מצחיק לראות את הזעם על נבחרת אנגליה מפיהם של פרשנים ואוהדים בממלכה אחרי התיקו המאופס מול ארצות הברית. החבורה של גארת’ סאות’גייט הבטיחה אתמול מעשית את העליה לשמינית הגמר. רק תבוסה בהפרש ארבעה שערים ומעלה מול וויילס במחזור האחרון תמנע זאת ממנה, ולכן השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא באיזה מקום היא תדורג בטבלה הסופית – הראשון או השני. איך אפשר לכעוס כל כך כאשר המטרה מושגת? הייתכן אבסורד גדול יותר?
אפשר להתווכח עם המאמן האנגלי על המהות ועל הדרך. אתמול, באופן ברור ביותר, עלו האריות לכר הדשא כדי לסיים בתיקו מול ארצות הברית, ועל הדרך לבזבז כמה שפחות כוחות. אם היה מזדמן במקרה לגנוב שער, אף אנגלי לא היה מתנגד לכך, אבל זה לא היה האתגר. היה צריך לסיים את המשחק הזה בלי פציעות (צ'ק), בלי כרטיסים (צ'ק) ובלי ספיגות (צ'ק). זה הכול. האם היה זה לכבודה של אנגליה לחלום על נקודה מול האמריקאים? כאן באמת אפשר לכעוס על סאות’גייט עד מחרתיים, אבל הוא מעולם לא הסתיר את הגישה שלו. הוא תמיד רצה לעשות את המינימום בדרך למקסימום.
זוכרים את יורו 2020 בקיץ שעבר? גם אז המשחק השני של אנגליה הסתיים ב-0:0 מול יריבה דוברת אנגלית שנחשבה לנחותה – סקוטלנד. גם אז נכתבו אינספור מאמרים על חוסר היכולת לנהל התקפות, פחדנות, הססנות, הרכבים לא נכונים, ועוד ועוד. היו בכך, כמובן, גם דברי טעם, אבל בשורה התחתונה התוצאה הזו הייתה טובה לאנגליה מבחינת הטבלה, וסייעה לה להעפיל לשמינית הגמר. היו שטענו כי עם סגנון כזה וגישה כזו אין לה מה לחפש בשלבי הנוקאאוט, אבל היא המשיכה עד הגמר, וגם שם הפסידה את התואר רק בפנדלים.
גם ביורו רשמו 0:0 מוקדם. שחקני אנגליה (רויטרס)סאות’גייט ידע בדיוק מה הוא עושה, אז ועכשיו. הוא מאמן ציני ושמרן, שמדבר בשפה עדינה ומנומסת, אבל עמוק בפנים בז למבקריו ומצפצף עליהם. יש לו דרך משלו, והוא הולך בה בלי להתייחס לרעשי הרקע. אפשר לא לאהוב את הדרך הזו, אפשר לסלוד מהגישה, אפשר לחשוב שמאמן אחר היה מפיק הצגות טובות פי מיליון מהסגל שעומד לרשותו. זה לגמרי לגיטימי, אבל השורה התחתונה היא כי אנגליה של סאות’גייט העפילה לחצי הגמר בגביע העולם הקודם ולגמר באליפות אירופה האחרונה. הוא צבר ניסיון חשוב בטורנירים אלה, ולמד כי הגישה שלו מניבה תוצאות. יש לו גם רזומה עשיר מאוד בטורנירים גדולים כשחקן, והוא יודע כיצד רצוי לחלק כוחות, והיכן לשים את הדגשים.
כבר עכשיו מתחיל להסתמן "המחדל" כפי שהוא מוגדר בתקשורת באנגליה – ספסולו של פיל פודן בשני המשחקים הראשונים. אתמול לא שולב כוכב מנצ'סטר סיטי כלל, וזה נראה למתבוננים מצד מוזר כי אנגליה התקשתה להגיע למצבי הבקעה. העניין הוא כי היא לא התכוונה להגיע למצבי הבקעה. זה לא נכלל בתוכנית המשחק, וכל עוד התוצאה הייתה מאופסת התוכנית הזו לא השתנתה. לו היה הכדור של כריסטיאן פוליסיק הולך לרשת ולא לעמוד, לו ווסטון מקני לא היה מחמיץ ממצב קורץ מאוד – הכול היה המתהפך. אלא שהם החמיצו, ולכן סאות’גייט דבק באסטרטגיה המקורית.
