארד. על הנייר, זה יכול היה להיות שידוך מוצלח הרבה יותר, כי הייתה תחושה כי עבור המאמן זה עדיין קצת גבוה מדי ומוקדם מדי לתפקיד בצ'לסי, אחרי שהתחיל את דרכו בהצלחה על ספסל דרבי קאונטי בליגת המשנה. הנסיקה שלו הייתה לכאורה אמורה להיות הדרגתית יותר, ואברטון העניקה לו על הנייר את הבמה הנכונה. למפארד היה מאוכזב מאוד מהדרך שבה העזיבו אותו בסטמפורד ברידג' בתום שנה וחצי, בלי להעניק לו צ'אנס לפתח את הפרוייקט, והמתין במשך שנה להצעה הנכונה, תוך שהוא דוחה אופציה מסקרנת כמו נוריץ'. הוא הגיע לתפקיד רעב ונחוש להוכיח לרומן אברמוביץ' ששגה כאשר פיטר אותו.
ובכן, האוליגרך הרוסי כבר לא בצ'לסי, וסביר שהוא מתעניין פחות בגורלו של למפארד בימים אלה, אבל מטרתו של כוכב העבר לא הושגה. הוא ניצח אמנם את צ'לסי 0:1 בדרך להישארות בליגה במאי האחרון, אבל בסיכום הקדנציה זה בסך הכל פרט טריוויה חביב. לא לגמרי ברור לאן יוכל להמשיך מכאן למפארד, כי קבוצות גדולות לא יהמרו עליו בשום אופן, וכלל לא בטוח שמועדונים צנועים יותר יסמכו עליו לאור הניסיון באברטון. למעשה, בתום שנה מתסכלת למדי, כלל לא בטוח שתהיה למאמן עצמו מוטיבציה לחוות הרפתקה דומה במקום אחר. הוא כבר הודה לא מכבר בכנות: "אני לא המאמן הגדול בעולם". כעת הוא יצטרך לשאול את עצמו אם יש לו פוטנציאל להשתדרג, ואם התשובה תהיה שלילית לא יהיה שום טעם לקפוץ לבוץ חדש.
כאשר כעס ג'אנלוקה ויאלי המנוח על צ'לסי שפיטרה אותו, הוא הלך לעבוד בווטפורד, אבל אחרי שנכווה גם בה בחר להפסיק את הקריירה כמאמן בגיל 37. זה לא היה בשבילו, והוא התרכז בפרשנות ובכתיבת ספרים. למפארד בן ה-44 עשוי לקבל החלטה דומה, ואופציות מגוונות יהיו פתוחות בפניו אם יפסיק להגדיר את עצמו כמאמן. הוא עשוי להתייעץ בסוגיה עם הדוד הארי רדנאפ, ואולי המלצתו תהיה שונה, אבל יש סיכוי סביר כי למפארד לא יעבוד שוב כאיש החזק על הקווים. אם כך יהיה, יש סמליות רבה בכך שדווקא ווסטהאם – הקבוצה האהובה שבה התחיל את הקריירה כשחקן – הייתה היריבה האחרונה שלו.