זה קצת מוזר שלא מדובר ברעידת אדמה או ידיעה חדשותית שמסעירה את כלי התקשורת ברחבי העולם, אבל גארת’ בייל הודיע על פרישה מכדורגל בגיל 33 ומדובר בסיום הקריירה של אחד מגדולי השחקנים בדור הזה. תשנאו אותו, תגידו שהוא העדיף גולף או שהוא עשה צחוק מריאל מדריד. יכול להיות גם שחלק מהדברים האלה נכונים, אך דבר אחד אי אפשר לקחת מהוולשי – הוא היה כוכב כדורגל. כזה שאתה משלם על כרטיס כדי לראות רק אותו, תמיד מספק את הסיפור שמעבר, את הדרמה הגדולה והרגע הבלתי נשכח.
התאהבנו בגארת’ בייל כששרף את האגף השמאלי של טוטנהאם עוד כשתופקד כמגן, הוקסמנו ממנו כשעשה את ההסבה לעמדת הקיצוני והיה השחקן הטוב ביותר בפרמייר ליג ונדהמנו ממנו שהיה חלק מאחת משלישיות ההתקפה הגדולות בהיסטוריה של ריאל מדריד או כשהוליך את וויילס למסע קסום שאף אחד לא חלם עליו. בייל אמנם לא מימש את כל הפוטנציאל שלו, אך השאיר לנו רגעי קסם שיישארו איתנו לנצח – וכעת, הגיע הזמן לחזור אחורה בזמן ופשוט להתאהב מחדש.
הכל חוץ ממגן
זה היה 20 באוקטובר 2010. טוטנהאם ערכה את קמפיין הבכורה שלה בליגת האלופות ו’חטפה’ על הראש שלה בשלב הבתים את לא פחות מאלופת אירופה דאז, אינטר. התרנגולים עלו עם הרכב שכלל מספר שמות מוכרים דוגמת לוקה מודריץ’, פיטר קראוץ’ ועוד ילד אחד צעיר וולשי ולא מוכר בעמדת המגן השמאלי – גארת’ בייל.
הספרס של הארי רדנאפ לא היו יכולים למצוא את עצמם בסיטואציה נוראית יותר. הם פיגרו 3:0 בווייט הארט ליין כבר אחרי 14 דקות ונותרו בעשרה שחקנים, כשבהמשך – הם ירדו להפסקה בפיגור של ארבעה שערים ונראה היה שאנחנו בדרך לאחת התבוסות הגדולות בתולדות המפעל. אף אחד לא היה יכול להכין אותנו למה שנראה במחצית השנייה, באחת המחציות הגדולות בתולדות המועדון הלונדוני.
בייל האלמוני סחב את טוטנהאם על גבו כעשה צחוק ממייקון האגדי, השלים שלושער בלתי ייאמן (כולל שני שערים בתוספת הזמן) ומשם השאר היה היסטוריה. טוטנהאם אמנם הפסידה לנראזורי 4:3, אבל איזה הפסד זה היה.
בהמשך, היה לתרנגולים כבר ברור שהם לא יכולים לבזבז את מנוע הסילון מוויילס על עמדת המגן והוא במהרה עבר לעמדת הקיצוני הימני. עם שינוי העמדה, בייל הפך לכוכב הבלתי מעורער של טוטנהאם, ולימים לשחקן הטוב ביותר בליגה האנגלית. הוא זכה פעמיים בתואר שחקן השנה של הליגה, הבקיע 72 שערים ובישל 60 ב-237 הופעות, ולנצח ייזכר לאחד מגדולי השחקנים של הספרס אי פעם. גם הקאמבק הפחות מוצלח שלו לטוטנהאם בהשאלה בעונת 2020/21 לא יאפיל על קריירה מרשימה של אחד מהשחקנים הכי נוצצים בכל הזמנים בפרמייר ליג.
יחסי אהבה שנאה
בספטמבר 2013 גארת’ בייל הרעיד את עולם הכדורגל כשהצטרף לכריסטיאנו רונאלדו בריאל מדריד, ששפכה על הכוכב הוולשי 100 מיליון אירו והפכה אותו לשחקן היקר בהיסטוריה דאז – כשהוא שובר את השיא של CR7 עם המעבר שלו לברנבאו בקיץ 2009. אוהדי ריאל מדריד תלו תקוות גדולות בבייל, ולמרות איך שזה נתפס והרעש התקשורתי על הסכסוך שלו עם האוהדים והתקשורת המדרידאית – בייל עשה קריירה אדירה אצל הבלאנקוס והיה לאחד השחקנים החשובים ביותר של ריאל בדור האחרון.