פודן על ספסל אנגליה (רויטרס)האסטרטגיה הזו לא כוללת בשלב זה את פודן, אבל הוא עשוי לקבל דקות משחק רבות בהמשך הטורניר, כשהוא טרי ורענן. וחוץ מזה, ביורו 2020 פודן דווקא כן שיחק בהרכב, אבל אז האוהדים והפרשנים לא היו מרוצים כלל, ודרשו לראות על הדשא את ג'ק גריליש. לפני המעבר לסיטי, היה קשר אסטון וילה המאמי הלאומי. עכשיו התפקיד הזה עבר לפודן, אבל סאות’גייט רוצה להשתמש בהם רק כפי שהוא מוצא לנכון.
במחזור האחרון, יבטיח ניצחון על וויילס לאנגלים את הפסגה, וזו עשויה להיות המטרה, אבל כלל לא בטוח שהמקום הראשון מועיל יותר מבחינת המשך הטורניר. אם הולנד תסיים במקום הראשון בבית 1, אז אנגליה תימנע מהמפגש איתה בשמינית הגמר אם תהיה ראשונה, אבל ברבע הגמר עשויה להמתין לה צרפת. לעומת זאת, מקום שני יצריך התמודדות עם הכתומים (ויהיה טוב עוד יותר אם דווקא אקוואדור תהיה במקרה ראשונה בבית 1), ואז ברבע הגמר תהיה הצלבה עם הנבחרת שתסיים ראשונה בבית 3. לפי ההערכות המקוריות זו הייתה אמורה להיות ארגנטינה, אבל עכשיו זה כבר ממש לא בטוח – וייתכן שתהיה זו פולין, מקסיקו או סעודיה. ואז היא גם לא בהכרח תנצח בשמינית הגמר, ודווקא דנמרק תהיה היריבה האפשרית של האנגלים ברבע הגמר. לכן, מקום שני עשוי להיות עדיף במחשבה קדימה, גם אם חישובים כאלה לא מועילים בזמן אמת בדרך כלל.
עדיף להם לסיים שניים? גארת' סאות'גייט וג'ורדן הנדרסון (רויטרס)כך או כך, הדרבי הבריטי לא ימשוך תשומת לב רבה מדי מחוץ לאי עצמו ביום שלישי הקרוב. הבריטים עצמם מתרגשים, והשגרירות בישראל, למשל, מזמינה עיתונאים לאירוע מיוחד עם הקרנה על מסך ענק, אבל כל העולם סקרן לצפות בקרב האיתנים בין איראן לארצות הברית שיתקיים במקביל. שם יוכרע גורל הכרטיס השני לשמינית הגמר, והתמונה פשוטה יחסית. כל אחת מהנבחרות תעלה בוודאות אם תנצח, בעוד לאיראנים יספיק גם תיקו בתנאי שהוולשים לא ינצחו את אנגליה. אם לא תהיה הכרעה בין איראן לאמריקאים, גארת בייל וחבריו יקדימו את שניהם בתנאי שיגברו על האנגלים – וזו תקוותם היחידה של הדרקונים.
"המלחמה" בין איראן לארצות הברית תהיה יצרית, מרגשת ושונה בתכלית מהמפגש המתוקשר המקורי במונדיאל 1998. אז הגיעו השתיים להתמודדות באצטדיון בליון כאשר הערך הספורטיבי היה נמוך הרבה יותר. שתיהן הפסידו במחזור הפתיחה לפייבוריטיות הגדולות (גרמניה ויוגוסלביה), ושתיהן היו צפויות להפסיד שוב גם במחזור האחרון – וזה מה שאכן קרה בפועל. הערך הפוליטי היה גדול הרבה יותר מהכדורגל עצמו, ובזירה הכל היה ברור. המשטר האיראני ניצל את הבמה לצרכים הפוליטיים, בעוד לאמריקאים היה קצת פחות אכפת. בכל זאת, מדובר בכדורגל שהוגדר כספורט זניח יחסית גם אחרי אירוח המונדיאל ארבע שנים קודם לכן. לכן איראן הייתה נחושה הרבה יותר, וגם טובה יותר – והניצחון 1:2 הוגדר במולדת כהישג על חשבון "השטן הגדול".
