ליאו מסי מול קיליאן אמבפה. היו שהעריכו כי הקרב הזה הוכרע ב-30 ביוני 2018. לא בראייה ההיסטורית הכוללת, כמובן, כי לצרפתי יש עוד דרך ארוכה מאוד לפני שהוא יוכל לחלום על להשיג אפילו חלק מהמורשת של הארגנטיני, אבל במובן של חילופי הדורות. נער הפלא של צרפת סיפק בשמינית הגמר בקאזאן הופעה סנסציונית, סחט פנדל בפריצה מסחררת, כבש צמד בעצמו והצעיד את הנבחרת שלו לניצחון 3:4 משכנע. בסופו של דבר, הוא גם הניף את גביע העולם בגיל 19 בלבד. מנגד, כוכב העל הוותיק סיים טורניר עגום במיוחד במשחק אישי חלש וירד לכאורה מהבמה הבינלאומית מבלי לזכות בתואר כלשהו עם האלביסלסטה.
זה היה הנרטיב ולימים אף נדמה היה כי הקרב על זהות השחקן הטוב בעולם מחליף דור. במקום מסי נגד כריסטיאנו רונאלדו, יש לומר אמבפה נגד ארלינג הולאנד. הם היו צעירים יותר, נוצצים יותר ופשוט מעניינים יותר. ואולם, התברר כי הקביעה הזו הייתה נמהרת מדי – הן ברמת הקבוצות, ובוודאי ברמת הנבחרות. כי רונאלדו אמנם סיים השנה את תפקידו כסופרסטאר, אבל מסי מסרב בתוקף לרדת מהבמה, ושמר את הטוב ביותר לסוף. ועכשיו, 4.5 שנים אחרי הקרב ההוא בקאזאן, הוא פוגש את אמבפה לא בשמינית הגמר, אלא בגמר עצמו, כאשר המומנטום בכלל לצידו.
כדי להגיע למונדיאל החמישי שלו בכושר שיא, הסכים מסי אפילו לנגן סוג של כינור שני לאמבפה בפאריס סן ז'רמן. כאשר הועזב מברצלונה בנסיבות שמהותן טרם התבררו עד הסוף, הוא הצטרף לפרוייקט הקטארי בהחלטה לא מושלמת בלשון המעטה מבחינה מוסרית, וגם לא מאתגרת במיוחד מבחינה מקצועית, אבל משתלמת ביותר בכל הקשור לסדר העדיפויות שלו. היא איפשרה לו לשמור על כושר סביר בלי להתאמץ ובלי להיות מודאג מהתוצאות על המגרש.
במדי הבלאוגרנה זה היה בלתי אפשרי, אבל לצידו של אמבפה בעיר האורות אפשר היה לבלות שנה וחצי בראש שקט לגמרי ולהתכונן נפשית ופיזית למשימה הגדולה בנבחרת. בעיניו, אלה היו השבועות שיקבעו במידה לא מבוטלת את מקומו בהיסטוריה, וכבר עכשיו – ללא קשר לתוצאה בגמר – אפשר לקבוע שהתוכנית הזו עבדה בצורה פנומנלית.
מצד שני, אמבפה דוהר להישג ברמה אחרת. גביע עולם אחד כבר יש לו, והרי הפעם האחרונה שבה נבחרת שמרה על הכתר הייתה ברזיל ב-1962, אז הכוכב הצעיר היה פלה. וגם זה, אגב, בערבון מוגבל, כי הכוכב הגדול של הסלסאו נפצע ולא נטל חלק בשלבים המכריעים ובגמר בצ'ילה. לעומתו, אמבפה יהיה בגמר שני ברציפות ועשוי להיות אלוף בפעם השנייה, יומיים לפני יום הולדתו ה-24. מתנה נאה ביותר לרגל האירוע, לא? לא יהיה קל לשחזר את השיא הזה, מה גם שעתידו של גביע העולם כולו לגמרי לא ברור לאור השינויים שהוא עובר. יוקרתו וערכו צפויים לרדת באופן משמעותי, אבל בינתיים העניין הציבורי עדיין גבוה יחסית – ואמבפה רוצה לעשות היסטוריה.
בניגוד למסי, אין לו במה להתגאות ברמת המועדון בינתיים, גם אם הוא כובש ומבשל בכמויות מסחרתיות בליגה הצרפתית, ואפילו בליגת האלופות. ההילה המרכזית סביבו נובעת מפועלו בנבחרת, וגם במונדיאל הזה צרפת יודעת שכאשר המוזה נחה על הכוכב המרכזי שלה, קשה מאוד לעצור אותו. השערים היפים שכבש לרשת אוסטרליה, דנמרק ופולין מדגישים זאת. אבל הנה לכם הבעיה – המוזה לא בדיוק נחה על אמבפה בשני המשחקים האחרונים. הוא היה בינוני במקרה הטוב מול אנגליה ברבע הגמר, ולא בלט במיוחד גם נגד מרוקו בחצי הגמר. מספר השערים נעצר על חמישה וזה לא בהכרח סימן טוב לקראת הגמר הגדול.
