זוכרים כיצד קיבלה הליגה האנגלית את שובו של כריסטיאנו רונאלדו למנצ'סטר יונייטד ב-11 בספטמבר 2021? מספר משחקים התקיימו במקביל, אבל באף מגרש לא הובקעו שערים עד שהפורטוגלי מצא את הרשת מול ניוקאסל באולד טראפורד בדקה ה-44. רק אז, אחרי שהוא חגג את הקאמבק בסטייל, השתנתה התוצאה גם במגרשים האחרים. היה בזה משהו סמלי מאוד, והיו שראו בכך סימן לבאות.
חזרתו של החלוץ למועדון בו הפך לראשונה לכוכב על, אחרי 12 שנה, הרגישה אז כצעד הנכון – בעיקר לאור הדיווחים הקודמים שקישרו אותו למנצ'סטר סיטי. זה היה אמנם בסך הכל ברווז שזרק לאוויר הסוכן ז'ורז'ה מנדס על מנת לקדם את האינטרסים של הלקוח שלו, ולא היה לפורטוגלי מקום בסגל של פפ גווארדיולה, אבל רק האפשרות התיאורתית הזו הייתה הזויה ואבסורדית. לעומת זאת, באולד טראפורד יכול היה כריסטיאנו למצוא את המקום המתאים לתקופה בה היה בקריירה, כי זה היה הבית שלו.
באולד טראפורד, בניגוד לכל המועדונים האחרים בהם הייתה לו לכאורה אפשרות לחתום, לא היה רונאלדו צריך להוכיח כלום. ממש כלום. הוא היה הגיבור הגדול בכל מקרה, האוהדים העריצו אותו, והיו שמחים לראות אותו רק כי הוא כריסטיאנו רונאלדו. לכן לא היה צורך להצדיק את המעבר בכל הכוח. הוא לא היה חייב להיות הכוכב המוביל ולהגדיר את הקבוצה. הוא יכול היה לקחת צעד קטן אחורה, לא לשאוף להיות על המגרש כל הזמן, לקחת את הכוכבים הצעירים תחת חסותו כדי להיות עבורם מנטור. היו שם שחקנים עבורם היה רונאלדו המודל לחיקוי עוד מאז שהם זוכרים את עצמם כילדים. בואו ריגש אותו. הייתה לו הזדמנות לטפח אותם, אולי אפילו לתפקד כסוג של עוזר מאמן חלק מהזמן.
כל מה שנדרש הוא להפנים עד כמה ההזדמנות הזו נהדרת ולהבין את המגבלות. רונאלדו היה צריך לנצל לטובתו את הקאמבק המרגש שלו שגרם לאופוריה בקרב אוהדים רבים, להפסיק להיות מרוכז רק בעצמו ולפעול לטובת הקבוצה כולה, מתוך ראייה מערכתית רחבה. במהרה התברר שזה בלתי אפשרי, וכתוצאה מכך זנחו בהדרגה שני הצדדים את השאיפות המשותפות ועברו למסלול התנגשות.
זה נגמר בפיצוץ גדול מאוד, וכעת עוזב כריסטיאנו בפעם השנייה את מנצ'סטטר בלי להגיד שלום להקהל או לשחקנים. הוא גם נוטש ביוזמתו וגם מגורש – לכן קוראים לזה בשפה יפה "הסכמה הדדית", למרות שבפועל הם לא מסכימים על כלום. שנה וחודשיים בלבד אחרי המשחק ההוא מול ניוקאסל, הקאמבק הזה התפוצץ לרסיסים קטנים, וכל המורשת המפוארת שהותיר הפורטוגלי בתום הקדנציה הראשונה במועדון הוכתמה ונפגעה קשות.
איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בטרגדיה. הן לשחקן והן למועדון היה הרבה מה להפסיד בחידוש הקשר, וזה היה ברור מראש. כולם ידעו שרונאלדו אגומניאק שמרוכז בעצמו, וזה עלול להיות מסוכן ונפציץ. כולם ידעו שמנצ'סטר יונייטד היא מועדון במשבר מתמשך, וזה עלול לא להתאים. נדמה היה כי הצדדים יעשו את המאמץ כדי להצמיח את הקשר מחדש, או לכל הפחות להימנע מהרס טוטלי. התקוות התבדו, והתוצאה העגומה לפניכם.