שחקני איראן (רדאד ג'בארה)הפעם, התוצאה הספורטיבית עצמה חשובה הרבה יותר, כי ההעפלה לשמינית גמר גביע העולם מונחת על כף המאזניים. מנגד, הסוגיה הפוליטית בוערת יותר, רגישה יותר, ומורכבת הרבה הרבה יותר. הפעם, לשם שינוי, המשטר הרצחני באיראן היה מעדיף שהנבחרת לא תשחק כלל במונדיאל, בעודו עסוק בדיכוי המחאה העממית שפרצה כבר לפני יותר מחודשיים. השחקנים מביעים הזדהות ברורה מאוד עם הציבור שדורש חופש, וביציעים מנסים האוהדים בכל כוחם להעביר מסרים בעד הפלת המשטר, למרות שהשוטרים הקטארים ופיפ"א עושים את המקסימום על מנת להשתיק ולדכא אותם.
לפני המשחק הראשון נגד אנגליה, לא שר אף שחקן איראני את ההמנון. אתמול, לפני ההתמודדות מול וויילס, הם כבר אולצו להזיז את השפתיים, אבל עשו את זה בחוסר חשק בולט ובהתרסה. השחקנים האלה נמצאים במצוקה עצומה, ומנסים איכשהו למצוא את שביל הזהב למרות שזה בלתי אפשרי לחלוטין. הם חוששים לגורלם ולגורל יקיריהם באיראן אם ימשיכו להשמיע את קולם הברור. הם חשופים גם לביקורת מצד מתנגדי המשטר כאשר נכנעים – כמו אתמול – לתכתיבים מגבוה. הם לא רוצים לייצג את הרוצחים, אבל מצד שני נחושים לשמח את העם בשעתו הקשה, ולשם כך הם משתוקקים לנצח, גם בידיעה שהרודנים ינסו לתעל את ההישגים שלהם דווקא לטובתם.
הפעם שרו. שחקני נבחרת איראן (רדאד ג'בארה)בעד מי צריך להיות העולם החופשי במשחק הזה? בעד האיראנים, בתקווה שזה יעזור לאומה שנלחמת על החיים? בעד האמריקאים כי הם מייצגים לכאורה את העולם החופשי, למרות שלרובם לא ממש אכפת מהכדורגל? בעד האמריקאים, כי איראן היא עדיין איראן, למרות כל מה שקורה ברחובות? זו דילמה לגמרי לא פשוטה.
מבחינת כדורגל נטו, שתי הנבחרות בהחלט ראויות להצלחה. איראן אמנם התפרקה אחרי שספגה את השער הראשון מול אנגליה וזה נגמר בשישייה, אבל אתמול היא הייתה עדיפה בהרבה על הוולשים, והרוויחה בזכות את שני השערים שהביאו לה 0:2 עמוק בזמן פציעות. מהדי טארמי, שכבש צמד מול האנגלים, סחט אתמול כרטיס אדום מהשוער וויין הנסי, היה חתום על בישול, ובאופן כללי הוא אחד החלוצים הטובים בטורניר עד כה.
שחקני נבחרת איראן בטירוף (רויטרס)מנגד, ארצות הברית הייתה עדיפה על היריבות שלה בשני המשחקים. היא קצת נסוגה במחצית השנייה מול הוולשים, ולכן ספגה ואיבדה ניצחון בדרך ל-1:1, אבל אתמול הרגישה שאנגליה מוכנה לחלק נקודות מראש – וניסתה ללכת על כל הקופה. ההחמצות לא אפשרו לה לנצח, אולם היא הייתה ראויה לכך, וגם היא – כמו איראן – תהיה בשמינית הגמר בזכות אם תצליח לעשות זאת.
כמעט חגגו על חשבון שלושת האריות. שחקני ארה"ב ואנגליה (רויטרס)