אלוהים יודע איפה שוכבת הקופסה החומה ההיא שבטח מפורקת היום לחתיכות במקום שכוח אל. פעם קראו לדבר הזה טלוויזיה גם אם המסך העגלגל שעיטר אותו היה נראה היום כמו פריט אספנים מסרט מדע בדיוני. זה הפך כבר מזמן לפיסת היסטוריה ופריט לאספנים, אבל כזה שיישאר לעד בזיכרון של ילד אחד משנות ה-90.
בימים שלפני האינטרנט או הממיר המקליט, להגיע מבית הספר, לזרוק את התיק בסלון וליפול בתזמון מושלם על שידור חוזר מהלילה של תופעת טבע ש"קולע 50 נקודות במשחק", היה הדבר הכי טוב שיש. האמת, היה צריך לראות את זה כדי ממש להאמין לסיפורים ששמעת והיה דרוש הרבה מזל וגם סבלנות. שבין צעקות "או מיי גאד" הבוקעות מהטלוויזיה ומנסות לתאר את הפלא שהעיניים רואות, יגיע גם הרגע המתבקש. 50. נקודות. לפעמים זה קרה. לפעמים לא. אבל זו תמיד הייתה חוויה. כזו שקוראים לה מייקל ג'ורדן.
והשנים חלפו, הטכנולוגיה השתדרגה, ההיצע גדל וכבר לא היה צריך לחכות לשעת צהריים ולהתפלל שבדיוק אז, כשתפתח את הטלוויזיה, תראה את מה שקרה כשכולם החליפו צד במיטה. אפשר היה פשוט לראות הכל בזמן אמת. בלילות לבנים עם רגעים ספורטיביים בלתי נשכחים. הכדור הכתום כבר הוחלף בשחור ולבן, הפרקט בדשא וזו הייתה תופעת טבע מסוג חדש. קופה אמריקה, מוקדמות מונדיאל בדרום אמריקה או סתם משחק ידידות ששימש כתירוץ התורן כדי להישאר ער כל הלילה בציפייה לרגע הגדול הבא. לדריבל שומט לסתות, בעיטה חופשית שאף אחד לא מדמיין או מסירה שכל קשר בינה למציאות מקרי בהחלט. יש שיקראו להצגה הזו ליאו מסי. אחרים פשוט יכנו את זה "מייקל ג'ורדן של הכדורגל". ואחרים זה אומר פפ גווארדיולה.
"ג'ורדן של הכדורגל". ליאו מסי עם פפ גווארדיולה (רויטרס)במשחקים האולימפיים ב-1992, כשהדרים טים הרעידו את רחובות ברצלונה, פפ לא פספס הזדמנות לראות מקרוב את ג'ורדן המקורי גם אם הזמן הפנוי שלו הצטמצם לאור המסע למדליית הזהב עם נבחרת ספרד. הרבה שנים אחרי שבארסה של יוהאן קרויף כונתה בעצמה הדרים טים בעקבות נבחרת ארה"ב ההיא, פפ כבר היה על הקווים בקאמפ נואו כמאמן ולא הייתה לו שום בעיה למצוא זמן לראות את ההצגה הכי טובה בעיר. באירופה. בעולם. הוא רק היה צריך לשבת בשורה הראשונה ולהתרכז בלא לפספס שום חלק במופע של מסי. זה שגרם לארסן ונגר לכנות אותו "שחקן פלייסטיישן", לחברים לקבוצה, יריבים ואוהדים לתפוס את הראש כל כך הרבה פעמים ולהרבה אנשים לתהות מאיזה כוכב האיש הגיע. כי הרי אין ספק שמדובר בחייזר.
אבל העידן הזה שבו אפשר לראות כל דקה וכל שנייה גם התנקם במסי בכל הזדמנות שרק נקרתה בדרכו. ולא היו הרבה כאלה. כי היה את ה'מסידונה' המפורסם מול חטאפה והשער ביד במדי בארסה, אבל גם את הפספוסים הבלתי נגמרים בנבחרת ארגנטינה, גם עם דייגו מראדונה בכבודו ובעצמו. והייתה שנה חולנית שכבר קשה להאמין לה עם 91 שערים, מבצעים אישיים לא מהעולם הזה, גביעי אלופות ולא מעט תארים ואליפויות במדי הבלאוגרנה, אבל תמיד זה חיכה. שם. בפינה. כמו וירוס רדום שרק מחכה להסתער מחדש. בסוף כל הצלחה עם בארסה הגיע גם הרגע ללבוש את החולצה של ארגנטינה ולקוות שהסיוט הזה ייגמר. וכמו נבל בסרט אימה, זה נראה שלא משנה מה יקרה, לא באמת יהיה לזה סוף.