הוולשי אמנם היה פציע מאוד ובילה פעמים רבות אצל רופאי המועדון, אך הוביל את ריאל יחד עם כריסטיאנו וקארים בנזמה לאחת התקופות היותר יפות ומוצלחות בתולדות המועדון, כשהוא מבקיע שערים מכריעים שסידרו לריאל תארים חשובים. שני גביעי אלופות של הבלאנקוס רשומים על שמו של בייל, שעם שער בהארכה מול אתלטיקו מדריד בגמר של 2014 החזיר את הגביע בעל האוזניים הגדולות לברנבאו לאחר בצורת ארוכת שנים.
הוא כמובן לא הסתפק בזה ולמרות שלא זכה לאמון של זינדין זידאן בגמר הצמ’פיונס בעונת 2017/18 הוא עלה מהספסל ובזכות צמד אדיר שלו (שכלל מספרת בלתי נשכחת) סידר 1:3 לבלאנקוס על חשבון ליברפול ועוד תואר יקר לארון הגביעים. כמו כן, השער הזכור שלו בגביע המלך מול ברצלונה עם הספרינט המשוגע שחיסל למארק בארטרה את הקריירה הוא עוד זיכרון קטן מתוך עשרות שיישארו איתנו לנצח.
בייל פשוט לא רצה להיות פוליטיקלי קורקט. הוא לא התחבר לתרבות של הכדורגל הספרדי ולא אהב את האופן שבו הצהובונים במדינה יצרו אנטי כלפיו והרעילו את אוהדי ריאל נגדו (דוגמה שכיחה עליה דיבר גם ניקולה אנלקה בסרט הדוקומנטרי על חייו).
הפציעות וגם חוסר האהבה בספרד גרמו לבייל לאבד עם הזמן את התשוקה ואהבה למשחק שעליו גדל, ופשוט להסתפק בכסף הרב שהמקצוע מסב לו ולהסתכל על זה כעבודה ממנה הוא מתפרנס עד הפרישה העתידה להגיע בקרוב. נכון, אמירות דוגמת “וויילס, גולף, מדריד – בסדר הזה” רק חיזקו את האנטי כלפי בייל ובצדק – אך זה כבר הגיע בשלב שלא היה לו אכפת לו כשהוא הרגיש שהוא לא זוכה לכבוד הראוי לו ורצה להמשיך הלאה.
גיבור האומה
אז למה בייל בכלל המשיך לשחק כדורגל? הרי הוא היה יכול כבר לתלות את הנעליים בגיל 30 עם הון תועפות שהרוויח בטוטנהאם וריאל מדריד, ליהנות מהחיים ולשחק גולף מהבוקר ועד השקיעה. אך היה דבר אחד יקר עבור בייל, מעין שליחות שגרמה לו להבין שהוא לא יהיה שקט אם יפרוש מבלי לבצע אותה.
נבחרת וויילס הייתה אהובתו של בייל. הוא הוביל את הדרקונים האדומים לתקופה המוצלחת ביותר בהיסטוריה שלהם עם עלייה לחצי גמר יורו 2016 וידע שנשארה לו עוד משימה אחרונה שהוא חייב לעמוד בה – העפלה למונדיאל. הוולשים לא הגיעו לגביע העולם מאז 1958 ובייל הבין שהוא חייב לעמוד במשימה בה לא עמדו גדולים וטובים לפניו (ראיין גיגס), ולהיות זה שחתום על המונדיאל הראשון של הנבחרת מזה 64 שנים.
אז בייל עשה זאת כמו גדול, ובזמן שנפש ושיחק רק מדי פעם בקבוצתו החדשה לוס אנג’לס FC, הוא בעיקר חיכה לדבר האחרון שהחזיק את הקריירה שלו בחיים – מונדיאל 2022. מיותר לציין שגביע העולם האחרון של וויילס היה כישלון ענק. הדרקונים סיימו במקום האחרון בבית עם נקודה בלבד ובייל נראה בעיקר כמו הצל של עצמו. לאחר ההדחה הכואבת בשלב הבתים, בייל נשאל לא פעם האם מדובר בסוף הסיפור שלו בכדורגל, אך זעם על כך ובעיקר הכחיש. עם זאת, הסוף היה ידוע לכולם.
בייל הבין שהוא הגיע לתקרת הזכוכית שלו עם נבחרתו האהובה כשהפך מזמן לגדול הכדורגלנים שלה בכל הזמנים ואת האמת – גם אם היה יכול להגיע לפסגות גבוהות יותר בכדורגל המועדונים, הוא לנצח ייזכר כאחד מגדולי הכדורגלנים של שנות ה-2000. בייל יישאר תמיד שחקן שנוי במחלוקת. זה או שאתה מטורף עליו או שאתה פשוט שונא אותו, אבל בין אם אתם שייכים לצד שזוכר אותו לחיוב או זה שלרעה, בדבר אחד אתם חייבים להודות – זאת הייתה רכבת הרים אחת ענקית, ואנחנו צריכים להיות אסירי תודה על כך שעלינו עליה יחד איתו.