במקביל, מסי דווקא הולך ומשתדרג. אמנם שלושה מחמשת השערים שלו בטורניר הובקעו בפנדלים, אבל את המלאכה המרכזית הוא בכלל עשה באמצעות הבישולים. המסירה הפנומנלית לנהואל מולינה מול הולנד ברבע הגמר הייתה מעשה אמנות. הפריצה על חשבונו של יושקו גברדיול הקרואטי בחצי הגמר, שסידרה שער לחוליאן אלברס, הייתה מרהיבה עוד יותר. מסי מספק רגעי קסם מיוחדים וגורם לכל העולם להתפעל. לאמבפה טרם היו רגעים כאלה בקטאר, בוודאי לא במשחקים הקובעים.
לזכותו של אמבפה ניתן לומר כי צרפת לא תלויה בו. הוא מסוגל לנצח משחקים עבור הנבחרת, אבל היא יכולה לעשות זאת גם בלעדיו. למעשה, השחקן המצטיין שלה עד כה הוא בכלל אנטואן גריזמן, ואת השער החשוב ביותר לרשת אנגליה הבקיע אוליבייה ז'ירו. ארגנטינה דווקא תלויה מאוד במסי, ולכן כל המשחק שלה בנוי על מנת לאפשר לו להתבטא. צרפת לא משעבדת את עצמה לטובת אמבפה, בניגוד מוחלט לאלביסלסטה, שם כל חוליית הקישור עובדת בעיקר לטובת הכוכב המרכזי. מצד אחד, זה מדגיש את גדולתו ומעניק לו אחריות גדולה יותר. מצד שני, זה בכל זאת הופך את החיים שלו לקלים יותר – למשל, בכל הקשור למשימות הגנתיות, אותן איש לא מצפה ממנו לבצע.
טוב, טבעי כי בגיל 35 לא יצטרך מסי לרדוף אחרי שחקני יריב כאשר הכדור ברגליהם – בשביל זה יש לארגנטינה את חוליאן אלברס הבלתי נלאה ואת רודריגו דה פול הנחוש. מוזר הרבה יותר שלאמבפה אין תפקידים בהפעלת לחץ על יריב, והסטטיסטיקה מלמדת שהוא ביצע פעולה הגנתית אחת בלבד במשך כל הטורניר עד כה. רק אחת – פחות מכל יתר השחקנים במונדיאל, כולל מסי. העצלנות הזו, שלא מוכתבת כמובן על ידי המאמן דידייה דשאן, גורסת כי אמבפה עלול לאבד את הקשר עם המציאות בכל הקשור לעוצמת חשיבותו. היא גם גורמת לצרפת להיות פגיעה יותר לאורך האגף השמאלי שלו, מה גם שתיאו הרננדס הוא לא המגן השמאלי האיכותי ביותר מבחינה הגנתית – איכויותיו הבולטות ביותר הן התקפיות.
לכן לא מפתיע, למשל, כי מרוקו תקפה בחצי הגמר בעיקר לאורך האגף הימני – מה גם שבו פעלו שני השחקנים המובילים שלה, אשרף חכימי וחכים זייש. נקודת התורפה הזו עשויה לפעול בגמר לטובת מסי, שאוהב מאוד להגיע לאגף הימני – ודי להיזכר באותה פריצה בדקה ה-69 בחצי הגמר מול קרואטיה. ואולם, הצרפתים יודעים כי יעשו את מרבית העבודה אם יצליחו בכל זאת להשתלט על הפרעוש. לארגנטינים ממש אין ביטחון כזה, גם אם אמבפה לא יבוא כלל לידי ביטוי. הוא יכול להיות חלש ועדיין לסיים את הגמר עם מדליית זהב על הצוואר ותואר אלוף עולם שני ברצף.
בשורה התחתונה, ברור שהגמר הזה חשוב פי כמה עבור מסי. הוא כבר הפסיד פעם אחת במעמד ב-2014 והקרב מול צרפת יהווה עבורו ההזדמנות האחרונה לשים את ידיו את הגביע הנכסף. אם יפסיד, תהיה זו לא פחות מטרגדיה ספורטיבית מבחינתו בתום טורניר כה מוצלח. עבור אמבפה, הזכייה תהיה בונוס נהדר – תוספת יוקרתית לגביע אחד שכבר יש לו. אם יפסיד, הוא לא יתאבל יתר על המידה, ויעביר את תשומת ליבו לאתגרים הבאים. כי הפרש הגילאים עושה את שלו, והוא צעיר ממסי ביותר מעשור. למרות כל מה שעשה עד כה, עתידו עוד לפניו, והלפיד שעבר לכאורה ב-2018 עוד יעבור בהמשך. ובהקשר זה, יהיה מעניין לראות כיצד ישחק – אם בכלל – אמבפה בגיל 35, אבל זה כבר נושא לדיון נפרד.