סיוט מתמשך. מסי במדי ארגנטינה (רויטרס)בגמר הקופה אמריקה ב-2007 מסי עוד היה כישרון צעיר. ברזיל הביסה 0:3, אבל ארגנטינה ההיא לא באמת הייתה הנבחרת שלו. זה עוד היה נסלח. אבל אט אט הפער התהומי בין מה שקרה בבארסה לאירועים בנבחרת החלו לתת אותותיהם והסבלנות של הארגנטינאים נבחנה על בסיס קבוע. לא שכחו למסי שהוא עבר לקטלוניה עוד כנער, קראו לו ספרדי והפכו אותו לשעיר לעזאזל התורן אחרי כל הפסד. זה כבר הפך למנהג. הניצחונות היו של הנבחרת, ההפסדים של מסי וכל היתר היו רק תפאורה. תרתי משמע.
במונדיאל 2014 זה הסתיים בהפסד בהארכה לגרמניה, בגמר הקופה אמריקה ב-2015 במפח נפש בפנדלים מול צ'ילה ושנה לאחר מכן הסיפור חזר על עצמו. זה כבר היה יותר מדי עבור מי ששמע בכל שנייה שמראדונה הוא כבר לא יהיה. "זה לא בשבילי", אמר אז מסי הדומע שנשבר לו הלב פעם אחת יותר מדי והודיע על פרישה מהנבחרת בגיל 29. זה היה הסוף. או בעצם - זה היה אמור להיות הסוף.
אגב, לא מזמן הופיעה כותרת בוושינגטון פוסט עם השאלה הביזארית הבאה: "למה לארגנטינה אין יותר שחקנים שחורים במונדיאל?", רק כדי לקבל מענה אדיר בערך כמו שהשאלה גרועה. "כי אנחנו מדינה ולא סרט של דיסני", צייצה בטוויטר בתגובה מפלגה ארגנטינאית. גם הקריירה הבינלאומית של מסי לא נראיתה כמו סרט של דיסני, אבל מפגן תמיכה ענק מאוחר יותר, הוא חזר ללבוש את מדי האלביסלסטה. וזו גם הייתה נקודת המפנה ביחסים המורכבים בין מי שרק רצה להביא את גביע העולם לארגנטינה לבין המדינה שעשתה לו את המוות בכל פעם שזה לא קרה.
ואולי מצחיק להיזכר בזה, אבל בלי מסי, ארגנטינה הייתה בסכנה ממשית של פספוס מונדיאל 2018. ואז הגיע משחק באקוואדור שעוד עלתה ליתרון, אבל מספר 10 לקח אחריות, כבש שלושער והביא את ארגנטינה וחורחה סמפאולי לרוסיה במו רגליו. זו הייתה כבר החותמת הסופית. לאף אחד כבר לא היה ספק. גם לא בארגנטינה. עד כדי כך שבעיתון 'אולה' הופיעה הכותרת: "מסי ארגנטינאי". מאז, המדינה באמת הייתה מאחורי מסי, אבל הגורל זימן לו עוד טוויסט: תבוסה 3:0 לקרואטיה הובילה בסופו של דבר למסלול נוק אאוט בלתי אפשרי ולהפסד 4:3 לצרפת וקיליאן אמבפה כבר בשמינית הגמר.
באותו יום בקאזאן ישב על הספסל ליאונל סקאלוני. הוא היה אז רק העוזר של סמפאולי ואם הייתם מספרים לו מה יקרה בארבע השנים הבאות הוא היה שואל מה לקחתם ואם נשאר עוד. אבל לפעמים המציאות באמת עולה על כל דימיון ואחרי הכישלון ברוסיה, בסופו של דבר דווקא סקאלוני קיבל לידיו את הנבחרת.
הוא היה חסר ניסיון, לא נחשב לגאון טקטי או מוטיבטור יוצא דופן וגם היום מעטים האנשים שיאמרו את זה עליו, אבל נדמה שסקאלוני הוא המאמן הראשון שהבין מה באמת מסי צריך. מחבורת שחקנים שזורקת את הכדור לפרעוש ומחכה שיעשה נסים, ארגנטינה הפכה מנבחרת לקבוצה. כזו שיכולה לכבוש - מי היה מאמין - בלי שמסי יהיה מעורב. הוא כבר לא היה צריך לרדת לעיגול האמצע, לעבור שבעה שחקנים ולכבוש. לא היה צורך שהוא ינהל את כל ההתקפה ויבזבז אנרגיה במשימות לא חשובות. ובעיקר סוף סוף הוא יכול היה להתרכז בלהביא את הטאץ' הייחודי שלו ולעשות קסמים בלי להישחק עד הרגעים החשובים.