הרגע שמסמל יותר מכל את הסוף הזה היה דווקא כאשר הבקיע רונאלדו את השער האחרון שלו במדי השדים האדומים. זה קרה בליגה האירופית, במפגש ביתי מול שריף טירספול החלשה. הניצחון כבר היה בכיס כאשר התוצאה עמדה על 0:2, אבל רונאלדו לא היה מרוצה. הוא עדיין לא מצא את הרשת, וזה הדבר היחיד שעניין אותו, גם במשחק זניח למדי בו הנקודות כבר הובטחו.
יש שיטענו כי הגישה הזו היא שהפכה אותו לאחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה, אבל זה לא מדויק. הדחף להצליח אין פירושו ניסיון להגחיך את עצמך – וזה מה שהפורטוגלי עשה באותו ערב. כאשר כבש סוף כל סוף בדקה ה-81, חגג כריסטיאנו כאילו זכה בליגת האלופות, וחיוך רחב היה מרוח על פניו. היה זה חיוך שהדגיש יותר מכל היעדר מוחלט של מודעות עצמית.
לכן איש לא היה צריך להיות מופתע מהראיון שהוענק לפני שבוע לפירס מורגן, העיתונאי השפל ביותר בבריטניה, אם בכלל אפשר לקרוא לו עיתונאי. רונאלדו קיבל ממנו אינספור ליטופים לאגו, והסכים עם כל ההגדרות. לשיטתו, הוא הכי טוב, הכי עשיר, הכי פופולרי, הכי יפה, הכי חזק, הכי רגיש, הכי צודק, הכי ווינר. כל מי שמבקר אותו קנאי, כל מי שלא עובד כמוהו עצלן, כל מאמן שלא מוכן לתת לו כל מה שהוא רוצה אינו ראוי לכבוד.
הוא לא החשיב את ראלף ראנגניק למאמן כלל, וסבר כי אריק טן האח מנסה לבסס את עצמו במועדון על חשבונו. הוא באמת מאמין לדברים האלה, ואין לו שום בעיה להצהיר על כך. הוא מאשים את כל הגורמים במועדון בכל שהוזנח, רומה ולא קיבל יחס נאות. הכל מתחיל ונגר אך ורק בו, וכל השאר משמשים תפאורה. "אני הראשון שמגיע לאימון, והאחרון שעוזב", הוא חזר על הקלישאה בקולו. "אני לא שחקן שנכנס לשלוש דקות", הוא אמר.
את הגישה הזו ניתן היה לראות בחגיגה אחרי השער מול שריף. היא הייתה ברורה ככר בקיץ כאשר מנדס חיפש בנרות מועדון שיסכים לקלוט את הלקוח שלו, שהשתוקק לעזוב את אולד טראפורד בכל כוחו. מדוע הוא חזר, אם כך? למה הוא ציפה? איזו מציאות הוא רצה לראות? האם הוא באמת סבר שכולם ללא יוצא מהכלל יעבדו אך ורק כדי שהוא יכבוש כמה שיותר שערים, ולעזאזל המשחק הקבוצתי והמטרות המשותפות?
כיצד ייתכן שאדם בן 37 מתנהג בילדותיות חסרת מעצורים, ולא מסוגל אפילו להתחיל להבין את מגבלות כוחו, למרות שחבריו לשעבר כמו וויין רוני ניסו להעביר לו את המסר בצורה עדינה ובקול ברור? רונאלדו פשוט סיווג אותם כאויביו האישיים, ובכך פסל את דבריהם.
כן, זו טרגדיה. בדיעבד, אפשר לראות עד כמה התקוות המקוריות היו מופרכות, ועד כמה הציפיות ההגיוניות לא התיישבו עם המציאות נטולת ההגיון. ואולם, עדיין קשה להשלים עם הטיפשות בה חיסל כריסטיאנו רונאלדו את מה שבנה בין 2003 ל-2009. אולי בחלוף שנים רבות, כאשר יסתכל לאחור במבט שקול יחסית, הוא יצליח להבין את גודל הטעות, אבל אפילו זה לא בטוח. יש יסוד סביר להניח שהוא ימשיך לראות רק את הצד של עצמו תמיד, עד יומו האחרון. ועכשיו, אחרי הפיאסקו המהדהד הזה, יהיה מסקרן מאוד לראות אם יימצא מועדון שיסכים לקלוט את כוכב הענק הזה, שלא מוכן להבין שהוא הופך במהירות לכוכב עבר.