סוף סוף היה מי שהבין אותו. מסי עם סקאלוני (רויטרס)זו הייתה יריית הפתיחה לזכייה בקופה אמריקה על אדמת ברזיל, בפינליסימה ובעיקר בכדורגל טוב לאורך 36 משחקים. היריבות לא היו אימתניות, אבל זה היה מסי אחר שמדינה שלמה קיוותה לו כל כך הרבה שנים ולא פחות מכך - זו הייתה ארגנטינה שהוא חלם עליה כל חייו. אז כשהגיע ההפסד 2:1 לערב הסעודית במשחק הפתיחה במונדיאל, לומר "המסר שלי לאוהדים הוא להאמין, לא נאכזב אותם" היה הדבר הכי טבעי בעולם. הוא כנראה ידע משהו שאנחנו לא והפך לשחקן אחר, כזה שעוד לא נראה לאורך הקריירה שלו. פחות מהיר, פחות זריז, בטח במצב פיזי נחות מזה שקרע רשתות לפני עשור וקצת, אבל לא הייתה גירסא שלמה יותר של מסי לאורך כל הקריירה שלו.
מסי פשוט העמיס את ארגנטינה על הגב ולא דפק חשבון לאף אחד. לא ללואי ואן חאל שדיבר קצת יותר מדי וקיבל תזכורת לימי חואן רומן ריקלמה בברצלונה ובטח לא לוואוט וחהורסט שהושתק בראיון קאלט. הוא זה שסידר בישול נוגד כל היגיון לנהואל מולינה מול הולנד נגד כיוון התנועה ובין רגליו של נתן אקה, הוא זה שנקם בקרואטיה עם עוד בישול מהסרטים ששלח את יושקו גבארדיול לראות כוכבים, והוא זה שהיה שם בשיא הלחץ בגמר מול צרפת. עד הטורניר הזה לא היה שחקן שכבש בכל שלבי הנוק אאוט במונדיאל. עד מסי.
רגע קאלט. מסי בראיון המפורסם (צילום מסך)שבעה שערים ושלושה בישולים היו לו בקטאר, אבל זה אפילו לא קרוב לספר את סיפור הזכייה של ארגנטינה והגאולה של מסי עצמו. זה מתחיל בבעיות הגדילה, בהורמון שהיה צריך להזריק לעצמו מדי לילה והיה הולך לחדרו כדי שאף אחד לא יידע שהוא בוכה. וזה ממשיך עם נער שכולם בברצלונה היו בטוחים שהוא אילם עד שהוא השאיר להם אבק - על הדשא ובפלייסטיישן. וזה אותו שחקן צעיר שאפילו בארגנטינה לא ידעו איך קוראים לו ובפעם הראשונה שזומן לנבחרת בכלל כינו אותו "ליאונל מצ'י". והיה את המונדיאל עם מראדונה ואת את מריו גצה, את הקופה, הפרישה והסיוט של 2018.
בקטאר, מסי כבר היה על סף הפסד רביעי בגמר אחרי הארכה ושלישי בפנדלים. מהבור הזה אף אחד כבר לא יוצא, אבל לתסריט הזה היה סוף אחר. "אלוהים רצה שאני אזכה", אמר מסי והדרך לשם הייתה טלנובלה ארגנטינאית בפני עצמה.
איזו טלנובלה. מסי ומראדונה בשתי הזכיות האחרונות של ארגנטינה (אינסטגרם)בגביע העולם השלישי שלה זכתה ארגנטינה עם מסי שנולד שנה אחרי הקודם. והיא עשתה את זה כשמראדונה מסתכל מלמעלה, עם סקאלוני שעוד שיתף פעולה עם הפרעוש כשערך בכורה בנבחרת. וגם עם אמיליאנו מרטינס שהגיע למונדיאל ברוסיה כאוהד ועם אנסו פרננדס שכתב מכתב למסי כדי שיחזור מהפרישה ההיא ועם חוליאן אלברס שחלם כילד לשחק עם מספר 10. והיה גם את רודריגו דה פול, שפעם - כשישב עם מסי לשתות מאטה - הוא החליט לכתוב על פתק שארגנטינה תזכה וכשמי שכבש את הפנדל המכריע הוא בכלל גונסאלו מונטיאל, אותו אחד שסידר לצרפת את הפנדל של ה-3:3. ושם, בקטאר, היה גם סרחיו אגוארו שקפץ לדשא בסיום דרמת ענק שהוא לא היה חלק ממנה רק כי נאלץ לפרוש. בגלל בעיות לב.
טירוף! מסי חוגג על שולחנות ומי קפץ לפח?שום דבר לא הגיוני בתסריט המופרע הזה. בסיפור המונדיאלים הגדול בהיסטוריה. ובכדורגל בכלל. אבל זה הסיפור של מסי, שכמעט כל אחד רצה שיניף סוף סוף את גביע העולם הזה, גם אם הוא לא נולד בבואנוס איירס. כי מעבר לקסמים, לשערים, לבישולים ולאינספור רגעים בלתי נשכחים שהוא סידר לצופים ולאוהדים, יש לכך סיבה מאוד פשוטה.
מישהו שעשה לך כל כך טוב, אתה רוצה שגם לו יהיה טוב.